טוב טעם ודעת רג

שנשפך נשאר רק זית ומחצה מינו שהוא בשר וכמה זתים אינו מינו שהוא הרוטב, ולכאורה הי' הדבר פשוט לאיסור דהרי מפורש בש"ע דבעינן שיהי' רובו היתר ממינו, אך הקשה למה נצטרך רובו ממינו דהא לא נכנס כל פליטת האיסור למינו דהא גם הרוטב מקבל לפי ערך כמו הבשר שהוא מינו וא"כ שיש בשניהם במינו ובאינו מינו רוב נגד האיסור ונמצא הרי יש במינו שהוא בשר היתר רוב נגד פליטת האיסור שנכנס לתוכו לפי ערך עכ"ד שאלתו, והאריך רו"מ לפרש לשון הש"ע שכתב דבעינן שיהי' רובו היתר ממינו וכתב דלהט"ז דמתיר אף אינו מינו לכך בעינן רובו ממינו לבד להתיר אפי' אינו מינו ולהש"ך דאוסר את אינו מינו באמת הוי כונת המחבר דיש רוב ממינו היינו לפי ערך והאריך בזה והעלה להיתר במעשה הנ"ל. והנה לבבי לא כן ידמה רק אדרבא להסוברים דאינו מינו אסור לעולם מכ"ש דבעינן שיהי' רובו היתר ממינו לבד, והוא ממה דקשיא לכאורה לפמ"ש הרדב"ז הובא במג"א הל' בהמ"ז סי' קפ"ד דהיכי דספק אם בירך ברהמ"ז צריך לברך גם ברכה ד' דלא ליתי לזלזולי בדרבנן וא"כ מוכח היכי דנזדמן ספק דרבנן ודאורייתא יחד גם בדרבנן אזלינן לחומרא, וא"כ קשה מ"ט הכא קיי"ל במין במינו וא"מ ונשפך דאמרינן סלק הרי כיון דלאינו מינו הוי ספק תורה ולחומרא, א"כ ראוי להחמיר גם במינו דלא ליתי לזלזולי בדרבנן, מיהו להסוברים דגם אינו מינו מותר א"ש דל"ד להתם דשם מחמירין בשל תורה ומברך מספק לכך גם בדרבנן הוי לחומרא אבל כאן ע"י הדרבנן גם אינו מינו מותר א"כ אין כאן חומרא באיסור תורה לכך דינו כשאר ספק דרבנן דהוי להקל, אבל להסוברים כאן דאינו מינו אסור באמת ומכח ספק תורה לחומרא א"כ איך נתיר המינו מכח ספק דרבנן, הרי אתי לזלזולי בדרבנן. אך נראה דא"ש דאינו דומה להתם לברהמ"ז דאי אפשר לדון לזה בלא זה, דהרי אין דרך לברך ברכה ד' בלתי אם לא בירך תחלה הג' ברכות, ואם לא בירך תחלה הג' ברכות ודאי דלא בירך הד', וא"כ אם אנו אומרים שחייב לברך שנית ג' ברכות הרי דאנו תופסין לחומרא דלא בירך מקודם הג', וא"כ לא בירך נמי הד', ואיך נימא דלא יברך הד' מכח דנתלה שכבר בירך תחלה לכך אתי לזלזולי בדרבנן, אבל כאן אין זה תלוי בזה ואפשר לדון על המינו בפ"ע ואין אנו צריכין לצרף גם האינו מינו כלל ולכך אמרינן סלק את שאינו מינו כאלו האינו ומינו רבה עליו ומבטלו ונחשב הדבר לענין מינו כאלו לא הי' כאן כלל אינו מינו, וא"כ תינח אם יש רוב במינו לבד וא"צ לצרף אינו מינו כלל להיתר מינו בזה לא שייך לומר אתי לזלזולי בדרבנן, אבל אי ליכא רוב במינו לבד ואין היתר רק שנאמר הרי יש כאן אינו מינו נמי והוא מסייע לבטל האיסור ברוב, וא"כ צריכין אנו לומר דיש כאן אינו מינו ג"כ ואי אפשר לומר כאלו אינו לגמרי לכך שוב כיון דעכ"פ אינו מינו אסור מכח ספק תורה גם המינו אסור דלא ליתי לזלזולי בדרבנן. ובהכי יש לתפוס על הש"ך שכתב להתיר רק אינו מינו מכח דידי' גופי' במה שתפס על הב"ח וכתב דסוף סוף מאי ראיה מייתי הרשב"א מהתם כיון דאינו דומה ויש טעם לחלק ביניהם וכו' וקשה ולימרו לנפשי' דאף אם אינו מתיר מינו קשה מה ראי' מהתם דשם גם מינו מותר א"כ לא אתי לזלזולי בדרבנן, אבל כאן כיון דעכ"פ אינו מינו אסור א"כ מנא לי' להתיר מינו הרי יש לומר דאתי לזלזולי בדרבנן, ונהי דכתבנו דכאן יש לומר כיון דאין תלוין זה בזה לא אמרינן הך חששא דאתי לזלזולי מ"מ קשה מה ראי' מהתם כיון דאינו דומה ויש טעם לחלק ביניהו ואולי גם בכה"ג אמרינן אתי לזלזולי לכך הש"ך מדויל ידיה משתלם ודו"ק: תשובה רמה להחריף מו"ה ליבוש טלימק. הנה ע"ד שאלתו אשיבהו בקצרה ואתן לך כלל אחד ויתישב הכל, דכונת הפוסקים כך הוא דהיכי דהוכר האיסור פ"א בפ"ע וחל עליו שם איסור בפ"ע בזה נתנו לו חכמים דין חשיבות שלא יהי' נפקע איסורו ע"י ביטול אבל היכי דלא הוכר האיסור בפ"ע מעולם רק כשבא האיסור הוי תיכף בתערובת א"כ תיכף נתבטל מתחלה לענין שלא יחול עליו שם איסור מעולם בזה מהני הביטול אפילו בדבר חשוב שלא יחול עליו איסור מעיקרא. ולפי זה כיון דבהוכר האיסור מעיקרא תליא מלתא, הנה זה קיי"ל כל היכי דאפשר להפריד האיסור הוי כניכר האיסור ומכ"ש היכא דהוי אפשר להכיר האיסור מתחלה הוי כהוכר, וא"כ ה"נ מה בכך דהתערובת של התרנגולת הוי בנוצתה עכ"פ הטרפות הי' אפשר להכיר מתחלה אם היה מדקדק היטב, וכיון דהיה אפשר להכירו בשום פעם הוי כהוכר האיסור והוי חל עליו שם איסור בפ"ע שוב אינו בטל אם השתא ניטל הנוצה, דלענין ביטול בידיעה תליא מלתא, וכל דלא נודע עד עתה בתר השתא אזלינן אבל לענין הכרת האיסור לאו בידיעה תליא מלתא רק בהכרה וכל דהוכר מתחלה או שהיה אפשר להכירו הוי כהוכר ואח"כ נתערב, ובזה לא קשה ממה שהרגיש מפרשה מתה שכתב הרשב"א דאסורין מכח דבריה אינה בטלה והרי הוי חלות האיסור בתערובת דשם בתחלה הי' ניכר התולעת אם הי' בודק תחלה הי' רואה את התולעת והוי איסורו ידוע בתחלה אם יפרוש יהי' אסור הוי זה הכרת האיסור מתחלה, והם לא מיירי רק היכי דכולם היו שוין במראה והיו כולם היתר ואח"כ נתחדש איזה טרפות באחד ומעולם לא הי' אפשר להכיר מי הטרפה אז נחשב נולד בתערובת ואינו דבר חשוב וז"ב וקצרתי בזה. דברי ידידו וכו': תשובה רמו לק"ק טולטשין להרב מו"ה עקיבא חיות נ"י. הנה אשר שאל על דברי המנחת יעקב שהעלה דבס"ס א"צ לטרוח לברר רק לשאול, והיכי דהוי חזקה מסייע לס"ס גם שאלה א"צ, וע"ז הקשה מדברי הר"ן רפ"ק דכתובות מ"ש על דברי רש"י דעי"כ יהיה קול ויבואו עדים וכתב הר"ן דכונתו כיון דנאמן לומר פ"פ מצאתי איתרע חזקתה וממילא יהא הב"ד רואים לברר הדבר ויבואו עדים, הרי אף דשם הוי ס"ס כמ"ש בש"ס דף ט', גם חזקת היתר לבעלה כמ"ש התוס' שם בסוגיא דפ"פ, ואעפ"כ בעי בירור, ומוטל על הב"ד לברר, עכ"ד. הנה לדידי לק"מ מכמה טעמים חדא דאין הענינים דומין, דהמ"י וכל הפוסקים מיירי באיסור דהוי רק לשעה אבל התם בפ"פ אם זינתה תחתיו ברצון ידור עמה כל ימיו באיסור, גם יהיו בניו ממזרין דרבנן בזה ודאי צריך בירור, וכעין חילוק זה כתבו התוס' בסוגיא דנודרת וכמה דוכתא מוכח כן דיש חילוק בין איסור כל הימים ובין רק לשעה, ועוד הרי ברוב קיי"ל כל היכא דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא ומה דהקילו בס"ס דלא בעי בירור, היינו מכח דס"ל דס"ס עדיף מרוב, וא"כ תינח בס"ס דעלמא אבל בפ"פ כיון דאונס לא שכיח ורוב הוי ברצון וא"כ אינו ס"ס גמור, ולכך ס"ס כהך לא עדיף מרוב לכך בעי בירור ועוד יש לומר והוא עיקר בעיני דודאי הבעל כיון דיש לו ס"ס לא בעי בירור כדעת המ"י רק על הב"ד לברר כיון דיש חשש אולי ימות הבעל ותנשא אח"כ לכהן, ובאמת אם זנתה תחתיו אפי' אם הוי באונס נמי אסורה לכהן אח"כ וא"כ לענין כהן ליכא לנו רק ספק אחד, לכך על הב"ד מוטל לברר איסור השייך לכל העולם ולעולמית, והרי לגבי כהן הוי רק ספק אחד, לכך בעי בירור להב"ד אבל על הבעל באמת אין חיוב לברר כיון דלא הוי ס"ס וז"ב ונכון. ודו"ק היטב: והנה חזר והשיב לי וזה השבתי לו. והנה מה שהקשה על תירוץ האחרון הזה דהרי אכתי איכא כמה ספקי טובא שמא לא תתפרד ממנו לעולם ואת"ל תתפרד שמא ע"י גירושין ושמא לא תנשא לכהן, והנה אין זה קושיא כלל דכל ס"ס לא שייך רק במה שכבר נעשה מעשה ויש ס"ס אז יש לומר אף דאפשר להתברר הוי ס"ס אבל מה שעדיין לא נעשה לדון על להבא שיזדמן כך או כך אין זה בגדר ס"ס, רק כל שאפשר לבוא לידי איסור על הב"ד לתקן הדבר. דומה לזה מה דאמרינן אין עושין ס"ס לכתחלה או ספק דרבנן כן ה"נ בזה, והרבה תקנות מצינו שתקנו חז"ל עבור להבא שאפשר לבוא לידי איסור, ועיקר קושית הראשונים לא הוי רק על מה דס"ד דהוי עבור עתה שתתסר על בעלה זה שכבר נשאת לו ע"ז הקשו הרי הוי ס"ס, אבל לתקן לענין מה שיזדמן אח"כ כיון דאפשר לבוא לידי איסור ודאי על הב"ד לברר וז"ב ופשוט בעיני. ידידו וכו': תשובה רמז לק"ק סנאטין להחריף מו"ה קאפיל צבי דיקמאן. הנה ע"ד השאלה במעשה שהיתה המחבת על האש רותחת עם צלי בשר ועמד בשוה בצידה קדרה של חלב וסיבב אחד מב"ב את היד המחבת שהיתה היס"ב והניח מקצתה על הקדרה של חלב והרתיח החלב על קצה היד, והורה המורה להתיר שתיהן רק להגעיל המחבת ורו"מ כתב שטעה. הנה אם לא הי' סמ"ך בבשר שבמחבת נגד מעט החלב שעל היד, וכן