טוב טעם ודעת כד

לכך שייך בזה צירוף אבל כאן דטעם איסור יחוד מכח חשש עבירה בכך אם נפרצה קטנה לגדולה ס"ס כל דהוי חדר בפ"ע שייך יחוד כיון דאפשר לבא לידי איסורא. מיהו כד דייקינן בלא"ה אין זה קושיא דאי מיירי בענין חצר קטנה שנפרצה לגדולה מה לשון בפנים ובחוץ הרי רק בקטנה וגדולה תליא מלתא וכבר אפשר לומר דהחיצונה הוי הקטנה והפנימית הגדולה והו"ל רק למינקט אנשים בקטנה ונשים בגדולה או להיפוך ומדנקט רק פנימי וחיצון בע"כ דפליגי כפרש"י. ועוד היה מקום להאריך בזה אלא שלא גרם הפנאי ולא כתבתיו רק שלא להוציא הדבר חלק לגמרי בלי עיון בספר אך הדבר פשוט מסברא דבלילה בזמן שבני אדם ישנים שייך יחוד אף דהפתח פתוח. וז"ב לפענ"ד: והנה כעת נשוב לעיין בדין הראשון באם שייך בנדה איסור יחוד מן התורה או לא. והנה לפענ"ד ברור דנהי דאיסור יחוד פנויה הוי רק דרבנן היינו רק בפנוי' מטוהרה מנדתה אבל אם היא בנדתה כיון דנדה הוי חייבי כריתות יש בזה איסור יחוד מן התורה, דהרי זה משמע בש"ס ופוסקים דכל עריות אף חייבי כריתות נמי הוי בכלל איסור יחוד מן התורה, וא"כ ה"ה בנדה נמי הוי איסור תורה ודוקא בעל באשתו מותר להתייחד כיון דכבר בעל לא תקיף יצרו והוי פת בסלו בזה מותר להתייחד אך אם לא בעל עדיין כלל דאז תקיף יצרו באמת אסור להתייחד ונראה דיחוד זה הוי מן התורה וה"ה יחוד פנוי' היכי דהיא נדה יש בזה איסור יחוד מן התורה. והרי גם בבהמה מוכח בש"ס דאסור בה יחוד זולת מ"ש התוס' והרמב"ם בפירושו ופסקיו דלדידן דקיי"ל לא נחשדו ישראל על הרביעה ולא על משכב זכור ל"ח בזה ליחוד אבל באיסור נדה שחשודין עליו וכמו בשאר עריות הוי זה מן התורה. וא"ל דעיקר איסור יחוד בעריות ילפינן מכי יסיתך אחיך בן אמך והתם הוי דבר שאין לו היתר כלל אבל דבר שיש לו אח"כ היתר לא ילפינן מהתם, ז"א דאם בעינן דומיא ממש א"כ נימא דרק בעריות דהוו מחייבי מיתות ב"ד דומיא דאמו אסור היחוד ולא בחייבי כריתות ובעל כרחך כיון דהיחוד הוי מלתא דסברא לא בעינן דומיא ממש רק כיון דהוי גלוי מלתא בעלמא ילפינן לכל העריות כן א"כ ה"ה נדה דהוי חייבי כריתות הוי איסור יחוד מן התורה וכיון דגם בפנוי' יש איסור נדה מן התורה, ודברי המ"י שכתב להיפוך נדחה בשתי ידים בכל האחרונים וגם אני הראיתי כמה מקומות שלא כדבריו עיין בחבורי מי נדה בק"א) א"כ ודאי דאסור בה יחוד מן התורה כיון דכל הפנויות בזה"ז אין חוששות לטבול. וכן מורה להדיא לשון הרמב"ם והטוש"ע באע"ז שכולם כתבו בלשון אחד והועתק לשונם בסי' כ"ב אסור כל אדם להתייחד עם ערוה מן העריות וכו' חוץ מהאם עם בנה כו' והבעל עם אשתו נדה וחתן שפרסה אשתו נדה קודם שיבעול אסור להתייחד עמה וכו' א"כ משמע להדיא דאיסור יחוד בנדה הוי בכלל איסור יחוד כל עריות רק דבעל עם אשתו מותר כיון דהוי פת בסלו אבל חתן אסור מההוא איסורא גופא דכל העריות ואח"כ כתבו כשאירע מעשה אמנון ותמר גזרו על יחוד פנוי' משמע דאיסור נדה הוי מקודם גזירת דוד ביחוד פנוי' רק הוי איסור תורה ככל העריות, ועמוד וראה מ"ש הרמב"ם וטוש"ע בלשונם שכתבו אסור להתייחד עם ערוה וכו' שדבר זה גורם לגלות ערוה ומי ביקש מידם ליתן טעם לאיסור תורה כיון דהתורה אסרה כן למ"ל טעם שלהם אך לפמ"ש מדויק ע"נ דאי לא הוי מלתא דסברא אז לא הוי בנדה איסור יחוד מן התורה כיון דיחוד רק באמו מיירי דאין לו היתר משא"כ בנדה ואפשר בכל חייבי כריתות לא הוי בי' איסור רק בחייבי מיתות דומיא דאם ולכך כתבו כיון דזה הוי מלתא דסברא שגורם לגלות ערוה א"כ הוי רק כעין גלוי מלתא בעלמא ולכך לא בעינן דומיא ממש וילפינן מזה לכל העריות ולנדה. א"כ מפורש בזה דאיסור יחוד בנדה הוי מן תורה: והנה אחרי הודיע לנו אלקים את כל זאת נראה דהרגיל להתייחד בזמנינו עם פנויה הוי מומר לדבר אחד מן התורה וא"כ לדעת הרמב"ם בעינן בי' בדיקת הסכין מן התורה וא"כ לדידן הוי ספיקא דאורייתא וראוי להחמיר, ובפרט כיון דהוי רגלים לדבר דהרי כריסה בין שניה ואומרת שממנו הוא והיטב דבר החכם שכתב רו"מ בשמו כיון דהוי רגל"ד יש להאמינה וכמ"ש באה"ע סי' קט"ו. ומה שדחה רו"מ דש"ה שהיא הודית שזנתה ושויא אנפשה חד"א והנה אף דלפום ריהטא יפה דיבר וכן עלה בדעתי בהשקפה ראשונה טרם ראיתי דבריו, אך כד דייקינן הא ליתא דהן אמת דהתם לא מהני רגל"ד בלתי הודאתה היינו מכח דהתם עבור רגל"ד לא היינו אוסרים אותה לבעלה לכך אין אוסרים אותה רק בצירוף הודאתה אבל בשוחט למסור לו לשחוט לכתחלה עבור רגל"ד בלבד בלתי הודאתו נמי אין מוסרין לו לשחוט וכמ"ש הרמ"א סי' ב' דאם כבר נכשל ורגל"ד מעבירין אותו משמע אף בלי הודאתו כלל רק שהוא כופר נמי מעבירין אותו א"כ כיון דבשוחט די ברגל"ד בלבד א"כ ה"נ כיון דיש רגל"ד הוי כדבר ברור ואין מוסרין לו לשחוט בלי בדיקת הסכין להרמב"ם. ולכך הן אמת דאיני כמחליט הדבר לאסור השו"ב מכח זה דבאמת הדבר תלוי בראות עיני הדיין לפי מהות השוחט אם הוי ירא ה' מרבים ומתנהג בפרישות אז ודאי אין לפסלו מכח זה אבל אם אין רואין ממנו שום פרישות אז עבור רגל"ד כזה נראה דראוי להעבירו, ולכך כיון שאני מבחוץ ואין השו"ב למראה עיני לא אדון אנכי בדבר זה ולא ירד בני עמכם בכך ובסודם כו' ובקהלם אל תחד כבודי ורו"מ בפנים אם יבין שהשו"ב ירא ה' מרבים ומתנהג בפרישות יתאמץ עבורו להחזיקו ואם לאו יניח הדבר לכל צד שתגבור יהי' ידו על העליונה בפרט בדורות הללו אני דרכי להחמיר עוד בשו"ב אף שאין אני מכת הפרושים מ"מ כיון שבעו"ה רבתה הפרצה, והרי עינינו רואים דלדין הש"ס קיי"ל דחשוד על הגניבה לא חשוד על השחיטה ואנו רואים שהחשוד על הגניבה חשוד על כל עבירות שבתורה על כמה חמורות ולכך ה"ה בנ"ד שצריך לדקדק מאד להיות ירא שמים לכך אין רצוני להצטרף עמו בכך. ולדעתי גם רו"מ לא יתקע עצמו לדבר הלכה אם אינו מכיר בו שהוא ירא שמים מאז ומתנהג בפרישות ואת אשר עם לבבי הגדתי לו ורו"מ בפנים כאשר יבין כן יעשה (נשמט מלעיל) שהרי המהרי"ק והגאון מהרא"ז זלה"ה הרגישו בהך דאמרינן בנדה דההוא לישנא בישא אעפ"י דאסור לקבולי למיחוש מיהו בעי רק דדחו זה דש"ה שהי' רגל"ד להאמין א"כ תינח בנידון דידהו דלא הוי רגל"ד אבל לכאן בנ"ד שיש רגל"ד ללישנא בישא משמע מדבריהם שהם מודים דראוי לחוש לו לכך אין רצוני להצטרף בזה להיתר והנה אחר כותבי כ"ז הראני משכיל אחד דברי התוס' בסוטה דף ז' ע"א שהקשו כיון דיחוד עריות הוי מן התורה מנ"ל דיחוד נדה שרי ותרצו דש"ה דיש לה אח"כ היתר א"כ מזה מוכח דס"ל דהיכי דיש לה היתר ל"ש יחוד מן התורה. אך כד דייקינן אין מזה ראיי' דהרי בלא"ה קשיא מה התחילו להקשות הרי י"ל בפשיטות שאני כל עריות דלא בא עליהן בשום פעם עדיין לכך תקיף עליו יצרו משא"כ בנדה שכבר בא עליה והרי אין ראיה דיחוד שרי בנדה רק מהתם דקאמר ק"ו דמה נדה בעלה נאמן עליה סוטה לא כ"ש והרי זה מיירי שכבר בא עלי' דבלא בא עליה באמת אין בעלה נאמן עליה שהרי הוא ישן בין האנשים וכו' ובע"כ מה דקאמר נדה בעלה נאמן עלי' היינו רק כשבא עלי' וק"ו שלו הוי שפיר כיון דגם בסוטה כבר בא עלי' ולא תקיף ליצרו ולכך יליף ק"ו שפיר מנדה והתוס' כתבו בעצמן סברא זו שם לקמן ד"ה ואומר מים גנובים ימתקו וכו' וא"כ מה הקשו דיחוד נדה נילף מעריות הרי שם לא בא עליהן ותקיף ליצרו משא"כ בנדה. ולכך נראה דכוונתם דגם בעריות מצינו לפעמים היכי שכבר בא עלי' כגון בנשא אשה וגרשה ונשאת לאחר דודאי אסור להתייחד עמה מן התורה או כגון שנשא אשה ומיאנה בו ונשאת לאחר והוא נשא אחותה או כגון שבא על אחות אשתו בזנות וכדומה בכל העריות אם כבר בא עליהן פ"א דכבר לא תקיף ליצרו אטו יהי' מותר להתייחד מהם זה לא שמענו מעולם רק מפשט לשון הש"ס משמע בכל ענין אסור יחוד מן התורה ואין לחלק בין כבר בא עלי' או לא א"כ בנדה נמי אף שכבר בא עליה יהי' אסור להתייחד כמו בכל העריות דלא מפלגינן בין בעל או לא, לכך תירצו שפיר דשאני נדה דיש לה היתר והיינו דתרתי בעינן היינו דכבר בעל ולא תקיף ליצרו גם יש לה אח"כ היתר אז בהצטרף תרתי לא חיישינן ליחוד אבל בשאר עריות נהי דבעל מכיון דאין לו היתר או בנדה נהי דיש לה היתר כיון דלא בעל אסור בה יחוד מן התורה, וכן מבואר כיוצא בזה בדבריהם שם לקמן בתוס' ד"ה ואומר מים גנובים ימתקו שכתבו דהך סברא שכבר בעל ולא תקיף ליצרו לא מהני רק היכי דאח"כ יש לה היתר אבל היכי דאין לה היתר הוי מים גנובים ימתקו ותקיף ליצרו אף שבעל א"כ הן הנה ממש דבריהם בכאן שכתבו דבנדה כיון דיש לה היתר מהני הך סברא דבעל ולא תקיף ליצרו משא"כ מה שאין לו היתר לא מהני מה שכבר בעל להיתר יחוד והנה: כדברינו הנ"ל מוכח להדיא בתוס' סנהדרין דף ל"ז ד"ה התורה העידה עלינו סוגה בשושנים שכתבו וז"ל וא"ת והא יחוד דאורייתא הוא והיכא אתיא קרא דד"ק למשרי מאי דכתיב באורייתא וי"ל דלא אסרה תורה אלא כעין אמו דלא עבידא דמשתרי אבל נדה סופה ליטהר ומיהו היכי דלא בעל אפילו נדה אסורה להתייחד כדאמרינן בפ"ק דכתובות לא בעל הוא ישן וכו', והנה לכאורה הך לשון ומיהו אין לו המשך לדבריהם הקודמין דהרי תחלה מיירי מענין יחוד האסור מן התורה וא"כ לענין מה הביאו כאן מה שלא בעל אסורה להתייחד בע"כ מוכח דבאו לומר דבלא בעל