טוב טעם ודעת כה

אסור מן התורה להתייחד ולכך כתבו שפיר דלא תקשי לפמ"ש דנדה כיון דיש לה היתר מותרת ביחוד, א"כ למה אמרינן שם כשלא בעל אסורה ביחוד לכך כתבו דתרתי בעינן דהך סברא דיש לו היתר לא מהני רק כשבעל ג"כ דאז כיון דלא תקיף לי' יצרי' ויש לו נמי היתר אז מותר ביחוד אבל כשלא בעל נהי דיש לו היתר אסורה ביחוד מן התורה דתרתי בעינן וכוונתם מבורר כמ"ש ביאור דבריהם במס' סוטה. א"כ מוכח מדבריהם דגם הם ס"ל דיחוד נדה כשלא בעל אסור מן התורה וא"כ מה לי אשתו מה לי פנוי' כיון דאיסור נדה שוה בהו כמ"ש א"כ אדרבא יש סייעתא לדברי מדבריהם. אך לדינא הי' מקום לומר כיון דעכ"פ להרמב"ם הוי עיקר איסור יחוד מדרבנן מדברי קבלה וי"ל דלמד כן מהך סוגיא דסנהדרין דף ל"ז מקושיות התוס' שם דאיך קאמר דהתורה העידה עלינו סוגה בשושנים איך אפשר ללמוד מד"ק נגד ד"ת ולכך י"ל דמזה הוכיח הרמב"ם דבאמת עיקר יחוד אינו מן התורה רק מדרבנן ולכך שפיר אפשר ללמוד מד"ק דבנדה שרי ליחודא. והן אמת דיש ליישב קושיות התוס' הנ"ל אף למ"ד יחוד ד"ת וי"ל דזה כוונת הטוש"ע שכתבו בלשונם שדבר זה גורם לגלות ערוה והקשיתי לעיל דמי ביקש מידם ליתן טעם לד"ת אך לפמ"ש א"ש דהנה בשלמא דין חדש אין ללמוד מד"ק נגד ד"ת אבל מה דתלוי בטבע האדם ומציאות שפיר אפשר ללמוד אף מד"ק דהרי הרוה"ק העיד שכן הוי טבע האדם ואין זה נגד ד"ת ולכך בשלמא אם הוי יחוד גז"הכ שפיר לא היה מועיל גלוי קרא דד"ק נגד ד"ת אבל כיון דעיקר טעם יחוד הוי שדבר זה גורם לגלות ערוה א"כ אם התורה העידה על ישראל דבמשך ימי נדה אפשר לו להתאפק ולא תקיף ליצרו א"כ הוי זה גלוי מלתא בטבע האדם שאפשר לו להתאפק א"כ שוב אין יחוד זה גורם גלוי ערוה ואף מדין תורה שרי לכך כתבו הך טעמא שדבר זה גורם לגלות ערוה וכיון דהוי מכח הך סברא שפיר מהני הך גלוי מלתא דד"ק דבנדה מותר להתייחד כיון דאפשר לו להתאפק. והנה עכ"פ דעת הרמב"ם דהך יחוד של עריות הוי רק דרבנן א"כ לפ"ז י"ל דהוי בנידון כזה ס"ס חדא דלמא הלכה כרוב הפוסקים דבמומר לשאר עברות לא בעינן בדיקת הסכין וא"תל כהרמב"ם דצריך בדיקת הסכין דלמא הלכה כדעת הרמב"ם דעיקר איסור יחוד הוי רק דרבנן ולא הוי רק מומר מדרבנן ושוב הוי ספק דרבנן ולהקל ויש לסמוך על רוב הפוסקים דמומר לשאר עברות לא בעינן בדיקת הסכין וכיוצא בזה כתבו הפוסקים הך ס"ס ביו"ד סי' ס"ו סעיף ו' גבי דם בצים וגבי ציר דגים וי"ל ה"ה בזה הוי כן ולכך אפשר להקל בזה אף ברגיל להתייחד. מיהו למעשה נראה כמ"ש דהכל לפי מה שהוא אדם ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו איך הוא מתנהג תמיד במעשיו כמ"ש. דברי ידידו: תשובה ו מעשה בעיר אחת שהי' שם שו"ב ואח"כ לקחו העיר עוד שו"ב והיתה שבועת ד' בין שני השו"ב וכתבו וחתמו שטר מפורש והעידו עדים בדבר איך שכ"א משני השו"ב אסור לשחוט בלתי חבירו וכל מה שישחט אחד בלא חבירו חוץ ממה שיהי' רשע ועובר על השבועה תהא שחיטתו אסורה כנבילה לכלב ישליכון אותו כך מפורש בכתב ההוא ועתה נשאלתי שהשו"ב הראשון היפר ברית השבועה ושחט לעצמו פ"א בלי ידיעת חבירו ולקח לעצמו המעות שחיטה ואח"כ נודע הדבר ועתה נשאל מאתי כדת מה לעשות בנבלה זאת. ע"כ לשון השואל: תשובה הנה בדין כיוצא בזה בא לידי כבר בהיותי בק"ק יאזעפוף והארכתי שם בתשובה השייכא ליו"ד סי' רל"ט וכאן מאפס הפנאי אקצר. הנה ממ"ש בשבועתו שאם יעבור יהי' שחיטתו נבילה בזה אין לאסור השחיטה מכח טעמים חדא דבנדר בעינן שיתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור וקיי"ל בי"ד סי' ר"ה באומר פתו פת עכו"ם ויינו יי"נ דלא נאסר בכך ואף באם אמר בדרך קנס מבואר שם דיש אוסרין מ"מ משמע מדברי הרמ"א דקיי"ל כהמתירין ורק בע"ה צריך שאלה ואף בזה עכ"פ שאלה מהני, ובפרט בנידון דידן דהתם מיירי שאוסר את של עצמו לכך ס"ל לקצת דיכול לאסור את שלו בדרך קנס אבל כאן דשחט בשל אחרים וקיי"ל אף בלשון נדר ממש אין יכול לאסור של חבירו על חבירו ואיך יכול לאסור בהמות חבירו על חבירו גם נפלנו ברבוותא בדין אם חל שבועה ונדר בכתב או לא וכבר הארכנו במקום אחר דאף אם מהני היינו בכתב יד של עצמו אבל בכת"י אחר והוא חתם למטה זה לא מהני רק בממון מטעם אודיתא מהני חתם ידו ככ"י אבל בשבועה ונדר דלא מהני באומר לשון נשבעתי בלשון הודאה וכמ"ש גם הנב"י בתשובתו ומוכח כן בכמה דוכתא ובסמ"ע וצריך לומר בלשון אני נשבע ובזה לא מהני חתם ידו רק בעינן כתב ידו ממש ולכך בזה אם לא נשבע בפועל רק במה שנכתב בכתב כן אם לא הי' כתב יד של השוחט העובר אין כאן לא איסור שבועה ולא איסור נבלה. וגם מה שמדמה רו"מ זה לכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ומדמה זה למ"ש הש"ע ביו"ד סי' ר"ל בשם המרדכי באם נשבע שלא למכור ועבר ומכר דלא מהני וכבר מבואר כן כל דבריו בספר חוות דעת בסי' א' מבואר שם ככל דבריו בתשובתו בנידון הזה] הנה המעיין שם בש"ך וט"ז משמע דס"ל דקיי"ל התם דהמכירה הוי מכירה מטעם שכתב הרא"ש ז"ל דהכלל דעביד לא מהני לא שייך רק באיסורים שאין לו תקנה אבל במה שיש לו היתר לא שייך זה. מיהו היה אפשר לחלק דדווקא התם בנידון דידהו שההיתר תלוי בדעתם ואם רצו יכולין להתיר ע"י חכם לכך הוי ההיתר בידם לכך דומה למה דקיי"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ודומה לאם הי' לו היתר ממילא מכח זמן שהעלה הש"ך בסי' ר"ח דכל דהמעשה הוי היתר בזמן איסור לא אמרינן עביד לא מהני אבל בנידון דידן שנשבע להקהל ולולי זה לא היו מקבלין אותו לשו"ב א"כ זה הוי כנשבע לחבירו בשביל טובה שעשה לו דאין מתירין אותו בלא דעתו וא"כ לא היה יכול השו"ב להתיר את שבועתו בלי רצון הקהל, וגם בלא"ה קיי"ל ביו"ד סי' ר"ג דאין נשאלין על השבועה אלא מדוחק, ומה"ט אפשר דלא הוי סתרי דברי תשובת הרא"ש לדברי המרדכי ולא כש"ך וט"ז שדחו זה מפני זה רק י"ל דהמרדכי מיירי בשבועה ובשבועה אין נשאלין רק מדוחק לכך הוי כאין לו היתר לכך אי עביד לא מהני אבל הרא"ש מיירי להדיא בחרם ובחרם יש לו היתר כל זמן שירצו לכך כתב דאינו דומה לאיסורי תורה דעביד לא מהני ובפרט דדין זה דאין נשאלין על השבועה אלא מדוחק הוא מהמרדכי ולכך הוא לשיטתו אזיל לכך ס"ל בזה עביד לא מהני וא"ש. ועכ"פ בנידון דידן דתרווייהו הוי דהוי שבועה ולטובת חבירו א"כ לא הוי ביד השוחט לשאול עליו לכך דומה לאיסורי תורה ואף להרא"ש לא מהני. ובהכי הוי א"ש לדברי הרמ"א שלא סתרי אהדדי שביו"ד סי' ר"ל פסק שם דהנשבע שלא למכור ועבד ומכר לא מהני ובחו"מ סי' ר"ח פסק דמהני והסמ"ע הבין שסתרי אהדדי אך לפי הנ"ל א"ש, דיש לדייק עוד חדא למה בחוה"מ נקט נשבע או נדר שלא למכור וביו"ד נקט רק שבועה לבד ולא נדר גם מה ענין דין נשבע שלא למכור לסי' ר"ל דווקא ולמה דווקא שם ציין הרמ"א דין זה הלא גוף הסימן מיירי שם מהיתר שבועה ולמה דווקא שם כתב דין זה גם ביו"ד נקט חפץ פלוני ובחו"מ נקט סתם נשבע או נדר שלא למכור. אך לפי הנ"ל א"ש כיון דכתב שם הרמ"א ביו"ד תחלה דאין להתיר שבועה אלא מדוחק ולכך כיון דאין לו היתר לכתחילה לכך ממילא באם נשבע שלא למכור ועבר ומכר לא מהני דזה דומה לאיסור תורה כיון דאין לו היתר לכתחלה ולכך לא נקט נדר דבנדר כיון דמצוה לאתשולי לכך ודאי אי עביד מהני כמ"ש הרא"ש בחרם ולכך נמי נקט חפץ פלוני דבזה ע"פ הרוב אין בו דוחק לאתשולי עליו דאף אם הוי לו שעת הדחק למעות דאין אדם מוכר חפציו אם לא מפני דוחקו מ"מ הרי יכול למכור חפץ אחר ולא זה שנשבע עליו לכך ע"פ רוב אין לו דוחק למכור דוקא זה ולכך כיון דאין לו היתר לכתחלה לכך אי עביד לא מהני, אבל בחו"מ נקט שבועה דומיא דנדר באופן דיש לו היתר לשבועתו לכתחלה כמו בנדר ולכך נקט סתם נשבע שלא למכור דאם נשבע שלא ימכור שום חפץ כלל ואז עתה שבא למכור כיון דמסתמא אין אדם מוכר אלא א"כ מחמת דחקו א"כ כיון שאין יכול למכור שום חפץ הוי לו שעת הדחק ובשעת הדחק מהני היתר לשבועה א"כ כיון דיכול לשאול עליו לכך אי עביד מהני וא"ש. ובפרט דבסימן ההוא בסי' ר"ח מיירי מדין מוכר מכח המתנת מעות דהוי הכל מחמת דחקו לכך כה"ג אף בנשבע אי עביד מהני וא"ש דברי הרמ"א. גם דברי תשובת הרא"ש שהקשה הט"ז ביו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ד אהדדי הי' נראה דא"ש דיש חילוק בין אם יש להם פתח לעקור החרם מעיקרו אז כיון שבידו הי' לעקור האיסור למפרע להיות מעיקרא כהיתר בזה אף אם לא הותר עדיין מהני מכח דבזה אינו דומה לאיסור תורה וכעין שכתב הש"ך בסי' ר"ח דזה נמי הוי כהיתר בזמן איסור כיון דאם ישאל עליו יהי' היתר למפרע רק בזמן שנעשה עדיין לא הותר החרם והוי כהיתר בזמן איסור דעביד מהני אבל בתשובה אחרת מיירי שאין להם פתח וחרטה לעקור חרם למפרע ולכך נהי דחרם אין צריך פתח וחרטה מ"מ בזה כיון דאין לו היתר רק מכאן ולהבא ולא הי' בידם להתירו למפרע לכך עד הנה הוי, איסור ממש ואי עביד לא מהני ועיין בש"ך סי' רכ"ח שם בס"ק. צ"ו ותבין. והכלל דהכל במה שבידם תלוי הדבר דאם הוי בידם, לעקרו למפרע לכך אי עביד מהני ואם אין בידם לעקרו למפרע אי עביד לא מהני כנ"ל וא"ש הכל על נכון. מיהו אף אי נימא כן