טוב טעם ודעת רז

ויש לומר דזה יהי' כונת הש"ס דקאמר מ"ט לפי שאין תולין כלומר דשאלתו הוי מ"ט אין תולין כתם בכתם, אם מכח דאין מעיינה פתוח או מכח דהוי ספק, ונ"מ לעלמא דאם מכח דאין מעיינה פתוח ממילא בעלמא תולין אפי' בספק אם מכח דאין תולין בספק אפי' בעלמא אין תולין לכך אומר מ"ט, לזה סיים לפי שאין תולין כלומר דגם בעלמא אין תולין בספק ולאו דוקא הכא רק בעלמא נמי אין תולין בספק וא"ש. והנה שבתי וראיתי בחיבורי בש"ס הבאתי שמה שזה הוי פלוגתת הרמב"ן והרשב"א והובא במשל"מ שלהרמב"ן הטעם דתולין מכח דמעיינה פתוח ולהרשב"א הטעם מכח דתולין הקלקלה במקולקל, והנה הנ"מ הוי דין זה אם תולין בספק, דלדעת הרמב"ן תולין אפי' בספק ומה דאין תולין כתם בכתם מכח דאין מעיינה פתוח אבל להרשב"א בע"כ הטעם מכח דכתם הוי ספק ואין תולין ספק בספק והחוו"ד לא ראה כל זה, ועיין ברמב"ם פ"ט מה' איסורי ביאה ובמשל"מ הל' כ"ט שם והבן והעיקר נראה כדברי הרשב"א וכמ"ש במשל"מ שם. ומה שהביא רו"מ ראי' מב' בתים והרי הבית אינו רק ספק ותולין נעלם ממנו דברי המג"א סי' תל"ז בסופו דחמץ הוי אתחזק איסורא והוי כודאי וכן דברי המג"א סי' תל"ג דהיכי שמשתמשין בו כל השנה הוי ודאי חמץ ייע"ש, וגם מ"ש ראי' מלשון הברייתא והרמב"ם בטהור ותלוי שהלכו בשני שבילין, התם מיירי בספק טומאה ברה"י היינו שהתלוי הי' מספק טומאה ברה"י דעשאתו התורה כודאי לכך תולין בו, גם בלא זה א"ש עיין בחוו"ד סי' קי"א ס"ק א' דהתם שאני כיון דאם היו בזאח"ז אפילו בשני טהורין הוי טהורין רק מכח דבאו לשאול כאחת טמאין לכך ממילא בתלוי דלא בעי שאלה טהור הטהור משא"כ בעלמא, סוף דבר הדבר ברור לדעתי שאין תולין הספק בספק. ואמת שראיתי בחו"ד סי' קי"א שכתב דאפי' הנאסר מחמת חומרא תולין בו, אך התם הכונה דנאסר מחמת חומרא מכח ודאי לכך בזה כיון דעכ"פ מדרבנן אסור מכח ודאי הוי ככל איסורין דרבנן ואמרינן שאני אומר, דהרי עיקר שאני אומר הוי באיסור דרבנן וה"ה הנאסר מדברי אחרונים הוי נמי כמו איסור דרבנן, אבל הנאסר רק בתורת ספק וחשש אין תולין בו, וראי' עוד לדברינו מ"ש בש"ע סי' קי"א סעיף ו' היו לפנינו ב' קדרות של היתר ונפל איסור לתוך א' מהם וידוע לאיזה נפל ואח"כ נפל איסור אחר ואין ידוע לאיזה נפל תולין וכו' עיי"ש בש"ך למה קמ"ל כן דנקט כן לרבותא, וקשה למה לא אשמעינן רבותא טפי דאפילו היו תחלה ב' קדרות שנפל איסור לתוך א' מהם ונאסרו שניהם מכח ספק, ואח"כ הי' לפנינו קדרה אחת מאלו השתים וקדרות היתר ונפל לאחת מהם איסור ואין ידוע לאיזה נפל דתולין דהאיסור נפל לקדרה האסורה מתחלה מכח ספק ובע"כ דבכה"ג אין תולין, גם קשה מה הקשה הב"ח וט"ז וש"ך על הש"ע מה קמ"ל הרי כבר נשמע מרישא, הרי יש לומר דמיירי שהי' ספק אם יש בקדרה הזו שנפל בה איסור תחלה ששים כנגד איסור הראשון או לא, והרי קיי"ל כל היכא דהוי לפנינו ואי אפשר לעמוד על שיעורו אסור, וא"כ הוי ס"ד כיון דאין כאן רק ספק איסור ודלמא יש כאן סמ"ך וכבר בטל האיסור הראשון ואין תולין לכך קמ"ל כיון דעכ"פ אסור מכח ספק וכבר איתרע בנפילה ראשונה לכך תולין שלמקום שנפל הראשון נפל גם השני. ובע"כ מוכח דבכל ספק אין תולין אף דהוי ריעותא בגופה דאתרע בנפילה ובפרט דטעמא רבא איכא במלתא כמ"ש במכתבי הראשון דהוי ס"ס להיפוך דלמא גם אינך כשרות ויכנסו כולם בספק ואת"ל טרפות אכתי דלמא הכוליא הטרפה מן הכשרות היא ייע"ש במכתבי והוא ברור, ויותר אין להאריך. ידידו וכו': תשובה רמט לק"ק טולטשין להחריף מו"ה שואל אליעזר ראבינאוויטש. הנה ע"ד אשר שאל על דברי השיטה מקובצת פ"ק דב"מ גבי קפץ אחד מן המנוין לתוכו שכתב דאף דהתורה אמרה אזלינן בתר רובא מ"מ אינו ודאי רק ספק ונקרא עשירי ספק, וע"ז הקשה ממה דאמרינן לאביו יטמא לאביו ודאי ולא לאביו ספק והרי ראוי לחוש דלמא לאו אביו הוא ואף דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו אכתי נקרא אביו ספק, עכ"ל הנה אדמותיב על זה יוקשה לו על הש"ס דיליף דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו ולמה לא הקשה דמה בכך דאזלינן בתר רובא הרי התורה אמרה מכה אביו ואמו למה לא נימא דבעינן אביו ודאי ולא ספק ונהי דהוי רוב אכתי ספק הוי, ומה בין מאמר מכה אביו ואמו ובין עשירי יהי' קודש דאטו כתיב ולא עשירי ספק, רק דאנן דרשינן כיון דכתיב עשירי הוי ודאי א"כ התם נמי נימא כן דאביו ודאי ולא ספק. אך באמת לק"מ דהתורה עשתה הרוב כודאי ואמרה התורה כיון דיש כאן רוב דהוא אביו נחשב כודאי אביו, אך זה בלשון תורה עשאו כודאי, אבל בלשון ב"א מ"מ נקרא ספק וכיון דבמעשר בעינן קריאת שם שהוא יקראנו עשירי, וכיון דבעינן שהוא יקראנו עשירי ובלשון הבעלים לא נקרא רק עשירי ודאי ולא עשירי ספק וז"פ ונכון: ועוד נראה דלאו בכל רובא כתב השיטה כן רק בביטול ברוב, ואף דבעלמא רובא דאיתא קמן עדיף מרובא דליתי' קמן היינו רק אם אין משתמשין במיעוט כמו הרוב, ע"ד משל בט' חנויות וכו' ונמצא חתיכות בשר בזה יש לומר דמן הטרפה לא פירש כלל, רק מן הרוב הוא, וא"כ אין משתמשין במיעוט כלל בזה הוי הרוב באמת ודאי וה"ה ברובא דליתי' קמן כה"ג הוי ודאי ממש ולא נקרא ספק כלל, אך בביטול ברוב כגון בקפץ אחד מן המנוין לתוכו הנה לומר נכבשינהו דניידי ולומר כל דפריש מרובא פריש כבר ידוע התירוץ מה דמתרץ בש"ס בזבחים דגזרינן שמא יקח מן הקבוע, רק דקושייתם הוי דלבטל ברובא ולחייב כולם במעשר. וא"כ בזה אנו רוצים להשתמש בהמיעוט כמו הרוב ולהיות גם הוא נכנס בחשבון, והרי ידענו דיש כאן אחד שהוא פטור א"כ בזה נהי דהתורה אמרה דמ"מ בטל הוא ברוב מ"מ בזה כ"א נקרא רק עשירי ספק כיון דידענו דיש כאן אחד דהוי להיפוך. ויובן יותר דדברי השט"מ יהיו נצמחין מדברי הש"ס בבכורות דאמר שם דטומאת משא כמאן דאיתא דמיא, והיינו מכח דבאכילה אפשר לומר בכל חד שאני אומר שזה היתר הוא וזה הוא ההיתר אבל במה דהוי ביחד לא בטלה דלא שייך בזה ביטול, וא"כ ה"נ לענין מעשר כיון דבעינן שיהי' עשירי קודש והוי שם המצטרף וא"כ הוי השימוש ביחד ולא מהני ביטול, רק בזה לבד עדיין לא הונח דהרי התוס' כתבו שם בזה דהוי רק מדרבנן והרי התוס' לא ניחא להו שם לומר דפטור מדרבנן כדמוכח שם מדבריהם ולכך תירץ הש"מ כך דעכ"פ נהי דמן התורה בטל ברוב אף דהוי ביחד מ"מ ודאי לא הוי רק ספק ולכך ממילא החמירו חז"ל שלא לבטל כלל, אבל היכי דלא הוי ביחד דהוי מן התורה כודאי ממש לכך גם חז"ל לא החמירו בזה, ובזה אזלו כל ההערות שיש להעיר על הש"מ הנ"ל דהוא לא אמר רק היכי דהוי ביחד השימוש והרי ידענו דיש בזה מיעוט להיפוך, בזה מן התורה נחשב רק ספק ולא עשירי ודאי ומדרבנן כה"ג לא בטל כלל,. אבל היכי דאין השימוש ביחד אז הוי מן התורה כודאי ממש. ונקוט כלל זה בידך כי הוא עיקר גדול וכונה נכונה בדברי המשל"מ הנ"ל, ודו"ק היטב זו"ז אין להאריך. דברי ידידו הטרוד וכו': תשובה רנ להחריף מו"ה יוזפא בהרבני מו"ה נחום אפרתי בק"ק בא"ד. הנה מכתבו קבלתי ולא הי' לי פנאי לעיין בו עד היום והנה כעת פניתי למאמרו. ותורף דבריו שתמוה לו שדברי הש"ך סתרי אהדדי מדיני ס"ס למ"ש בסי' פ"ו ס"ק ח' שפסק כדעת הב"ח דאפילו לא נטרפה אלא סמוך לשחיטה אסורה מן התורה דלא פלוג. והנה מ"ש רו"מ דהב"י למד כן מסה"ת דקשה לו באם הוי ספק אם הביצה מכשרה או מטרפה למה יהי' מותר מכח ס"ס ומזה הוכיח דינו, הנה לא עיין במקור הדין בב"י סי' פ"ו שמוכח להיפוך,, כי שם הביא תחלה דברי הסה"ת וכתב וז"ל ומ"ש אבל אם ספק אם היא של טרפה או של שחוטה אסורה טעמא משום דביצת טרפה הוי סד"ר, דשמא בשעה שנטרפה התרנגולת לא היתה רק בשר בלא קליפה דהוי כמו ירך האם, ואח"כ נגמרה קליפתה כ"כ בסה"ת. ולפ"ז אם נטרפה סמוך לשחיטה מיד לא מתסר אלא מדרבנן, ואם נסתפק לנו בביצה אם היא של זאת או אם היא של שחוטה מותרת שכיון שלא הי' שהות לגמר קליפתה משנטרפה עד שנשחטה אינה אסורה אלא מדרבנן, ויותר נראה לומר דאפ"ה דיינין לי' באיסורא דאורייתא דלא נתנו דבריהם לשיעורין עכ"ל, הנה העתקתי לשונו דמזה מוכח דתחלה הוי ניחא לי' לומר דאם נטרפה סמוך לשחיטה אינו רק דרבנן, ואעפ"כ הוי ניחא לי' דברי סה"ת דבספק אסורה ולא נחשב לו לס"ס והיותר נראה לא כתב אח"כ רק מסברא, גם אין לפרש כונת סה"ת דמיירי בנתערבו חד בחד, חדא שלשון זה שכתב אבל אם ספק אם היא של טרפה או של שחוטה, ולא כתב דספק הוא אם הוי מן הטרפה או מן הכשרה, משמע דמיירי דהטרפה ניכרת בפ"ע והשחוטה בפ"ע, ועוד ממ"ש אח"כ ואם נסתפק לנו אם היא של זאת או היא של שחוטה מדכתב אם היא של זאת משמע דניכר הוא מי היא הטרפה, ועוד דבאינה ניכרת א"כ הוי עכ"פ איתחזק איסורא, ודעת כמה דאפי' בדרבנן הוי להחמיר, ואיך כתב כאן בפשיטות דאם הוי