טוב טעם ודעת רח

דרבנן הי' מותר בע"כ מיירי דלא נתערבו, ומוכח דס"ל דאפי' בלא נתערבו לא נחשב ס"ס, וכן הוא משמעות לשון הש"ך ששינה ושילש בלשונו בדין ס"ס וכתב אע"ג שנתערבו חד בחד מוכח דמכ"ש בלא נתערבו הדין כן. ושוב ראיתי שהפמ"ג העיר בזה ונדחק לישבו ובאמת לשון הב"י הנ"ל מורה דאף בלא נתערבו הדין כן דלא הוי ס"ס. ובעיקר קושייתו על הש"ך שסתרו דבריו אהדדי לק"מ דיש לומר דהש"ך לא הכריע כהב"י רק בודאי טרפה אז אמרינן לא פלוג, אבל בספק טרפה או ספק אם היא מטרפה בזה לא החמירו משום לא פלוג לעשותו כשל תורה, זולת טעם האו"ה, ומה דנ"מ בודאי טרפה דעשאוהו כשל תורה יש לומר היינו לענין חשוד דנעשה חשוד על איסור תורה ולפסול לעדות, ושוב ראיתי שכן כתוב בפמ"ג שם דנ"מ לעדות ולחשוד, ולכאורה תמוה למה לא כתב דנ"מ לענין ספק, ולפמ"ש א"ש דלספק לא צריך לה"ט דבלא"ה אין זה ס"ס כטעם האו"ה וגם אי הוי נ"מ מזה לספק לא הוי צריך האו"ה לטעם שלו בע"כ דלענין ספק לא עשאוהו כשל תורה. ואסביר לו הדבר יותר דבודאי טרפה בענין דאם הוי נגמרה אחר הטרפות הי' בו אסור תורה ודאי, לכך אפי' אם נגמרה קודם עשאוהו כשל תורה מכח לא פלוג אבל אם הוי ידוע שנגמרה אח"כ נמי הוי רק ספק טרפה, ולא הוי רק ספק איסור תורה בזה לא החמירו משום לא פלוג ואוקמוהו אדינא לכך צריך טעם האו"ה. ועוד נראה לי והוא העיקר בעיני דלא לחנם נקט הש"ך בלשון שנטרפה סמוך לשחיטה וכן הב"י ולמה לא כתבו שנטרפה סמוך להטלת הביצה, ולכך נראה דבודאי בהטילה תיכף סמוך לטריפתה בענין שידוע שנגמר הקליפה קודם שנטרפה מודים דהוי רק מדרבנן ולא החמירו בזה משום לא פלוג, רק אם לא הטילה רק נשחטה בזה הרי דרך לפעמים שהביצה מתעכבת זמן מה אחר שנגמרה במעי' וא"כ אפשר דאם לא נשחטה לא היתה מטילה מיד רק הי' נשתהא במעי', וא"כ אז היתה אסורה מן התורה מספק דהרי לא הוי ניכר לנו אם נגמרה קודם טריפות או לא בזה לא פלוג חז"ל, ואף דנשחטה עשאוהו כאילו לא נשחטה שהיתה אסורה מספק תורה, כן ה"נ אף דנשחטה עשאוהו רק כאילו לא נשחטה, ואז אפשר דלא היתה יולדת מיד והוא אסור מספק, כן ה"נ עתה נשארת באיסורה, כיון דלא ידענו היתר ברור לה דאפשר אם לא נשחטה לא היתה יולדת מיד, ועוד בנשחטה כיון דעכ"פ הרוב לא שכיח שיהי' נמצא בה גמורות ממש לגמרי רק עדיין קליפה רכה, ואז מדינא אסורה לכך אף דנזדמן ע"ד מקרה שנמצא בה גמורה ממש לא פלוג חז"ל ועשוהו כשל תורה, אבל באם ילדה גמורות דבזה חזינן היתרה ברור, דילדה מיד אחר הטרפות וידעינן דנגמרה מקודם לכך בזה לא החמירו משום לא פלוג, ולכך האו"ה מיירי בילדה מחיים לכך הוצרך לטעם דידיה. וזה נראה לי ברור ועיקר, זו"ז אין להאריך מחמת הטרדא דברי ידידו וכו': תשובה רנא להרב אב"ד דק"ק לעשנוב. הנה מכתבו קבלתי ופניתי להשיבו מיד, הנה מה שתמה על הר"ן בחולין שכתב דבריה דרבנן מן התוס' ע"ז דף מ' ע"א ד"ה מחלוקת בצירן דשם משמע דבריה מדאורייתא לא בטלה, תמהתי מנין לו כן מן התוס' וכונתם כך דבתחלה הקשו כיון דצירן אסור נמי מן התורה א"כ הוי ספק תורה ולחומרא, ועל זה תירצו דצירן בטל ברוב ולרוב טמאין לא חיישינן דהרוב ודאי הוי מן הטהורין רק דחיישינן לעירוב מיעוט טמאים וצירן מה בכך, אפי' אם נתערב מיעוט טמאים מה בכך הא בטל ברוב, אבל גופן הרי הוי בריה ולא בטל, ונהי דבריה דרבנן מ"מ שוב הוי ספק תורה ומצד אחר בא לו שהוא דרבנן, ולא אמרינן ספק דרבנן להקל וספק איסור שהוא בריה נמי לא בטל וכמ"ש ביו"ד כן בכמה דוכתא לכך חיישינן לגופן וז"ב כונתם, אך יעיין בתוס' ב"מ פ"ק דף וי"ו ע"ב ד"ה קפץ אחד וכו' שם מבורר דס"ל בריה הוי מן התורה לא בטל, דהרי כתבו תחלה דאף דהוי דבר שבמנין ולא בטל מ"מ היינו רק מדרבנן, וא"כ למה הוצרכו אח"כ לכתוב ובריה נמי לא הוי כמ"ש בחולין, הרי אפי' אם הוי בריה הוי רק דרבנן, ובע"כ דס"ל דבריה מן התורה, ועיין בתוס' מעילה והובא במשל"מ הל' מעילה שם מוכח מדבריהם ומדברי הכ"מ דמה דמטבע חשוב ולא בטל מן התורה וכן דשיל"מ הוי מן התורה ייע"ש במשל"מ, ועיין בתוס' דף ע"ג ע"ב ד"ה אלא אמר רבא משום קבוע שם מוכח דתחלה עלה על דעתן שדברים החשובין הם מן התורה ואח"כ מסקי דהוי רק דרבנן יע"ש. והנה מה שעמדנו לעיל דמהתוס' דב"מ מוכח דבריה דאורייתא יש לומר כונתם כך, דלדינא לא יפלגו על על הר"ן והוא עפמ"ש במקום אחר ליישב קושית התוס' ד"ה קפץ דיש לומר כמו דקיי"ל דטומאת משא כמאן דאיתא דמיא מכח דהוי ביחד, כן יש לומר בזה, כיון דקריאת שם מעשר הוי שם המצטרף והוי כשימוש כולו ביחד, ובזה לא שייך ביטול, אך באמת זה אינו דהרי מה דטומאת משא לא בטל הוי רק דרבנן כמ"ש התוס' שם, א"כ הדרא קושייתם לדוכתא, וביארתי בזה דברי השיטה מקובצת שם, ולפ"ז יש לומר דהנה ידוע ידוע פלוגתת הפוסקים אם האיסור נהפך להיתר או לא ומבואר הוא ביו"ד סי' ק"ט בענין אם מותר לבשלם יחד או לא, ולפ"ז יש לומר דהך סברא דטומאת משא כמאן דאיתא דמיא אם הוי מן התורה או מן דרבנן תליא בהך סברא אם האיסור נהפך להיתר מה בכך אם הוי השימוש ביחד הרי הוי כולו היתר לכך בע"כ מה דטומאת משא כמאן דאיתא הוי רק דרבנן, אבל אם אין האיסור נהפך להיתר רק דהאיסור הוי איסור רק דתלינן על כל אחד זה ההיתר, בזה יש לומר אם הוי השימוש ביחד אינו בטל מן התורה, ולפ"ז כיון דבאמת מה דטומאת משא לא בטלה הוי רק דרבנן מוכח דהאיסור נהפך להיתר ולפ"ז ס"ל להתוס' כך דמה דהאיסור נהפך להיתר ע"י ביטול, זה הוי רק באינו בריה אבל בריה דחשוב הוא מהני עכ"פ חשיבות זה לענין דאינו בטל להיות נהפך להיתר, רק האיסור נשאר באיסורו, מיהו לאכלו מותר דעכ"פ אזלינן בתר רובא ואמרינן על כל אחד זה ההיתר, וכמו דאמרינן כן להסוברים דבכל דבר אין האיסור נהפך להיתר, כן הוי להתוס' עכ"פ גבי בריה, מיהו כיון דבזה אין האיסור נהפך להיתר שוב כיון דהוי השימוש ביחד לכך לא מהני ביטול מן התורה, וא"כ לפ"ז יש לומר דברי התוס' והר"ן לאחדים דודאי בריה נמי בטלה מן התורה להיתר אכילה, רק מדרבנן אינו בטל גם להיתר אכילה אבל להיות האיסור נהפך להיתר זה אינו בטל מן התורה גבי בריה ובזה היכי דהוי השימוש ביחד לא בטל מן התורה ויש לומר התוס' מודים להר"ן והר"ן להתוס' ודו"ק היטב כי הוא נכון בעזה"י והנה חזר השואל והשיב לי וזה אשר השבתי לו. הנה זכרי מהתוס' מ"ש דבריה הוי דאי כונתם כמ"ש לעיל רק מ"ש דצירן בטל ברוב מנ"ל דהוי דטהורים רובא זה אינו ענין לקושיא ראשונה שלו וזה הוא תמוה בפ"ע. והנה אני יש לי ת"ל חבור יקר וגדול על כל מס' ע"ז ואז לא היה לי פנאי לעיין בו וכעת עיינתי בו, וראיתי שעמדתי על זה בחיבורי והנחתי בצ"ע שדבריהם אין מובנין לי. אך כעת ראיתי דא"ש דמ"ש בראשונה דרוב טהורים כונתם כך דכיון דאפי' למ"ד דדי בראש או שדרה נמי עכ"פ סימן הוי, דהרי הראש או שדרה ניכר שהוא מטהורים, אך טעם המ"ד דבעינן תרווייהו היינו דבחד חיישינן לבדדמי דלמא טועה בין דמות טהורים לטמאים, אבל בשני סימנין לא חיישינן בדדמי, והנה זה ודאי דבכולם או ברוב אינו טועה רק דחיישינן כיון דיש הרבה אולי טועה במיעוטן ובפרט דסומך כיון דהוי רוב טהורים מן הסתם כולם כן ואינו מדקדק עוד בהמיעוט לשום בו ט"ע ממש וכיון דיש חשש במיעוט ובעינן תרוויהו שוב לא פלוג רבנן בתקנתא ואפי' אם הם רק אחד או ב' נמי בעינן תרוויהו דלא פלוג רבנן בזה בין מעט להרבה, ולכך שפיר כתבו התוס' דבצירן כיון דבכולם אינו טועה רק במיעוטן ומיעוטן בטל ברוב, אבל כיון דהוי בריה הוי ספקא דאורייתא ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן לכך לא אמרינן סד"ר להקל, ואף דגם בביטול ברוב מדרבנן צריך סמ"ך וא"כ הוי נמי מצד אחר בא לו שהוא מדרבנן נראה דבסמ"ך שאני דהרי יש ספק אולי אין כאן טמאים כלל ואולי באמת יש סמ"ך, וכיון דמן התורה בטל ברוב סמכינן על זה. אבל בגופן כיון דהוי ודאי בריה לכך הוי מצד אחר בא לו שהוא דרבנן. ודו"ק: תשובה רנב שייך לסי' ק"ב. הנה בדין ביטול ברוב הוי רק לענין אכילה אבל דבר דהוי ביחד לא שייך ביטול דטומאת משא כמאן דאיתא דמיא כמ"ש בבכורות דף נ"ג והנה בזה הונח לי המשנה פ"ב דמכשירין משנה ג' אימתי בזמן שקדמו מי שפיכות אבל קדמו מי גשמים אפילו כל שהן למי שפיכות טמא והנה מריש הוי קשיא לי ושוב ראיתי בתוי"ט שם שהרגיש בזה, דהרי אדרבא ביי"נ הוי להיפוך דאיסורא לגו היתרא עדיף, והביא בשם הראב"ד וכ"מ שנתעוררו בטעמו. והנה מה שכתבתי ונפלע"ד הוא כך. דודאי בדבר אכילה דשייך בי' ביטול עדיף אם הוי איסורא לגו היתרא