טוב טעם ודעת כב

יז לא מצאתי בדבריו מענה שיהי' בו הצטרכות תשובה כי אחר המחילה אינו רק כמתעקש להיפוך איני אומר רק דעתי ולא קבלו דעתי יהי לו אשר לו ואני עמוס הטרדה: תשובה ה תשובה מה שהשבתי לק"ק סאמבור. הנה ע"ד שאלתו בשו"ב שהי' לו נערה משרתת והוציאו עליה קול שהיא הרה ממנו והשוחט טוען ששקר הוא ואויביו למדוה כך להטיל בו דופי אבל אין הדבר ממנו אך זה נודע שכמה פעמים כשנסעה אשת השוחט מביתו נתיחד עם הנערה הזאת בלילה, ועוד נערה אחת שהיתה ישינה שם, אך היחוד הי' בחדר הפתוח לבית שהיו אנשים ישנים שם. והנה מכח כ"ז עמדו קצת אנשים מערערים לפסול השוחט הזה מאומנתו ודעת רו"מ להכשירו וטעמו ונימוקו אשר כתב במכתבו וביקש ממני לחוות דעתי בזה: והנה אם אמנם כי אין לי פנאי כלל אך שלא להשיב פניו ריקם אשיב כפי אשר תשיג ידי. והנה דבר זה נחלק לג' חקירות אם יחוד נדה אסור מן התורה או לא. והב' אם זה שהיו שוכבים בחדר הפתוח להבית אם זה נחשב יחוד או לא. והג' אם יופסל בהך יחוד לשחיטה או לא. והנה במה דסיימנא אפתח. הנה זה ודאי בשביל מאמר המעוברת שאומרת שממנו בזה ודאי אינו נפסל. כיון דהוא מכחיש אותה כמו דמשמע מכמה דוכתא ואין צריך להאריך בזה, רק בשביל היחוד שמודה על כך וידוע זה ודאי לדעת שאר הפוסקים דס"ל בסי' ב' דהיכי דהוי מומר לשאר עבירות כשר לשחוט וא"צ בדיקת הסכין פשיטא דכשר בזה אך לשיטת הרמב"ם דס"ל דמומר לשאר עבירות צריך בדיקת הסכין יש לעיין בזה, דנהי דהיכא דפסול לעדות מודה הרמב"ם דא"צ בדיקת הסכין מ"מ היכי דהוי מומר והיינו דמוחזק בכך בעי בדיקת הסכין וכיון דזה הוא מוחזק ליחוד הוי כמומר לכך וי"ל דבעי להרמב"ם בדיקת הסכין. והנה הן אמת שהרמ"א כתב בחו"מ סי' ל"ד סעיף כ"ה וכן אינו נפסל בקול וחשד בעלמא כגון מי שחשוד על עריות שרגיל עם עריות ומתייחד עמהם וקול יוצא עליו כשר לכל עדות, א"כ מזה משמע בעבור יחוד לא נפסל לעדות אך באמת המעיין במקנה בקדושין סימן מ"ב כתב שם שמ"ש הרי"ף שמתייחד עם עריות לאו היינו יחוד ממש דאם הוי יחוד ממש הוי פסול מן התורה אם יחוד עריות מן התורה ואם הוי מדרבנן פסול מדרבנן. וכן כתב הב"ש שם בסימן מ"ב דהמתייחד עם עריות פסול לעדות ומדכתב סתמא משמע דס"ל דפסול לכל העדות קאמר. ועוד נראה דאף אם כשר לעדות או כגון שאינו מתייחד ממש כדין יחוד רק שחשוד בעלמא באופן שקיי"ל שכשר לעדות מ"מ היינו רק אם ראה כבר העדות אז מקבלין ממנו אבל אין מוסרין לו עדות לכתחלה וכן מורה לשון הרמ"א בסי' ל"ד סעיף כ"ה שתחלה כתב שם בהג"ה דמ"מ אין מוסרין לו עדות לכתחלה וסיים אח"כ וכן אין נפסל ע"י קול וחשד בעלמא וכו' מהו שייך בזה לשון וכן בע"כ כוונתו דכן אין נפסל ע"י קול וחשד בעלמא ומ"מ ג"כ אין מוסרין לו עדות לכתחלה. וכן כתב הרמ"א שם לעיל גבי ראוהו קושר ומתיר בשבת דמ"מ אין עושין אותו עד לכתחלה וא"כ לפי"ז לשחוט הוי כמו שמוסרין לו עדות לכתחלה שהרי מוסרין לו לשחוט ומאמינין לו על בדיקת הסכין לכך הוי בזה כמוסרין לו עדות לכתחלה דאין מוסרין לו ונהי דבאיסורין קיל מעדות וחשוד בדבר אחד נאמן להעיד בדבר אחר מ"מ כיון דבמומר לעבירה משאר עבירות ס"ל להרמב"ם דצריך בדיקת הסכין, א"כ ה"נ ביחוד אם הוי מומר לייחד עם העריות בעינן בדיקת הסכין להרמב"ם כיון דעכ"פ אין מוסרין לו עדות לכתחלה. ואף אם לא נאמר כן רק נאמר דאף לכתחלה מוסרין לו עדות מ"מ נראה דדין שחיטה לא תליא בדין עדות כלל שהרי חזינן דאף אם פסול לעדות מ"מ לא בעינן בדיקת הסכין אף להרמב"ם רק במומר לכך וא"כ לפ"ז במומר י"ל דאף שאינו נפסל בכך לעדות מ"מ לשחיטה אין מוסרין לו לכתחלה לשחוט בלי בדיקת הסכין דבע"כ הטעם של הרמב"ם דמצריך בדיקת הסכין אף דלשחיטה נאמן היינו דאע"פ דאינו עשוי לקלקל במזיד מ"מ אינו טורח לתקנו וכדמשמע להדיא מלשון הרמב"ם שם א"כ ה"נ אף בחשוד על עריות או על היחוד נהי דלעדות כשר היינו כיון שלהעיד הוי דבר שאין בו טרחא לכך אינו עשוי לקלקל במזיד להעיד שקר והוי כמו נאמנות על השחיטה דנאמן אף להרמב"ם אבל לענין בדיקת הסכין י"ל כיון דעכ"פ הוי מומר לייחד עם העריות והוי עבירה של תורה חשוד הוא שלא יטרח לתקן הסכין נמי כיון דחשוד הוא לעבור עבירה להנאתו ולא טרח לתקנו. לכך נראה דאם הוי מומר לכך לייחד עם העריות ודאי בעינן בדיקת הסכין להרמב"ם, ואין לומר דלא משמע לי' איסורא בהכי הנה לומר דגוף דין זה ביחוד לא משמע ליה איסורא זה ודאי אינו דהנה מלשון הש"ע שכתב בסעיף כ"ד והוא שעשה דברים שפשט איסורו בישראל וכו' וכן סיים שרוב העם אין יודעים בדברים אלו משמע דווקא בדברים שרוב ישראל אין יודעין שהוא אסור אבל בדברים שרוב ישראל יודעין בו אינו יכול לומר שלא ידע שהוא איסור א"כ ה"נ באיסור יחוד הדבר ידוע לרוב העולם שאסור להתייחד איש ואשה ולכך אין להתנצל בזה שלא ידע שיש בזה איסורא. והן אמת שבחדושי הר"ן בסנהדרין כתב שם סברא זו די"ל דלא משמע לי' איסורא בהכי והוי כמו גנב ניסן וכו' מ"מ הוא לא כתבו רק לדעת ר' נחמן דמכשיר לי' לעדות אשה ג"כ אבל לדידן דקיי"ל דפסול לעדות אשה א"כ בע"כ דמשמע לי' איסורא בכך א"כ בע"כ מה דבשאר עדות כשר לאו מטעמא דלא משמע לי' איסורא דא"כ מ"ש עדות אשה ומ"ש שאר עדות בע"כ הוי רק טעמא מכח דיצרו תקפו א"כ בשלמא בעריות ממש אם בא על הערוה שייך לומר יצרו תקפו אבל במייחד לבד לא שייך לומר יצרו תקפו א"כ בזה הדר הוי לי' כשאר עבירות א"כ מ"ש עדות אשה ומ"ש שאר עדות ולכך נראה באמת דבזה פסול לכל עדות, ואף אם נאמר דכשר לשאר עדות בע"כ הטעם דלעדות אשה הוי חשוד לאותו דבר אבל עדות אחרים לא נחשב לאותו דבר וכיון דלהרמב"ם אף שאינו חשוד לאותו דבר כיון דהוי מומר לדבר אחד בעינן בדיקת הסכין עכ"פ א"כ נראה דה"ה במומר על היחוד בעינן בדיקת הסכין ובפרט כיון דביחוד ליכא יצרו תקפו ואעפ"כ הוי מומר לו א"כ ודאי שייך בי' חשש של הרמב"ם פן לא יטריח עצמו אף לבדיקת הסכין לכך נראה דהמומר ורגיל להתייחד עם עריות בעי בדיקת הסכין להרמב"ם ז"ל. והנה א"ל דנהי דביחוד ממש א"א לומר דלא משמע לי' איסורא בהכי כמ"ש מ"מ אפשר דהך יחוד דהחדר הוי פתוח לבית לא משמע לי' דהוי יחוד בהך. אך ז"א חדא דאם הוי סברא לומר כך למה הוצרך המקנה לפרש דמ"ש הרז"ה והרא"ש דמיירי בנתייחד עם העריות היינו במקום דליכא איסור יחוד הו"ל לומר דמיירי במקום שיש איסור יחוד וכסתם לשון ונתייחד עם עריות רק במקום דלא משמע לי' איסורא בהך יחוד ובע"כ דאין סברא לחלק בין יחוד ליחוד רק אם הוי איסור יחוד דבר הפשוט לישראל בכל מקום שיש איסור יחוד הוי דבר גלוי ומפורסם ואין לחלק בזה. ובאמת דגוף דברי המקנה תמוהין מה שהוכיח דלא מיירי הרז"ה ביחוד גמור דא"כ פסול לעדות מן התורה ומה קושיא הרי י"ל דטעם מאן דמכשיר הוי מכח דלא משמע לי' איסורא בהכי וכמ"ש הר"ן בחידושי' בשם הבעל המאור ונעלם מן המקנה דברי הר"ן בשם הרז"ה בזה דלדברי הרז"ה שם מיירי ביחוד ממש ואעפ"כ מכשיר ר"נ מכח דלא משמע לי' איסורא בהכי ור"ש פוסל באמת מה"ט לכך אין דברי המקנה מוכרחין, מיהו זה משמע עכ"פ מדברי המקנה שלפי דעתו דמשמע לי' דביחוד פשיטא דפסול ולא שייך בזה פלוגתא דודאי משמע לי' איסורא בהכי א"כ בכל מקום דשייך איסור יחוד שייך ה"ט ואין לחלק בין מקום למקום ולכך הוצרך המקנה לפרש פלוגתתם לדעת הרז"ה והרא"ש היינו במקום דליכא איסור יחוד. ובפרט דנראה דאין לתלות מסברא לומר בזה דלא משמע לאינשי איסורא בהכי רק בדבר המפורש בש"ס ופוסקים או דידעינן בבירור שרוב העולם אין תופסין זה לאיסור אבל אם לא ידענו בבירור שרוב העולם תופסין זה להיתר אין תולין לומר דזה הוי ס"ל דאין בזה איסור, ואף דכל היכי דהוי ספק אם הוא פסול או לא מוקמינן לי' בחזקת כשרות היינו אם רק ספק אם עבר עבירה כלל או לא דהוי הספק בגוף עבירה אבל אם ודאי עבר רק ספק אם משמע לי' איסורא או לא, לא מכשרינן לי' לעדות מכח ספק זה רק אם ידענו בבירור שרוב עולם אין תופסין זה לאיסור אבל בספק אם רוב העולם יודעין שזה אסור או לא אין תולין לומר דלא משמע לי' איסורא בהכי ונהי דבעלמא חיישינן ללאו כ"ע דינא גמירי מ"מ לענין עדות לא מתכשר לעדות מכח הך סברא והכלל כך הוא דהנה יש לדייק בלשון הש"ע בחו"מ סי' ל"ד בסעיף כ"ד דתחלה כתב והוא שעשה דברים שפשט איסורו בישראל שהם עבירה משמע דבעינן שיהיה ידוע שברוב ישראל מוחזק זה לעבירה הא אם אין מוחזק זה ברוב ישראל לעבירה אף שאינו מוחזק נמי להיפוך אם מוחזק לרוב להיתר לא נפסל בכך ובסוף הסעיף כתב להיפך שסיים שרוב העולם אין יודעין דבר זה משמע דבעינן שרוב העולם לא ידעו שהוא עבירה הא במע"מ פסול העובר ולא תלינן לומר שהוא מן אלו שאין יודעין זה וא"כ סתרי דבריו אהדדי. ולכך נראה כך שדבר שכל גוף העבירה