טוב טעם ודעת כא

הרגשה ויכולין לדעת זה כמו הרב דק"ק טאלטשווע והוי איכא לברורי ונאמן הרב לאסרו הרי שוב יש כמה אנשים אומרים שסכין שלו טוב ואין דבריו של אחד במקום שנים כלום ואם נאמר דהרגשה ענין קשה הוא ורוב בני אדם אין יכולין להבין זה והרב דק' טאלטשווע יש לו הרגשה שאינו מצוי לרוב בני אדם א"כ שוב לא נחשב זה איכא לברורי, והרי עיקר דין זה נצמח מדין שלוף ואחוי שאתה בע"מ ונ"ל דדווקא בזה דהוי מילתא דעבידא לגלויי לכל דלראות המום כל עין תראהו בזה לא משקרי אינשי ונאמן ע"א אבל בדבר דרוב ב"א א"י לעמוד עליו לא נחשב עבידא לגלויי דהרי אם יכחישוהו רבים יאמר כי אין להם הרגשה וא"כ שוב אין לנו ראיה דע"א נאמן דהדרינן לכללא דאין ע"א נאמן נגד החזקה בפרט בהכחשת בע"ד נראה דזה ודאי כמו דאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ומוחזקין ה"נ אמרינן דרוב מצוין אצל בדיקת הסכין מומחין הם ולכך הרב דק' טשעטשיוויץ מן הסתם הוא בקי כמו הרב דק' טאלטשווע והוי עד נגד עד ואוקי גברא אחזקתו כיון דנטל קבלה בודאי כשר גם מרגיש הוא כמ"ש כעין זה בסי' א', ומכ"ש גם הלומדים דק"ק ליסקא נמי דרכם להיות השוחט מראה להם הסכין פעם בפעם א"כ המה בקיאים בדבר א"כ הוי יחיד נגד רבים דאין בדבריו כלום. והנה אם כי הדבר פשוט אצלי שחוש הרגשה הוא ענין נקל ויכולין לעמוד עליו רוב בני אדם ומכ"ש אם אומרים שהם מבינין על הדבר דנאמנין הם וראוין לסמוך עליהם נגד אחרים, אך גם שלא להוציא הדבר אביא ראי' לזה מן הש"ס פ"ק דחולין דמפלפל שם לתרוצי מתניתין דקאמר וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן וכו' וקאמר שם כולהו כרבינא לא אמרי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ולעלופי לא חיישינן ולכולם פריך שם וכולן ששחטו אהייא וכו' בבודקין אותו סגי וקשה מ"ט לא מוקי כך הכל שוחטין הכל מומחין ובקיאין בבדיקת הסכין שוחטין ושחיטתן כשירה אם לא בדקו אותו תחלה אם מרגישין ויש להם הרגשה יבדקו אותן אח"כ שיש להם הרגשה אז שחיטתן כשירה ואח"כ קמ"ל דכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן כשרה וקמ"ל דלא מבעיא בבדיקה עתה לפנינו שיש לו הרגשה ודאי דמהני רק דקמ"ל דאף אם אחרים ראו הסכין ששחט בה ואומרים שהי' יפה דהוי ס"ד אולי אותן אחרים בעצמן אין להם הרגשה ומה מהני ראייתן קמ"ל דאף ראיית אחרים מכבר מהני בזה, ובע"כ מוכח דאדרבא הרגשה הוא ענין קל ביותר ואם אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם מכ"ש דהוי מומחין לענין הרגשה וגם אם בבדיקה סגי פשיטא דראיית אחרים מהני ואין בזה צד רבותא לומר דאולי אחרים אין מבינין בהרגשה רק רוב בני אדם מבינין הרגשה וזה דבר קל. והנה מחמת טרדתי אין להאריך בזה ואין הדבר צריך אריכות כי הדין פשוט דהשוחט והבשר כשר וכל ישראל יכולין לאכול ממנו יאכלו ענוים ויתענגו על רוב שלום. כנפש הכותב הטרוד ידידו נצח: תשובה ד והנה חזר השואל והשיב לי וזה אשר השבתי לו הנה דבריו קבלתי והנה מ"ש דכאן לא נחשב ע"א בהכחשה כי הרב אומר שהשוחט אינו מרגיש, הנה כה יעשה לי אלקים אות לטובה וכה יוסף דבעת כתבי תשובה ראשונה ידעתי שכה יאמר אך היה הדבר לשחוק בעיני ולא חשתי לבארו כלל כי סברתי שירגיש זה בעצמו וכעת שלא חלי ולא מרגיש מוכרח אני לבאר הדבר. הנה זה טעות מכמה טעמי חדא דע"א בהכחשה דלאו כלום הוא אינו דוקא במכחישו בבירור רק גם באומר איני מאמינך נחשב נמי הכחשה עיין ביו"ד סי' קכ"ז וט"ז וש"ך שם דוק ותשכח שכך הוא. ועוד זה ודאי הכחשה גמורה הוא דאל"כ יכול הרב הזה למפסל לכולי שוחטים ויאמר לכולם שנאבד מהם ההרגשה והם לא יוכלו להכחישו כי יאמר שהוא מבין והם אין מבינין וזה מבואר הביטול ולמה באמת לא יהי' נאמן כיון דליכא הכחשה ואיתחזק איסורא ובע"כ דהכחשתם נחשבה הכחשה והם אומרים שמרגישין כדמעיקרא ולא נאבד מהם החוש אז מוקמינן להו אחזקתייהו וא"כ מה לי ב' מה לי ע"י ע"א עכ"פ ע"א בהכחשה נקרא וזה ברור ופשוט ומ"ש על מ"ש דכאן אין העדות על הבהמה רק על השוחט וליכא חזקת איסור וכתב רו"מ דהרי אין נ"מ רק על הבהמה וכו' הנה נעלם ממנו דברי הרמב"ם פט"ז מסנהדרין דכתב דלא בעינן עדות בד"נ רק בשעת מעשה אבל קודם מעשה די אפי' בחזקה או בע"א ייע"ש והרי אין נ"מ במה שהוחזקו בכך רק לד"נ וא"כ נימא דהרי בד"נ בעינן ב' ורוב לא מהני וחזקה בע"כ דלא אמרינן כן רק דסוף סוף כיון דהשתא אין אנו דנין על דיני נפשות רק על האדם בתר השתא אזלינן כן ה"נ כיון דעתה אנו דנין על השוחט אם יש לו הרגשה או לא ואם כשר הוא להיות שוחט ואין אנו דנין על הבהמה דעדיין לא נשחטה בתר השתא אזלינן וכן יש סמך לזה מדברי התוס' יבמות ]דף פ"ב.] גבי ב' קופות שהקשו דנוקמא הקופה בחזקת היתר ותירצו דאלו הסאין שנפלו אין להם חזקת היתר הרי דעיקר חזקה בתר הגורם ולידת הספק אזלינן וזה הגורם לנו הספק אין לו חזקת היתר אף דנ"מ בזה עתה הוי רק לענין התערובות וזה יש לו חזקת היתר מ"מ אנו הולכין אחר עיקר הדבר שאנו דנין עליו וא"כ ה"ה נמי להיפוך נמי הוי כן אם עיקר הדבר שגורם הספק ומה שאנו דנין עליו יש לו חזקת היתר וחזקה טובה אף שהנמשך ממנו אין לו חזקה בתר מה שאנו דנין עליו אזלינן. וז"ב בסברא וכיוצא בזה מוכח בכמה דוכתא אלא שאני טרוד מאד ואין פנאי לשום לבי אחר זכרוני כי הדבר פשוט אצלי מאד אף בלי ראי' והנה בזה עלה ברעיוני לי'שב דברי הרי"ף בפ"ק דחולין שכתב והיכא שראה אחד ששחט והלך לו ואין אנו יודעים אם הוא מומחה השחיטה כשירה דרוב מא"ש מומחין הם וכדתניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה וכו' ותמה הרא"ש למ"ל ראה כיון דרוב מצוין א"ש מומחין הם וכדמפורש בברייתא דמצא תרנגולת מותרת, והנה בתשובה למדינת זיבען בערג לק' קאראלס בערג זה ימים לא כבירים כתבתי פעמים בישוב זה על נכון ועתה. נראה בדרך אחר קצת מאופן שכתבנו שם. די"ל כיון דהר"ן ס"פ ג' דחולין גבי לוקחין בצים מן הנכרים וכו' דפריך שם ודלמא דעוף טמא הוא והקשה הר"ן הרי רוב טהורים ותירץ כיון דאיכא נמי מעוטא דטריפות ונבלות ובהצטרף יחד ב' מיעוטים הוי כפלגא ופלגא, והנה לפ"ז הקשיתי דלמה נימא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן הרי יש לחוש דלמא במקום נקב קשחט מהו אמרת דאזלינן בתר רובא ורוב כשרות א"כ בהצטרף מיעוט דנבילות למיעוט דאינן מומחין ה"ל פלגא ופלגא. ונראה דזה הוי טעם הרי"ף דבעינן שאחד ראה אותו ששחט דאז כיון דראה אדם אותו א"כ הוי תחלת דינו על האדם זה אם הוא מומחה או לא ועל האדם שפיר הועיל הרוב דרוב מומחין הם וכיון דאתכשר ההוא אדם לשחוט שוב אף הבהמה כשירה אח"כ אבל אם לא ראהו שחט א"כ אין לנו לדון על האדם שאין אנו מכירין אותו וכעין שכתב הב"ש בסי' י"ז דבמי שאין מכירין אותו לא שייך חזקת חיים ייע"ש ה"נ במי שאין מכירין אותו לא שייך לומר שאנו דנין עליו שהוא כשר לשחוט וגם בזה כיון דלא ראינו שוחט לא נולד לנו הספק רק עתה על הבהמה שכבר נשחטה ובבהמה יש כאן עוד מיעוט שמא במקום שחיטה נקב הוי לכך לא מהני בזה רוב מצויין, והברייתא נקטה תרנגולת בזה י"ל דמיירי דרק הקנה נשחט וא"כ הושט עדיין נכשר בבדיקה ואין לנו רק ספק שמא אינו מומחה בזה מהני רוב מצויין א"ש. ודו"ק היטיב כי זה עצה נכונה. ואף דבאידך ברייתא נקט גדיים ותרנגולים י"ל כך דהנה בברכות פ"ח דף נ"ג פליגי שם רבנן ור' יוסי דלרבנן מברך ברוב ישראל ולר' יוסי אינו מברך משום דאצטרף מיעוט דכשפים למיעוט דלגמר את הכלים ייע"ש הרי מוכח דפליגי רבנן ור' יוסי בהך סברת הר"ן אם מצטרפין הני ב' מיעוטים להדדי וכבר כתבתי בזה בתשובה זה איזה שנים למדינת רוסיא. והנה כעת בפשיטות י"ל דס"ל להרי"ף כיון דסתמא דש"ס פריך בחולין דלמא דעוף טמא הוא משמע דס"ל הלכה כר' יוסי דמצטרפין הני תרי מעוטי להדדי, מיהו י"ל דהש"ס אינו מכריע כן בתורת ודאי רק י"ל מכח ספיקא הלכתא כמאן וספק תורה לחומרא ולפ"ז י"ל דס"ל להרי"ף כדעת התוס' דס"ל דכל דרך ברכה ליכא לא תשא מן התורה וברכה לבטלה רק מדרבנן ולכך ס"ל דהש"ס אינו חושש לדעת ר' יוסי רק באיסור תורה אבל בדרבנן הלכה כדברי המיקל לכך לענין ברכה פסק כרבנן דברוב ישראל מברך אבל נגד חשש איסור תורה חשש לדעת ר' יוסי ולכך א"ש דהך ברייתא דנקט בגדים ותרנגולים אתיא כרבנן דס"ל דלא מצטרפין המיעוטים להדדי ולכך מהני רוב מצויין אפילו בבהמה אבל אידך ברייתא דנקט רק תרנגולת ולמה לא נקט בהמה ג"כ ובע"כ דפליג על אידך ברייתא ואתיא כר' יוסי דס"ל דמצטרפין ב' מיעוטין להדדי לכך בבהמה לא מהני רוב מצוין רק בעוף מהני כיון דהכשרו בסימן אחד וחושש כן הרי"ף להחמיר כהך דעה ופוסק כברייתא רק היכא דראהו שוחט אז כיון דתחלה נולד לנו הספק על השוחט אם הוא כשר לשחוט גם כיון דהי' לפניו והי' שייך לדון עליו אם הוא כשר לשחוט שוב הוחזק הך רוב כודאי וכשירה אח"כ הבהמה. ודבר זה נכון מאוד בעז"ה בדברי הרי"ף הפוך בה והפוך בה. ומ"ש רו"מ דהרב רוצה עדיין לברר לפני אנשים תמה אקרא הרי כבר הראה סכינו השוחט לפני כמה אנשים ותרי כמאה ועד כמה נטריחו וניזול הרי אין לדבר סוף ובודאי לא נחשב זה איכא לברורי כיון שכבר ראוהו אנשים והעידו להיפוך: