טוב טעם ודעת ריב

רו"מ דגם בזה הוי כן כיון דהקביעות הנשאר אינו אסור רק מכח ספק וכיון דלא נודע הספק עד שפירש השני לכך אף דהקביעות נשאר באיסורו מ"מ על זה שפירש אמרינן כל דפריש מרובא פריש עכת"ד, והנה ידידי אחר המחילה ממנו אלף פעמים אורייתא היא דקמרתחא לי דשאני אומר דנשתבש מאוד לומר כהאי מלתא דמביא לידי גיחוך, דאין לו דמיון כלל, דהרי עיקר מחלוקת הגאונים הוא רק מכח סתרי אהדדי, דודאי אם היו כמה בהמות כולן פירשו אף דכמה נשארו בקביעותם אותם שפירשו מותרין ואין מחלוקת בדבר רק עיקר המחלוקת אם צלע אחד פירש וצלע אחד נשאר דבזה כיון דאי אפשר להיות שצלע אחד יהי' טרפה וצלע אחד כשר, וא"כ איך נימא דהצלע הנשאר אסורה שמא היא מטרפה וצלע הנפרש נאמר שהיא מכשרה מכח דאמרינן כל דפריש מרובא פריש והיא מן הכשרה וזה סתרי אהדדי דאם צלע שבחוץ כשרה בע"כ גם שבפנים כשרה ואי אפשר לחלק, ואם צלע דבפנים אסורה שמא מטרפה היא א"כ גם מה שבחוץ אסורה וא"כ סתרי אהדדי, ואי אפשר לחלק, וא"כ מה דמיון זה להתם דהתם לא סתרי אהדדי דאפשר לומר דהמקום יהי' של שמעון והאבנים של ראובן דקנה זה מזה או דאחד לבד בנאו, וגם אפשר דהמקום של אחד והכותל בשותפות או להיפוך, וכיון דאין זה סותר את זה ואינו תלוי זה בזה לכך דיינין כל חד כפי דינו, ועוד דהתם אדרבא נשאר הדין בשוה דהמקום והאבנים של שניהם אבל כאן יהי' להיפוך דחלק זה אסור וחלק זה מותר לכך דמיון שלו לא נהיר ולא צהיר, ובחיבורי מי נדה ברפ"ק שם הבאתי ראי' מדברי הרשב"א שם שפיר הבאתי ראי' לדין זה ושם ביארתי הדבר על נכון בעזה"י. וגוף דברי הרשב"א צ"ע קצת כי מה בכך דהמקום שלו אפי' פינן לרשותו ממש נמי הוי של שניהם דדבר דהוי מתחלה בחזקת שותפין, אפילו הוא אח"כ ברשות אחד עדיין הוא ברשות שניהם כמ"ש בחו"מ סי' צ"ג. ומה דמיון הוא לאם דבר של ראובן נפל לחצרו של שמעון דלא הוי ברשות שניהם מעולם ולכך בזה רשות משנה, אבל דבר דהוי תחלה ברשות שניהם אין הרשות משנה דידו כיד שותפו וצ"ע ואין פנאי להאריך בזה אולי יזכני ה' בזמן אחר לפרש בזה יותר. דברי ידידו הטרוד וכו': תשובה רנח לק"ק ליטנאויץ להרב דשם. הנה ע"ד שהקשה על מה דקאמר הש"ס בפ"ק דר"ה דף י"ג ובמנחות דאין בילה בדבר יבש והוקשה לו מן המשנה דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון והרי קיי"ל אין בילה. הנה כמדומה לי שדברתי מזה באיזה מקום כעת נשכח ממנו, וכעת נראה לי כך דהנה ידידי העלה את המדומה כי לא דמי זה לזה כלל, דהתם מיירי לפרוש מן החדש על הישן או להיפוך בזה בעינן בילה ממש אבל לבטל ברוב לא בעינן בילה, דאפי' אם חתיכה אחת בבית וב' בעליה אם נודע לנו בין שניהם ספק איזה מותר ואיזה אסור בטלין ברוב ולא בעינן בילה, והרי חתיכת איסור שנתערבה בכמה היתר אף דידוע הטרפות בפ"ע מונח בכל מקום שהוא מ"מ כל דאין ניכר לנו בטלין ברוב או בסמ"ך באינו מינו וכן בע"ח לולי דחשיבו הוי בטלין ונשחטו בטלין אף דהטרפה מונח בפ"ע בכל מקום שהיא, וכן אמרינן בזבחים הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה אחד על חברו ובטל ברוב והרי מ"מ המיעוט מונח בפ"ע ומ"מ בטל דכן גזרה התורה, ובאיסור והיתר מותר לאכול הכל וא"כ ה"ה לענין של פסח הוי כן, וא"כ ה"ה לענין המדומע מיירי בענין שהיו רוב מהחולין ומיעוט מן התרומה א"כ מן התורה הוא בטל ברוב או בסמ"ך רק מדרבנן הוא דאסור וא"כ שוב אף שנפל ממנו למקום אחר הוי רק ספק דרבנן ולכך הוי לקולא לכך בזה אמרינן יש בילה ובזה הוי יש בילה לחומרא, דאם הוי אמרינן אין בילה אדרבא הי' מותר לגמרי דהוי תלינן דמההיתר נפל כיון דהוי ספק דרבנן, ולכך אדרבא לחומרא חיישינן ליש בילה, ולכך עכ"פ אינו מדמע רק לפי חשבון מכח ממ"נ דאם יש בילה די לפי חשבון ואם אין בילה מותר לגמרי, ואפי' אם יהי' דוחק לומר דהמשנה דאין המדומע מיירי בענין דהוי רוב היתר מ"מ יהי' א"ש כיון דבכל דבר אזלינן בתר חזקה וא"כ בשלמא לענין לתרום מן החדש על החדש דהטבל הוי ליה חזקת איסור לא מהני לפטרו רק בודאי ולא בספק ולכך בזה חיישינן לאין בילה בדבר יבש אבל אם נפל מן המדומע להיתר, כיון דההיתר יש לו חזקת היתר לכך לא אסרינן לי' מספק ומוקמינן לי' אחזקת היתר ויש בילה, וכעין זה אמרינן בחולין בפ' הזרוע דקמה בחזקת חיובא קיימא ופרה בחזקת פטורה קיימא, ומ"מ לפי חשבון אוסר דלהתיר לגמרי אי אפשר דהוי ס"ס דלמא יש בילה ודלמא כולו מן האיסור נפל אבל יותר מן לפי ערך מותר דבזה אזלינן בתר חזקת היתר, ואף דהתוס' ביבמות דף פ"ב כתבו כיון דלהם אין להם חזקת היתר לא מוקמינן בחזקת היתר יש לחלק דהתם כל סאה היה עומד בפ"ע והיה ניכר האיסור בפ"ע לכך לא נחשב החזקת היתר אבל במדומע שהוא עצמו היה לו חזקת היתר בתחלה, וכיון דאין האיסור עומד בפ"ע רק נתערב בהיתר. לא אזלינן בתרי' רק בתר חזקת היתר ועוד לענין יש בילה הרי לר"ש שזורי ס"ל דיש בילה לכך אפי' לרבנן דס"ל אין בילה מספק היינו רק היכי דאתחזק איסורא אבל כל דליכא חזקת איסור אף דליכא נמי חזקת היתר אלימתא מודים דיש בילה, רק נגד חזקת איסור אמרינן אין בילה. ודו"ק היטב כי קצרתי והוא כלל נכון בעזה"י: תשובה רנט להרב מו"ה אברהם שמואל הלוי הורוויץ אב"ד דק"ק בוזנאב. הנה ע"ד שאלתו וז"ל הנה נשאלתי פ"ק שפתחו התנור בש"ק בבוקר ואח"כ העמידו לתוך התנור קדרה עם מעט חלב וחזרו וסתמו עם הדף של תנור ואחר ערך חצי שעה או שעה הוציאו משם הקדרה עם החלב והצאלינט טאפ היה פתוח, ובשעת הוצאות הקדרה חלב היתה עדיין קרה והתרתי הכל ע"פ דברי המג"א סי' תמ"ז שהטמנה לשעה ולשתיים אינו אוסר בו ריח וכו',. ומענה בפי המערער שעלי בזה שהי' לי להתיר רק החלב ולא הקדרה של החלב יען שהחלב היתה צוננת והפסק הקדרה מועיל לגבה שלא יאסר החלב בריח בהטמנה לשעה אבל הקדרה של חלב הי' לי לאסור מחמת שאין כנגדה הפסק והצאלינט היה לו ריח חזק שהיה טמון מאתמול עכ"ל בשאלתו והנה העתקתי זה מפני המערערים ונוקפים. והנה מתחלה נדבר דרך קצרה מגוף הדין הנה ודאי יפה הורה וכן הייתי מורה ובא אם הי' בא לידי וכן יורה כל יודעי דת ודין מתרי טעמי. אחד הנה גוף דברי המג"א שהחמיר בצאלינט אינו מוסכם עיין בחק יעקב שכתב שם שהמג"א לשטתו אזיל שמחמיר בתנור קטן וסתום אבל כבר נהגו להקל אפי' בתנור סתום ייע"ש הרי שהעיד שהמנהג להקל אפי' בתנור סתום ולפ"ז גם בצאלינט יש להקל ייע"ש ואין אחר עדות הח"י כלום על המנהג, ואף דהח"י לא התיר רק בהפסד מרובה מ"מ לא גרע באם כבר התיר בדיעבד דהוי הוראה מאם הוי הפ"מ דמותר לכתחלה והכלל כל דבהפ"מ מותר לכתחלה אם כבר הורה קם הוראתו אף דאינו הפ"מ וז"ב. ואין לומר דדוקא לחזור ולפלוט דרך ריח אין לכלי אבל לפלוט דרך בישול יש ריח גם לכלי לזה הוכחתי מרש"י דזה אינו ודו"ק ומלבד זה הוי כאן טעות יותר שהמערערים באו לערער וטח עיניהם מראות גוף הדין במקומו בסי' ק"ח בהג"ה ובש"ך ס"ק י"א כי לא שייך ריח בכלי שיחזור ויפלוט לאוכל ייע"ש והנה מבואר דאין כלי נאסר ע"י ריח, מיהו אם היה החלב נאסר ממילא הוי נעשה נבלה ואז הוי הקדרה אסורה שבלעה מן הבעין חלב אך כיון שהחלב מותר שוב אין הקדרה נאסרת רק מן הריח וריח לא שייך בכלי, והנה דין זה מוכרח מן הש"ס פרק כ"צ דמפורש שם למ"ד ריחא לאו מלתא מותר בפת חמה וחבית מגופה, ומ"ט לא נימא כיון דהיין היה כבוש מעת לעת בכלי ויותר ועדיין הוא שם א"כ בלע הכלי מן היין ושוב יאסר הפת דבלע מן הכלי ע"י ריח שלו ובע"כ מוכח דאין שייך ריח בכלי להפליט וה"ה להבליע, וראי' לזה מפרש"י שם ד"ה אמר לך רב דכ"ע ריחא מלתא וטעמא דר"י דפת צוננת וחבית מגופה הוא ולא עייל בה ריחא וכו' והנה מ"ש רש"י משום דפת צוננת וחבית מגופה בע"כ הוי הכונה או או קתני או צוננת או מגופה והוי וי"ו מחלקת דאי בתרווייהו אף לכ"ע שרי ובע"כ דאו או קתני או צוננת או מגופה והנה מ"ש דאין הריח נכנס בה אין לו הבנה דלהיפוך הוי לי' לומר אין הריח יוצא ממנו דהרי עיקר הוי בשביל הריח היוצא מן היין לפת ובע"כ הכונה כך דלא הוי די לפרש דאין הריח יוצא ממנו דאכתי יהי' נאסר מן החביות דהוי בו טעם יין והוא מגולה לכך פירש דלכלי אין הריח של הפת נכנס לחבית להיות מושך ממנו הריח לחזור לפת דהרי בצוננת לכ"ע שרי ועיקר החשש הוי בשביל פת חמה דיש לו ריח ונכנס לחבית ומושך האיסור אליו ובמגופה אין הריח נכנס בחביות כלל לחזור אליו ומוכח דאין דרך ריח לכנוס לכלי כלל וא"י לכנוס בו וממילא דאינו נאסר מכח הריח וזה ברור ולכך ודאי יפה הורה דהקדרה מותרת. והנה מעתה נבא לדבריו, הנה מ"ש דאף להמג"א נמי אינו אסור רק בהיו שניהם טמונים אבל כאן נהי דהצאלינט היה טמון מאתמול מ"מ החלב הוי רק לשעה.