טוב טעם ודעת כז

הוא ממנו ולהיפוך לקנות ממנו שאר איסורים החמורים מחלב ודבר שהוא חשוד עליו אמרינן להיפוך דאולי גוף האיסור הוא דקל ליה, ועל לפני עור לא נחשד רק מכח דגוף האיסור לא משמע לי' לאיסור אבל באיסור אחר דמשמע לי' לאיסורא גם אלפני עור לא יעבור או מצד צירוף תרתי יחד דקיל לי' לאו דלפני עור ולאו זה של גוף האיסור לכך בהצטרף תרתי נחשד על זה אבל לאכלו בעצמו או לאחרים באיסור חמור אינו חשוד דמוקמינן לי' אחזקת כשרות במה דאפשר. ומה שהוקשה רו"מ למה כתב הש"ע דין זה כאן הנה לפי דרכו נמי לא הי' צריך לומר דנעשה חשוד בלפני עור לכל האסורין רק הוא יכול לומר בפשיטות כיון דהציבור אסרו על עצמן השחיטה כנבילה א"כ להם יש כח לאסור ונעשה כנבילה כמ"ש ביו"ד סי' רי"ג דהצבור יכולין לגזור להיות פת כותים ויי"נ ולכך כיון דשחיטתו נעשה נבילה והוא שחט ורצה להאכילם לכך נעשה כחשוד להאכיל נבלות ונעשה מכח זה חשוד לאו"ד לכך אף שבטלו התקנה או לעיר אחרת אסורה שחיטתו כדין חשוד לאו"ד ולכך שייך דין זה כאן דשייך לדין חשוד לאו"ד אך מדברי התב"ש משמע היפוך זה דלא נעשה בזה חשוד לאו"ד רק השחיטה כשירה אם נתבטלה התקנה, והטעם נראה כיון דחשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור אף בענין מכירה לאחרים א"כ ודאי נבילה ממש חמורה לאדם מנבילה כזו שהיתה כשירה רק שהם אסרו על עצמם כנבילה דזה ודאי קיל בעיני אדם מנבילה ממש לכך אם חשוד להאכיל אותם נבילה כזאת אינו חשוד להאכיל נבלות ממש. ומיהו נ"מ אם מצאנו בידו בשר והוא אומר ששחטו אצל השוחט דמתא בזה אינו נאמן כדין מומר לתיאבון ואנו חוששין שמא הוא מעצמו שחטו כי חשוד הוא להאכיל נבלות כאלו לנו לכך הוי חשוד לדבר כזה עכ"פ ולכך שייך דין זה בסי' זה. ועוד הי' נראה לולי דברי התב"ש והנב"י דיש לומר אף אם לא קבלו כן בפירוש שיהי' נאסר שחיטות אחרים ממילא הוי נאסר והיינו דכמו שיש כח לצבור לגזור להיות פת עכו"ם ויי"נ אף דהאמת אינו כן כן ה"נ יש להם כח לגזור על אחד לשווי' כחשוד לאו"ד אף דבאמת אינו חשוד לכך קהל שפסלו שחיטת הכל א"כ הוי כגלי דעתיהו ששחיטת אחרים לא מהימן להם א"כ הוי כתקנו שכולם הוו כחשודים לאו"ד ולכך מה לי אם תקנו שפתם פת עכו"ם ויינם יי"נ דיכולין לעשות דבר שאינו כן מה לי אם תקנו על הכשרים להיות אצלם דין חשודים לאו"ד לכך כיון שפסלו שחיטת הכל הוי כתקנו שכולם יהי' להם דין חשוד לאו"ד ולכך אם עבר ושחט אסורה שחיטתו ממילא כדין חשוד לאו"ד ממש, ולכך כתבו בסי' זה ללמד דאף אם אינו חשוד ממש לאו"ד אם הקהל פסלו שחיטת הכל יש בידם כח לעשות מהכשר חשוד לאו"ד ונעשה אצלם דין חשוד לאו"ד ולכך שחיטתו אסורה אף שלא פרשו שיהי' אסורה שחיטתו בדיעבד וזה ברור לפענ"ד. וא"כ עכ"פ היוצא מזה תינח אם הקהל תקנו כן אבל כאן שלא תקנו הקהל כלום רק הוא קיבל על נפשו נהי שנעשה ברצון הקהל כל שלא תקנו כן הקהל ממש לא נעשה לו דין חשוד לאו"ד ואין לו רק דין עובר על השבועה וכשר לשחיטה. ומ"ש ששחיטתו נבילה כבר כתבנו דהוא לבדו א"י לאסור כנבילה בפרט בשל אחרים לכך השוחט הזה כשר הוא מדינא לשחוט. וגם מה שכתב מכ"ת מענין לענין בדין דקיי"ל מה שבידו נאמן, הנה אם כי אמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת אליבא דאמת דאם כדבריו דהכלל הוא כל שמוכרח להודות שהעד היה כשר תחלה נאמן א"כ בקדושין דבעי עדים אם היו העדים אצל הקדושין יהי' נאמן אחד מהעדים לומר אח"כ שנתגרשה כיון דמוכרחין אנו לומר שעד הזה כשר הוא דאם לא הי' כשר א"כ לא חלו הקדושין כלל דקידושין בלא עדים לא מהני לכמה פוסקים דס"ל ע"א בקידושין לא מהני א"כ בע"כ הוי קידושין רק מכח דאמרינן שעד זה כשר היה תחלה א"כ יהי' נאמן שנתגרשה בעדותו לבד, ובחו"מ סי' מ"ו בשני עדי השטר באחד אומר הי' תנאי ואחד אומר לא הי' תנאי דדעת כמה פוסקים דצריך לישבע ש"ד נגד האומר שלא היה תנאי ואף הפוטרין שם הוי מטעם אחר סלק עד כנגד עד וכו' ומ"ט לא נאמר הרי זה שאומר לא הי' תנאי מוכרח הוא לומר שהעד השני שאומר תנאי כשר הי' שהרי הוא בא לקיים השטר שחתמו ואם פסול הוא בלא"ה בטל לי' השטר ובע"כ מוכרח לומר דכשר הוא השני שעמו ומי שאומר תנאי היה הוא אינו מוכרח להודות דהשני שעמו כשר הוא דהרי הוא בא לבטל השטר ומסייע הוא לנתבע א"כ למה לא נאמין לזה שאומר תנאי הי' יותר וגם כשכת"י יוצא ממקום אחר יהי' נאמן זה שאומר תנאי הי' וכן באומר פרוע. וכן יש ראי' מדברי הר"ן בפ"ב דכתובות גבי ע"א אומר נתגרשה וע"א אומר לא נתגרשה דכתב שם דמיירי דהיתה בחזקת פנוי' ואעפ"כ אין לו מגו וכו' וקשה אף בלא מגו הרי זה שאומר לא נתגרשה צריך להודות שהשני שעמו כשר הי' דבלא"ה אין נאמן לאוסרה כיון שהיתה בחזקת פנויה והשני שיאמר שנתגרשה א"צ לומר דהשני שעמו כשר הי' כיון דהוא בא להתירה לעלמא א"כ יהי' נאמן מי שיאמר שנתגרשה יותר, דאף דלפי מ"ש רו"מ במכתבו שלענין ממון כיון דס"ל להרא"ש דאין הראשון נאמן ה"ה דבידו לא מהני וכן בערוה הוי א"ש ונדחו ראיות הנ"ל אבל מה נעשה לשיטת הרמב"ן וסיעתו דס"ל אף לממון נאמן א"כ לפי טעם רו"מ הי' ראוי להיות נאמן בכל הנ"ל אף ע"י ע"א כנ"ל והא ודאי ליתא. וגם מה שכתב רו"מ דבידו לא מהני בממון ולא באיסור ערוה הנה באמת בידו מהני אף להתיר א"א דבעל שהוא אומר גרשתי את אשתי נאמן מכח דבידו לגרשה והאומר ראיתי אביכם שהטמין מעות וכו' כל שבידו לטלן דבריו קיימין א"כ מוכח דבממון וערוה מהני בידו, מיהו מזה אין ראי' לסתור דברי רו"מ די"ל דהתם עתה הוא בידו אבל במה שכבר הוא בידו י"ל דאינו נאמן. מיהו מה שכתב רו"מ ראי' מאה"ע סי' קמ"א משליח הגט מזה אין ראי' די"ל דבידו דנאמן היינו אם בידו לסלק החזקה כגון שהי' בידו לנסכו או לטמאו או בעל שאמר גרשתי דבידו לגרשה וכו' וכן כל הני בידו דנאמן הוי באם היה בידו לעשות מעשה זו ממש לקלקל גוף החזקה לאסרו או להתירו. לכך כל שהיה בידו לקלקל החזקה ממש להיות נתבטלה באמת לכך נאמן אף דאינו בידו עתה כל שהי' תחלה בידו לקלקל החזקה אבל בשליח הגט אטו היה בידו לגרשה ממש זה אין בידו ואף בשעה שהי' הגט בידו והי' אומר בפני נחתם אם היה שקר לא היה מתקלקל החזקה בדבורו וכל שאין בידו לסתור החזקה באמת לא נקרא בידו לכך אינו נאמן אם אין עתה בידו וגם בלא"ה אין לדמות איסור ערוה לאיסורין דבאיסור דעד אחד נאמן באסורין רק היכי דאתחזק היתירא או איסורא אינו נאמן לסתור את החזקה בזה כל שבידו לסלק החזקה הוי כליכא חזקה לא לכאן ולא לכאן ונאמן ע"א אבל באיסור ערוה דאין דבר שבערוה פחות משנים בלא טעמא דאתחזק איסורא רק דאין דבר שבערוה פחות משנים ועיין בפ"ק דגיטין ולכך בזה לא מהני בידו מתחלה רק היכי דהמנוהו חז"ל כשנים הימנוהו והיכי דלא הימנוהו לא הימנוהו. וגם מה שכתב רו"מ דבנטמאו טהרותיך מוכרח החזקה להודות שתחלה כשר הי' דאל"כ ליכא חזקה דדלמא טמאין, לא ידעתי מה קאמר הלא בעודן בבית הבעלים יודעים הבעלים שאצלם לא נטמאו א"כ הוי להם חזקת טהרה לכך מוקמינן להו אחזקה הראשונה שלא טימא אותן ואף אם היו בבית שומר מתחלה הרי עכ"פ קודם שהוכשרו וכדומה לא נטמאו וכיון דודאי היו טהורין תחלה וספק אם נטמאו או לא] לא] חיישינן דלמא טימא אותן דמוקמינן להו בחזקת טהרה ולמה מוכרח כאן החזקה להודות שכשר היה תחלה. וגם לפי דברי רו"מ תקשה לשיטת הרא"ש וסיעתו למה פועל אין נאמן אם לא אמר לו בפעם הראשון שמצאו והגיד לו אח"כ הרי לפי דבריו כל ע"א שמוכרח החזקה להודות שתחלה כשר היה נאמן ע"א א"כ ה"נ כיון שמוכרח להודות שתחלה כשר הי' אף אם הגיד לו אח"כ יהי' נאמן, ולומר דבשביל שלא הגיד לו בפעם א' מוכח דמשקר כמ"ש הרשב"א וסיעתו הרי הרא"ש וסיעתו לא סבירא להו הך סברא דהרשב"א דפועל גרע מעד דעלמא רק ס"ל דפועל עדיף מע"א דעלמא דאם ס"ל סברת הרשב"א כיון דלא אמר לי' בפעם א' מגרע מנ"ל דבעד דעלמא אינו נאמן בהלה שותק ובע"כ דס"ל דלא כהרשב"א ולכך ממה דלא אמר לו בפעם א' אינו נאמן הוכיחו דעד דעלמא אינו נאמן וא"כ קשה מה"ט לא יהי' נאמן כיון דליכא חזקת היתר ע"א נאמן לאסרו וא"כ עיקר ההיתר מכח חזקת היתר וצ"ל שהי' בחזקת כשר תחלה א"כ למה לא יהי' נאמן. ועוד דא"כ בנושא אשה בעדים דהעדים בע"כ נאמנין לו דבלא"ה לא הוי קידושין או באשה שנתגרשה בעדים ונשאת לאחר דבע"כ העדים נאמנים לה וצריכה לומר שהיו כשרים דבלא"ה היא א"א וא"כ שוב יהי' אחד מהם נאמן לאסור ההיתר שלה וכדומה כיון שמוכרחת היא להודות שכשר הי' תחלה לכך אין זה אלא פטומי מילין. והעיקר הטעם דבידו מהני הוא פשוט ומבואר בהרא"ש והנמשכין אחריו כיון דהוי בידו הוי כבעלים עליו ובעלים נאמנים על שלהם הן לאיסור הן להיתר דהתורה נתנה נאמנות לבעלים על שלהם וכל שבידו הוי כבעלים עליו זה הטעם פשוט ומבואר שם. והנה עוד הי' מקום להאריך בענינים הללו רק שאין הפנאי גורם לכך ולא פניתי רק מעט לכבודו לעיין בגוף הדין ואפס קצהו בדבריו הנחמדים ומה שהעיר הש"י ברעיוני לפום ריהטא כמעט בלי עיון בספר כנל וכבר הארכתי כיוצא בזה בכמה מקומות ואולי יזכני הש"י עוד בזמן אחר לבאר בזה, והעיקר העולה לדינא דהשוחט הנ"ל כשר לשחוט עוד. אך זה מצד עיקר הדין אבל מצד הגדר ודאי בזמנינו ראינו שמי שחשוד לשבועת שקר חשוד על כמה ענינים ורבו המתפקרי' וכן