טוב טעם ודעת רי

אינן מדוקדקים דנקט הטעם דבעינן סעודה הראויה לו מבע"י ובאמת הש"ס לא קאמר זה רק בעירוב בב' ככרות אחת טמאה ואחת טהורה כיון דעכ"פ חד יש כאן טהורה לכך הוצרך לטעם דבעינן סעודה הראויה לו מבע"י אבל בעירוב בככר אחד ספק טמאה ספק טהורה בלא"ה לא הוי עירוב, כיון דהספק נולד בשל תורה. ואפשר דגם המג"א מיירי בספק טרפה היינו באחת טרפה ואחת כשרה אז בעינן סעודה הראויה מבע"י אבל בחד ספק טרפה בלא"ה לא הוי עירוב כנ"ל. ואם כונת רו"מ בספק אם נטמא מבע"י או בערב דבזה מהני העירוב, הנה בזה אין נ"מ בשל תורה דסוף סוף הככר טמא, והן אמת אם היו נוגעין בו משקין בככר זה ביום הוי נ"מ בשל תורה, אפשר בכה"ג באמת לא הוי עירוב והש"ס לא מיירי מזה רק כפשוטו דהספק על הככר לבדו ובזה אין נ"מ לשל תורה רק לדרבנן, גם יש לומר אפילו היה מזדמן כן הוי עירוב דהרי אין אנו דנין על הנוגע בככר רק בגוף הככר ובזה אין נ"מ בשל תורה, ואין העירוב תלוי במשקין הנוגעין בו רק בגוף הככר ודו"ק ומ"ש ידידי הרב מו"ה בעריל ראי' מחטה שנמצא בתבשיל דהחטה אסורה והתבשיל מותר בספק נתבקעה, הנה אינו דומה חומרא דחמץ דהוי במשהו לחומרא דשייך בכל האיסורין דחומרא דמשהו לא החמירו בכה"ג, וכעין זה מפורש בש"ך סי' ק"י בדיני ס"ס לחלק בין גבינות של עכו"ם לדין בשנמ"ה דזה חומרא וזה מדינא כן ה"נ אינו דומה איסור משהו לדין ביטול דברים החשובין. ומ"ש רו"מ ראי' מספק ביצת נבלה אינה ראי' דהתם הספק אינו רק על הביצה דהוי כגוף אחר דהרי מה"ט ביצת נבלה מותרת מן התורה וא"כ הוי כשני גופין ונחשב הביצה ענין בפ"ע ולא נחשב מצד אחר בא לו שהוא מדרבנן, רק כאלו הוי גופו ספק דרבנן והוי ספק אם היא ביצת נבלה או לא, אבל באבר מן הבהמה דהוי גוף אחד ממש כל דעדיין ישנו מגוף הבהמה בעין ואין נעשה דרבנן רק ע"י ביטול ודאי לא אמרינן סד"ר להקל, ומ"ש רו"מ על מ"ש דהוי ס"ס אולי כהסוברים דבלא נודע עד שנעשה דרבנן נמי לא הוי ספיקא להקל וכתב רו"מ שלא ידע מי הם הפוסקים, הנה לחפש בספרים אין לי פנאי אבל הדבר מוכרע מן הש"ך בדיני ס"ס בס"ק י"ט ממה דהקשה על הרב מסי' קי"א משתי קדרות, ומה הקשה התם לא נולד הספק רק אחר שנעשה דרבנן דהרי הספק הוי לאיזה קדרה נפל וכל עוד שלא נפל לא היה לנו ספק כלל וכשנפל כבר נעשה דרבנן, בע"כ דס"ל דאף בלא נודע רק אח"כ נמי לא הוי סד"ר להקל, גם אם לא היו פוסקים דפליגי למה כתבו להקל רק בהפ"מ הי' ראוי להתיר אפילו בלי הפ"מ בע"כ דיש בזה פלוגתא המחמירין, ומה דהביא לי ראי' דסברא שלי כתב הנו"ב מה"ק סי' ל"ב ביו"ד הנה נהניתי מאוד שמצאתי לי רב לסייעני ואף דחזר בו אח"כ לדעתי תפוס לשון ראשון כי באמת אין זה ענין מטעם סתרי אהדדי וא"צ לראי' מבא לשאול עליו ועל חברו, רק הטעם הוי כך דרבנן לא הקלו בספק רק אם הספק הוי בגוף תקנתן אבל אם בתקנתן ליכא ספק רק הספק בגוף האיסור תורה, אז ספק תורה הוי כודאי איסור תורה, וכמו דתקנו דודאי איסור תורה אינו בטל כן תקנו בספק איסור תורה דנעשה כגופו של איסור ויש כאן בתערובת זה איסור תורה וכן מורה לשון הש"ך בדיני ס"ס בקצרה בדין י"ט ייע"ש בלשונו כן. ובזה אזיל לי' נמי קושיית ידידי הרב מו"ה בעריל לדעת הזוהר הרקיע דבספק לא תקנו כלל, למה בספק איסור תורה ועל ידי גלגול נעשה דרבנן לא אמרינן כן, ולק"מ דהם לא תקנו בספק היינו בספק בגוף תקנתן אבל בספק תורה זה הוי כגופו של איסור והוי כודאי איסור ואינו בטל רק בלא נודע עד אחר שנעשה דרבנן אז לא נעשה כגופו של איסור, ולא חל עליו שם איסור תורה מעולם אז דינו כדין ספק דרבנן וא"צ בזה לבא כלל לטעם סתרי אהדדי, וגם אין לו ענין למעשה דווילנא דהתם לא הוי ההיתר מכח ביטול ברוב, רק מכח כל דפריש מרובא פריש, לכך אף דיש חצי השני מ"מ בחצי דפריש מקודם יש לומר בו כל דפריש וכו' אבל מה דאין לו היתר רק ע"י ביטול הוי ספק איסור תורה כודאי איסור תורה וכל דנתערב ספק איסור תורה אינו בטל כדין ודאי וכל עוד דישנו דבר בעולם דחל עליו שם איסור תורה נעשה כל הבהמה כגוף איסור תורה, דידעינן שיש כאן בתערובת זה איסור תורה ואינו בטל, וז"ב לדעתי דאין להקל בדין זה כלל רק כמ"ש. דברי ידידו הטרוד וכו': תשובה רנה לק"ק הרימלוב להרבני המופלג מו"ה מרדכי גינצבורג. הנה ע"ד שאלתו במעשה שבא לידו באשה שהי' לה ג' אווזות שחוטים ומכרה אחת לאחר ושתים נשארו בידה והמעיים נשארו שלשתן בידה ואח"כ הרגישה שיש במעיים של אווזא נקב בענין שהיא טרפה ולא נודע מאיזה אווזא, ועל זה רצה לסמוך על מה דמפורש בסי' ק"י סעיף זיי"ן דבנאכל אחד קודם שנודע מותרין האחרים, אך חשש הרי לאדם אחד אסורים גם צריך לאכול ב' ב' וכאן ליכא רק שתים מה יעשה ועל זה רצה לסמוך להוסיף עליהם ואח"כ פקפק בזה: תשובה הנה מה שנתן עצה לערבם באווזות אחרות אין דעתי נוטה לזה, כי לדעתי הוא בכלל אין מבטלין איסור לכתחלה, כיון דאסורין לאדם אחד וגם אסורין בלתי ב' ב' א"ו עדיין באיסורן הן עומדים והוי מבטל איסור והרי אף להוסיף איסור אסור לבטל האיסור ה"ה בזה. ומה שהקשה על הש"ך שכתב דמיירי שאכלן קודם שנודע התערובת ובס"ק מ"ו כתב דלכך תולין משום דנתבטל מן התורה ומדרבנן אמרינן שאני אומר והקשה הרי הש"ך כתב בסי' ק"ט דבלא נודע לא בטל מן התורה ויפה העיר בזה. אך מה שנלפע"ד לתרץ בסברא נכונה דהנה חזינן דלרבא יאוש שלא מדעת הוי יאוש ואמרינן מדהשתא ניחא ליה, ונהי דאנן קיי"ל כאביי דלא אמרינן מדהשתא ניחא ליה מ"מ מצינו בתרומה דמהני כלך אצל יפות והתוס' כתבו שנ דמילי דמצוה שאני והש"ך בסי' שנ"ח כתב דדוקא ביאוש דעתו נמי הוא בע"כ לא אמרינן מדהשתא ניחא ליה כו' אבל מה דהוא מרצונו אמרינן נמי מדהשתא ניחא לי' וכו', וא"כ ה"נ לענין ביטול איסורין נהי דאז לא נודע לו הביטול מ"מ כשנודע לו ראוי לומר בזה מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא ליה והוי הביטול כשעדיין לא נודע, אך יש לומר זה שאני דהתם מיירי בעני שאם הי' נעשה עתה כן היה מועיל כגון ביאוש או בתרומה או הי' עתה מפריש כן בידיעתו הי' מועיל לכך חשבינן השעה שלא נודע כאלו הוא עתה שנודע לן והוי כאלו עתה נעשה כן בזה אמרינן מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה אבל בסי' ק"ו מיירי שכבר נתבשל כשנודע לו, וא"כ עתה אי אפשר שיתבטל רו למפרע בזה ל"מ לומר מדהשתא ניחא ליה כיון דאם הי' נעשה עתה כן אינו בטל וכיון דעתה אי אפשר להתבטל לא חל למפרע וא"ש בסי' ק"ט. אבל בסי' ק"י הרי עדיין הוא יבש ביבש וא"כ עדיין עתה הוא ראוי שיתבטל ברוב ואם היו לפנינו הג' הי' גי עתה בטל מן התורה ואין המניעה רק מצד אחר שאין הג' לפניו אבל אם היו הג' לפנינו או היה נתערב כאן עוד אחת השתא הי' בטל ברוב וכיון דעתה נמי אפשר להתבטל ברוב אמרינן מדהשתא בטל וניחא ליה למפרע נמי ניחא ליה והוי בזה לא נודע כנודע לבטל למפרע וזה ברור מאוד בסברא הפוך בה והפוך בנ ובפשיטות יש לומר כך דמדכתב הש"ע לאכול ב' ב' מוכח דמיירי דהיו כשרות הרבה והאיסור הוא אחד וא"כ אפי' כשנפל אחד ליי עדיין יש רוב נגד האיסור וא"כ אמרינן ממ"נ אם האיסור נפ אין צריך ביטול ואם מן ההיתר נפל והאיסור נשאר הרי עדיין יש רוב נגדו ובטל מן התורה וכיון דמן התורה מותר רק מדרבנן אסור שוב אמרינן שאני אומר דהאיסור נפל, ולפ"ז בנדון דידן לטעם הראשון היה שייך גם בזה שאני אומר והיה מותר להוסיף עליו לפי דעת רו"מ דלא שייך בזה אין מבטלין איסור לכתחלה אך לטעם השני בנדון זה דנשארו רק ב' א"כ אסורין מן התורה דלא שייך שאני אומר, ובודאי אסור להוסיף עליו לבטלן. מיהו יש לומר כיון דאיסור זה דאין מבטלין איסור לכתחלה לרוב הפוסקים הוי רק דרבנן א"כ הרי בדרבנן אמרינן שאני אומר ומותר להוסיף עליו ואם מוסיף עליו שוב הרי מן התורה בטל עתה ברוב רק מדרבנן אסור ואמרינן שאני אומר, ואף שכתבתי בפתח דברינו דגם זה בכלל אין מבטלין איסור לכתחלה מ"מ כיון דיש דיעות הסוברים דבחי לא שייך חהר"ל ולצרף דעת הב"י דבלא נודע נמי בטל לי' כמ"ש הש"ך בסי' ק"ט בשמו ולכן נראה להקל בזה כדעת רו"מ להוסיף עליו ולבטלו. מיהו מטעם אחר אין נראה לי עצה זו דנראה דלא הותר ב' ב' רק אם ישנו ממר שהי' בשעת נפילת האיסור ואז כיון דנהי דהיו בשעת נפילה האיסור ומ"מ חד הוי דהיתר מהני לסייע לומר מדההוא דהיתרו ההוא נמי דהיתרא אבל מה שמוסיף עתה מחדש אחר שנאבד האיסור ונסתלק זה אינו ראיה למה שכבר היה בתערובת עם האיסור, ותדע דאל"כ למה כתבו הפוסקים לאכול ב' ב' יאכו אחד ויקח מביתו אחד של היתר לאכול עמו ולמה משמע דמ התערובת בעינן שנים שנים ובע"כ דלא מהני רק אם אוכל מן התערובת כן וא"כ גם להוסיף עתה לא מהני לכן יפה מנע רו"מ מלהורות בזה היתר: והנה להסביר הסברא שלנו דלעיל ביותר נקל להבין, דהכל כך הוא דהיכא דאם הי' נעשה מעשה הביטול עתה כמו שנעשה אז כשלא נודע הי' עתה בטל ואין החסרון הביטול