טוב טעם ודעת ריג

הנה לכאורה מוכח מן הש"ס להיפוך דהרי אמרינן למ"ד בש"ס ריחא מלתא בפת חמה וחביות פתוחה אסורה לכ"ע, הרי כל דהאחד חם ויש לו ריח אף דהשני צונן כל שהוא פתוח אסור וא"כ ה"ה לדידן היכי דיש לו ריח והוי ריחא מלתא אז כשהאחד יש לו ריח חזק אסור אף דהשני הוא צונן מיהו כד דייקינן יפה אמר דלענין ריחא מלתא חמור יותר אם ההיתר יש לו ריח מן האיסור אם יש לו ריח וכדמוכח מלשון הרמ"א סי' ק"ח שכתב וכ"ש אם ההיתר דבר חריף וביותר בח"י שהיקל לגמרי באם האיסור דבר חריף ואינו אוסר רק אם ההיתר דבר חריף יע"ש א"כ ה"נ בפת חמה וחביות פתוחה של תרומה ההיתר יש לו ריח לכך אסור אף דהאיסור צונן משא"כ בזה נגד החלב הוי הבשר האיסור והאיסור יש לו ריח ולא ההיתר לא משגיחין בזה, ובזה יש לומר מה דנקט במשנה דהרודה פת חמה ונתנו ע"פ חביות יין של תרומה ולמה לא נקט להיפוך הרודה פת של תרומה ונתנו ע"פ חביות יין של חולין אם נאסר היין מן הפת, הן אמת דיש לדחוק ולומר בשביל חלוקו דר' יוסי דמחלק בין חיטין לשעורים נקט כן. אבל לפי הנ"ל א"ש יותר כיון דהם פליגי בפת חמה וחביות מגופה א"כ תינח באם הפת מותר מהני לו הריח להיות נאסר מן היין אבל אם הפת הוא האיסור אף דהוא חם ויש לו ריח מותר לכ"ע ולכך לא נקט הפלוגתא בזה. והנה לפ"ז הי' נראה להיפוך דלהחוששים לדעת המג"א הי' להם לאסור הבשר מן החלב כיון דהבשר הוי ההיתר ויש לו ריח שהי' טמון מע"ש נאסר הוא מן החלב אף שהוא צונן דהרי לדברי המג"א בזה ריחא מלתא והוי פת חמה וחביות פתוחה דהפת אסור ועכ"פ הי' להם לאסור הקדרות של בשר, ותמה אני על השוטים המחמירין לאסור הכלים של החלב ולהיפוך של בשר הי' להם לאסור. מיהו לדינא כבר כתבתי דכבר העיד הח"י דהמנהג להקל ולפ"ז אפי' בצאלינט מותר ומכ"ש הקדרות ודאי דמותרין כנ"ל דקדרה לבדה אינה נאסרת בריח. והנה בהיותי בזה כמו רגע עלה בלבי איזה רעיונות בזה לא אמנע מלהודיע להם דקשה לי מהו פריך הש"ס למ"ד ריחא לאו מלתא מאין צולין ב' פסחים כאחד וכו', וקשה הרי קיי"ל דזוז"ג מותר, ולאו דוקא באיסורי הנאה רק אפי' באיסורי אכילה כגון בהמה שנתפטמה באיסור, וכשרה שינקה מן הטרפה, ובתוס' חולין פרק בהמה המקשה גבי מהו לגמוע חלבו יע"ש,, וא"כ הכא נמי מאי פריך ללוי דלמא כונת לוי דלכך ריחא לאו מלתא מכח דהוי זוז"ג דהרי אין הריח רק מכח התנור והחום והוי זוז"ג האש והתנור עם הבשר, ואינו דומה ממש הנפלט רק ע"י רותחין דשם גוף הטעם יש בו אפי' בצונן הוי טעמו בו, רק להפליט ולהבליע הוי רק ע"י רותחין, לכן אין זה בכלל זוז"ג, אבל בריח הרי בצונן אין לו ריח רק ע"י החום והתנור נעשה ריח והוי זה גופו ענין חדש לכך הוי זוז"ג לכך מותר, וא"כ לא מבעיא אי נימא דדין פסח שלא למנויו הוי כדין הקדש ודאי דלא קשה דהרי מפורש בש"ס דף כ"ג דבהקדש כל זוז"ג אסור, ואפי' גם אי נימא דשלא למנויו אין לו דין הקדש, אכתי קשה הרי דין זוז"ג הוי פלוגתא דתנאי ונימא דהך ברייתא אתיא כמ"ד זוז"ג אסור, אבל לדידן דקיי"ל זוז"ג מותר הוי ריחא לאו מלתא. כן יש לעורר קצת ואין עת האסף פה לעיין בזה ולא כתבתי רק דרך הערה היות כי עלה על רעיוני לא אמנע מלהודיעם זו"ז. אין להאריך והדין דין אמת כאשר הורה רו"מ וה' ישפות שלום לו ולא יעלה עליו מקניאים וישב בשלוה והשקט כנפש ידיד לאוהבי התורה: והנה עוד קשה לי מהו פריך שם בשתי קדרות ס"ד הרי בסוף פ"ב דפסחים אמר הש"ס על הברייתא דצלאו ואח"כ בשלו הא מני ר' יוסי הוא משמע דלרבנן צלאו ואח"כ בשלו לאו בישול הוא ומותר לאכלו וא"כ נימא דגם ר' ירמיה ולוי יסברו כן דלרבנן מותר צלאו ואח"כ בשלו וא"כ יש לומר כונתו בצלאם ואח"כ בשלן בב' קדרות ואתיא כרבנן דס"ל דליכא איסור בכה"ג או יש לומר בצלאם ואח"כ בצלי קדר דלכ"ע אין איסור בדיעבד בלי מים ואין לומר דלכתחלה עכ"פ אסור דבזה קשה ממ"נ אם משמע ליה לפרש דהך אין צולין ב' פסחים כאחד היינו לכתחלה בלא"ה לק"מ דלמא לא קאמר לוי דריחא לאו מלתא דוקא בדיעבד ולא לכתחלה, ואם משמע ליה דהך אין צולין ב' פסחים כאחד הוי אפילו לענין דיעבד וקשיא ליה מדיעבד בזה שפיר מתרץ דמיירי בב' קדרות ובצלאן ואח"כ בשלן או בצלי קדר בזה הי' מותר בדיעבד ומשום אחלופי אסור ומהו פריך וצ"ע כעת. ויותר אין להאריך מחמת טרדה. ידידו וכו': תשובה רס להרב מו"ה אשר בראנשטין אב"ד דק"ק פילווריק. הנה ע"ד מכתבו נדון מה שהרגיש על דברי הש"ך בסי' ק"ב ס"ק ח' בכלי אסור שנתערב בכלי היתר דצריך שישהא אותם עד שלא יהיו בני יומן דהוי דשיל"מ, והנה מה שהקשה רו"מ הגאון מוהר"ר עקיבא איגר שתמה על הש"ך דהרי אב"י דמותר הוי נמי מטעם ביטול ולכך בעינן רוב היתר בפוגם קצת א"כ מה לי ביטול זה או זה. ורו"מ תמה עליו דהרי בנתבשל במקצת כלי נמי מותר באב"י והרי בבישול במקצת כלי צריך ששים נגד כל הכלי ואין בבישול במקצת כלי ס' נגד כל הכלי ומוכח דלא הוי מטעם ביטול, והנה זה הוי אפשר ליישב דיש לומר כיון דמה דצריך ס' נגד כל הכלי הוי רק ספק שמא מפעפע בכל הכלי כידוע,, וא"כ יש לומר באב"י הולכין בספקא לקולא לכך מותר התבשיל, מיהו בלא"ה לא קשה קושיית הגאון הנ"ל, חדא דיש לומר דמה דבפוגם בעינן רוב היתר ומטעם ביטול, הוי רק מדרבנן ולא מן התורה, וא"כ ראוי להמתין עד שלא יהי' בן יומו לצאת מאיסור תורה, גם יש לומר דמה דבעינן רוב היתר בפוגם קצת הוי רק באם האיסור בעין אבל בקדרה דאין האיסור בעין לא הוי מטעם ביטול כלל. וגם אפי' אם נודה לו דהוי מטעם ביטול אין הענינים שוים דבנ"ט לשבח אף דהוא בטל מ"מ אין האיסור נהפך להיתר רק האיסור הוא באיסורו רק על כל משהו ומשהו אמרינן זהו ההיתר, ולכך בזה שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דעכ"פ יאכל האיסור ג"כ והרי הוא באיסורו, אבל בפוגם אף אם הוי מטעם ביטול מ"מ יש לומר בזה כיון דבלא"ה הוא פגום אז ע"י הביטול ברוב נהפך הוא עצמו להיתר ולא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דגם עתה ע"י הביטול אוכלו בהיתר ממש וזה נכון. מיהו העיקר נראה לי דבקדרה ודאי ההיתר באב"י מפאת עצמו לא מכח ביטול דבפשיטות אחז"ל לא אסרה התורה אלא קדרה ב"י מוכח דבאב"י אין בו איסור כלל וז"ב לדעתי, ומה שהקשה רו"מ על הש"ך למה בתחב כף לקדרה אם יש בו ס' מותר למה לא תאסר הקדרה לשהותה עכ"פ מעת לעת, הנה זה לק"מ דהעיקר הוי דדבר הנמשך ממנו האיסור אם הוא דשיל"מ או לא. ולכך הש"ך מיירי בקדרה וכלי שנתערב בכלים בזה כיון דעיקר איסורו הוי מכח הכלי לכך בזה נחשב דשיל"מ כיון דכלי אפשר לשהותו מעת לעת אבל בתבשיל בקדרה ונפל לתוכו איסור, א"כ עיקר האיסור הנמשך לקדרה הוי מכח התבשיל וכיון דהתבשיל אין לו מתירין גם הנמשך ממנו לא נחשב דשיל"מ וכעין חילוק זה כתבו התוס' ביבמות דף פ"ב גבי ב' קופות ייע"ש וא"ש: ובנידון קניות האתרוג ביו"ט שהביא רו"מ דברי הגאון מוהרא"ז מרגליות ז"ל דאין לקנות ביו"ט מכח דבעינן כסף ומשיכה, ומשיכה לבד הוי רק דרבנן, ורו"מ צידד להקל מכח דמקנין דרבנן נעשה דאורייתא, והנה זה מחלוקת ישינה ונפל ברבוותא אם מדרבנן נעשה דאורייתא או לא, וא"כ עדיין לא יצאנו י"ח לכל הדעות, ולדעתי יש לומר יותר דהנה זה ידוע ומבואר ברמב"ן דכל היכא דליכא כסף ודאי קנין משיכה הוי דבר תורה ומתנה יוכיח דבמה זוכה וא"כ ה"נ ביו"ט כיון דהלה קונה לשם מצוה אז הוי אנן סהדי דהמוכר נותן לו האתרוג במתנה, רק שמתנה בתנאי שיתן לו אח"כ כך וכך דמים ואין הדמים תורת תשלומים רק תנאי מבחוץ כמתנה תנאי בעלמא, ואף דאינו אומר כן בפירוש בזה מסתמא הוי כאומר כעין דקיי"ל באה"ע בשואל חפץ לקדש בו ובהל' קריעה בשואל חפץ לילך לבית האבל דהוי סתמא כפירושו כן ה"נ בזה. וזה נכון לדעתי בעזה"י ויותר אין להאריך בזה. דברי ידידו וכו': תשובה רסא לק"ק קיטוב להרבני מו"ה משה נ"י. הנה ע"ד שאלתו אשיבהו בקצרה. הנה בדבר החתיכה בשר מן הכבשים הטרפות שנתערב בהרבה כשרים, והורה רו"מ דכשר רק להשליך מהם כשיעור הטרפות, הנה יפה הורה להכשיר דאין לו דין חהר"ל כיון דבמקומו אין ראוי להתכבד וכן הוא לשון הש"ך ביו"ד סי' ק"א ס"ק י"ב וס"ק י"ג מבואר כן דהכל לפי הזמן והמקום ייע"ש, וכיון דבמקומו אין ראוי להתכבד ודאי בטל, ובפרט בחי דדעת המחבר בלא"ה דבטלה ונהי דאנן פוסקים כהרמ"א מ"מ באם באותו מקום אינו ראוי להתכבד ודאי בטל לכ"ע בחי. ויש להסביר הדבר קצת, דיש לומר דמאן דס"ל דבחי נמי נחשב חהר"ל היינו מכח הואיל ואלו היה מבושל הי' ראוי להתכבד אפי' אם הוא חי נחשב חהר"ל וכן אפי' אם נאמר אף דבאותו מקום אין ראוי להתכבד נחשב חהר"ל היינו ה הואיל ואם הי' במקום אחר הוי ראוי להתכבד נחשב גם כאן