טוב טעם ודעת כו

נראה דבנידון דידן אי עביד מהני שהרי הט"ז בחו"מ סי' ר"ח העלה דאף בנשבע שלא למכור ועבר ומכר נקרא היתר בזמן איסור וגם בי' עביד מהני ודעת התוס' בתמורה הביאו הסמ"ע נמי ס"ל כן דבאיסור שבדה הוא עצמו לא אמרינן עביד לא מהני, ואף אי נימא כדעת הסמ"ע דבנשבע שלא למכור לא דמי להיתר בזמן איסור נראה דהיינו דווקא אם נשבע סתם שלא למכור סתם ולא בתורת תנאי כלל ולא הי' לו היתר כלל למכרו לכך בזה ס"ל דשייך בי' עביד לא מהני אבל באם נשבע שלא יעשה זה רק בפני פלוני כיון דאם הי' פלוני כאן היה מותר לעשות מעשה זו רק כיון שלא היה כאן עשה איסור זה דומה ממש להיתר בזמן איסור כיון דהמעשה הוי היתר רק בזמן איסור שלא הי' בפני פלוני וכיון דאפשר להיות נעשה דרך היתר בזה ודאי עביד מהני כמו במקח הנעשה באיסור דקיי"ל שם דמהני כיון דאפשר להיות דרך היתר. והרי דעת הט"ז דבכל ענין דומה שבועה להיתר בזמן איסור כיון דהמעשה הוי בעצמו היתר לכך אף החולקים עליו היינו באם נשבע סתם דאז ס"ל דבתר השתא אזלינן ואין דומה לשבת ויו"ט דהשתא משכחת לה דרך היתר אבל בנשבע השתא לא משכחת לה דרך היתר ולכך ס"ל דבתר השתא אזלינן ולכך אם נשבע על תנאי דווקא ואם היה כאן פלוני הי' מעשה זו היתר רק שהעבירה מצד אחר דפלוני ליכא כאן א"כ זה הוי מצד אחר והמעשה משכחת לה דרך היתר לכך לכ"ע אי עביד מהני. ואף אם הי' נשבע סתם שלא ישחוט נראה כיון דלא נשבע רק על העיר הזאת אבל בעיר אחרת מותר לו לשחוט שלא שייך בזה עביד לא מהני דבזה דומה למקח הנעשה בשבת ויו"ט דמהני מכח דהוי היתר בזמן איסור וא"כ מה לי זמן מה לי מקום כן ה"נ כיון דלא נאסר בשחיטה רק כאן הוי היתר במקום איסור ומה לי זה או זה ולכך בזה לכ"ע עביד מהני ואינו דומה לנשבע סתם דאין לו היתר בשום מקום למכור וז"ב. ועוד היה נראה דבשחיטה לא שייך עביד לא מהני כיון דקיי"ל דלא בעינן כוונה לשחיטה ומתעסק נמי מהני א"כ דומה לצורם אוזן בכור שכתבו התוס' בתמורה כיון דממילא נמי מהני לא שייך עביד לא מהני והכוונה דכל מה שנעשה ע"י עבירה זה הוי כנטול דמי וכמאן דליתא אבל מה שלא נעשה ע"י עבירה זה לא נחשב כמאן דליתא ולכך ה"נ בשחיטה נהי דבעינן כח גברא מ"מ כיון דלא בעינן כוונה לשחיטה א"כ אינו אסור לו להפיל סכין בכחו או לנועצו בכחו והרי זה לא נאסר לו א"כ ממ"נ אף דשחיטה אסורה לו ועביד לא מהני מ"מ לו יהא דלא שחטו הוא אם נשחט ממילא נמי שרי ואף דבעינן כח גברא הרי הכח לא נאסר לו והוי כהשליך סכין לנועצו בכותל ונשחט ממילא דשרי לכך בכה"ג לא שייך עביד לא מהני. והמהרי"ט דמקשה משוחט בשבת נראה דלאו משוחט חולין הקשה רק אף דמקצר בלשון כוונתו משוחט קדשים בשבת ויו"ט דמוכח בש"ס בכמה דוכתא וברמב"ם דהוי שחיטה כשירה דאם זרק הורצה ובקדשים בעינן שפיר כונה לשחיטה ובזה שפיר הקשה דנימא עביד לא מהני אבל בחולין לא שייך כלל לומר בי' אי עביד דלא מהני בשחיטה [ושוב הראה לי בתשובות בית אפרים ביו"ד סי' ל"ט כתב חילוק זה להדיא וכוונתי לדעתו בזה]. מיהו כד דייקינן שפיר נראה דאף בחולין שפיר הקשה המהרי"ט דנימא בי' עביד לא מהני והוא דזה אין דומה לצורם אוזן בכור, והוא דלכאורה קשה לי מה הקשה שם התוס' דנימא נ"מ בין אביי לרבא בנשבע שלא למכור ועבר ומכר וכו' ומה קושיא הלא הוא נשבע רק שלא למכור אבל להפקיר לא נשבע וזה מותר לו וא"כ כיון דקיי"ל בחו"מ סי' קצ"ד דבקנה מנכרי ונתן כסף ולא משך דהנכרי כיון דקיבל כסף נסתלק ישראל לא קנה עד דהחזיק ונעשה הפקר ויכול אחר לזכות בו א"כ ה"נ נימא דבנשבע שלא למכור ועבר ומכר כיון דעכ"פ הוא הסכים למכרו א"כ נסתלק ממנו ונעשה הפקר ועל ההפקר לא שייך עביד לא מהני דזה מותר לו להפקיר וכיון דנעשה הפקר א"כ שוב זכה הקונה בזה כקונה מההפקר וזה ליכא איסורא, ונהי דכתבנו במקום אחר בחדושי' להוכיח דכלל זה המבואר בחו"מ הנ"ל בסי' קצ"ד דנכרי מכי קיבל זוזי נסתלק הוי רק בעכו"ם אבל בישראל לא נעשה ממילא כהפקר ייע"ש מ"מ כיון דעכ"פ אפשר להיות נעשה ממילא כך א"כ דומה לצורם אוזן בכור שכתבו התוס' כיון דממילא נמי מהני לא שייך עביד לא מהני אף דכעת לא נעשה ממילא כן ה"נ כיון דקניית. זה אפשר להיות נעשה ממילא בלא הקנאת המוכר כגון שיפקרנו המוכר והוא יזכה בו מן ההפקר א"כ כיון דאפשר להיות נעשה ממילא בלא כוונת הקנאת המוכר ובענין דליכא ביטול השבועה שוב אף אם הקנה הוא לא שייך עביד לא מהני. ואף אם הי' מקום לחלוק בזה קשה מה פריך הש"ס שם משינוי קונה הרי שינוי מעשה אף אם נעשה ממילא נקנה לו דהרי קיי"ל גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור קונהו א"כ לא בעינן שינוי במעשי' רק אף אם נשתנה ממילא נקנית לו ומה פריך הש"ס דנימא בי' עביד לא מהני. וא"ל דהקושיא הוי ממה שבעינן שיתכוון לקנות דבלא כוונה לא נקנה לו ובעינן כוונה לקנות לכך נימא בי' עביד לא מהני דא"כ למה פריך משינוי מעשה יקשה משינוי הרשות ויאוש למה שינוי רשות קונה הרי באמת אסור לקנות דבר מהגזלן ואסור לסעדו על שינויו כמ"ש בחו"מ נימא בי' עביד לא מהני ודוחק לומר דבזה ליכא לאו מפורש על הלוקח אך העיקר נראה לפענ"ד בביאור דבריהם בצורם אוזן בכור כן הוא דכל דהמעשה נעשה לפנינו דחזינן שנעשה מעשה וא"צ לצרף עוד איזה ענין להכשיר מעשה זו רק כמות שהוא לפנינו נראה וניכרת נמי מהני שבזה לא שייך לומר עביד לא מהני שהרי שור שחוט לפניך וחזינן המעשה לפנינו שנעשה ואיך נימא דלא נעשה אם אנו רואין אותה לפנינו שנעשה כן, אבל אם המעשה לפנינו ודאי לא הי' בה כדאי לבד להתיר הענין רק צריך לצרף עוד מעשה אחת לזה מה שאינו ניכר לפנינו בזה אמרינן כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כיון דאין השינוי ניכר לפנינו בחוש אמרינן כיון דנעשה ע"י איסור הוי כלא נעשה. ולכך א"ש דבצורם אוזן בכור כיון שאנו רואין המום לפנינו ותיתי מהי תיתי כיון דיש מום לפנינו הוא מותר וא"צ לצרף שום מעשה לזה כל כה"ג אין אומרים עביד לא מהני דהרי חזינן השינוי לפנינו ואיך נימא דהוי כלא נעשה אבל בשינוי הרי כמות שהוא לפנינו אין ראי' דנשתנה דדלמא גם מתחלה היה כן בשעת הגזילה כמו זה או דלמא לא כיון לקנות הגזלן בשינוי זה וא"כ אין הענין ניכר לפנינו וצריכין אנו לצרף לזה שתחלה לא הי' כן וכוונתו הי' לקנות בשינוי וכן בנשבע שלא למכור ועבר ומכר אף דהחפץ הוא השתא ביד הקונה אין ראי' מזה דקנהו דלמא הי' בפקדון וצריכין אנו לצרף לזה שהמוכר הקנהו לו בקנין והלה כיון לקנות לכך כל כה"ג דאין גוף הענין ניכר בעין אמרינן אי עביד לא מהני וא"כ הוא הדין בשחיטה כיון דכמות שהוא לפנינו שחוטה אין ראי' דדלמא נעשה בלא כח גברא כלל וצריכין אנו לצרף לזה שבאמת נעשה ע"י אדם לכך כל שאין ההיתר ניכר מעצמו אמרינן עביד לא מהני ולכך שפיר הקשה המהרי"ט מכל שוחט בשבת, לכך לפ"ז אם היה נשבע השוחט שלא ישחוט כלל בשום מקום ולא בתורת תנאי שפיר הוי מקום לדמות זה לנשבע שלא למכור וכנ"ל והי' תלוי בפלוגתא זו אך בנידון דידן כבר כתבנו דאינו דומה לכאן ומהני טעמא דלעיל רק דדומה למקח הנעשה באיסור או בשבת ויו"ט כנ"ל ולכך פשיטא דלא נעשה נבילה בזה: ועתה נשוב לעיין מצד עברו על גוף השבועה שנשבע שלא ישחוט ועבר ושחט אם נפסל הנה זה פשוט ומבואר דהחשוד לד"א אינו חשוד לדברים אחרים ומ"ש הרא"ש בתשובה הביאו הש"ע ביו"ד סי' א' דקהל שפסלו שחיטת הכל ובא אחד ושחט ששחיטתו אסורה כבר פי' התב"ש בסי' ב' דהתם מיירי שפרשו הקהל שאם לא ישמעו לתקנתם שיהי' שחיטתן אסורה ומצד קבלת הקהל נגעו בו וכן כתב הנב"י בתשובה בזה ולא הוצרך רו"מ במכתבו להביא דברי הנב"י כי במקומו הוא מפורש בתב"ש. ומה שהקשה רו"מ במכתבו ומדמה ענין דין זה ליו"ד סי' א' ומכח זה עלה בדעתו לחדש דבחשוד אלפני עור בעבירה אחת חשוד על כל עבירות להכשיל את אחרים דמה לי עון קל או חמור הוא עובר בשוה על לאו דלפני עור וכבר הוא חשוד על זה עכת"ד. והנה זה ודאי אינו ומוכח מן הש"ס ופוסקים להיפוך ואעתיק לשון הטור ביו"ד סי' קי"ט החשוד לדבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים אבל כל מה שצריך לאותו דבר חשוד גם עלי' כההוא עובדא דאיתא בבכורות בטבח שהיה חשוד למכור חלב במקום שומן וקנסו אותו שלא ימכור אפילו אגוזים מפני שהי' מרגיל וכו' אבל שאר כל הדברים שאין צריכין כלל לדבר שהוא חשוד עליו מותרין לקנות ממנו ומיהו החשוד לדבר החמור חשוד לדבר הקל ע"כ לשון הטור. והנה מלשונו מוכח דמיירי מחשוד למכור חלב ואעפ"כ כפל ושילש בלשונו שאינו חשוד על דברים אחרים וכן מוכח מהמשנה דבכורות ס"פ עד כמה דהחשוד למכור תרומה בשל חולין וכו' ר"ש אומר כל שיש בו זיקות תרומות ומעשרות אין לוקחין ממנו ומשמע להדיא שם ובש"ס [וברמב"ם משמע יותר והביאו נמי הב"י בסי' קי"ט שכתב כל שיש בו זיקות תרומה אין לוקחין ממנו אבל מעשר לוקחין והחשוד על המעשר אין לוקחין ממנו מעשר אבל תרומה לוקחין ממנו עי"ש מוכח כן בהדיא] דדווקא שיש בו זיקות תרומה אבל מה שיש בו זיקות איסור אחר לוקחין ממנו ומוכח דאף בזה חשוד לד"א אינו חשוד לדברים אחרים, וביאור הענין הוי כיון דיש לכ"ע חזקת כשרות לכך כל מה דאפשר לדונו לכף זכות דיינינן לי' ולכך אם חשוד למכור איסור כגון חלב אז לאכול עמו מותר דאמרינן לאו דלפני עור הוא דקל לי' אבל לאו דחלב חמור לי' ולא יאכל