טוב טעם ודעת רב

להם שיש כאן שאלה אם זה נחשב נודע או לא. הנה לדידי הדבר פשוט דזה נחשב נודע, דעיקר הטעם דבעינן נודע מכח דבלא נודע אז לא הי' נצרך להם הביטול והוי כהיתר בהיתר דאינו בטל ולא חל שם ביטול עליו, וא"כ תינח אם לא נודע כלל אם הוי כאן חשש טרפות, אבל כל דנודע להם דיש חשש שאלה, א"כ אסור להם בלי שאלת חכם וע"י הביטול יהי' מותר, א"כ נצטרך להם הביטול, וכל דנצרך הביטול לאיזה דבר מהני הביטול, ולא מבעיא למ"ד ידיעות ספק מחלקת לחטאות, אף גם למ"ד אין ידיעות ספק מחלקת לחטאות, היינו דהתם לא שייך ספק ידיעה לגבי חטאת, דבחטאת בעינן דוקא ידיעה ודאית, אבל לענין ביטול אפי' ספק טרפה בעי ביטול, והוי בזה ספק ידיעה ככל ידיעה, ותדע דאף לדידן כמה דברים אנו אוסרים רק מכח ספק איסור ואטו לא יועיל בזה ביטול, ועיין ביו"ד סי' ק"ב דספק טרפה אינו בכלל דשיל"מ כיון דאין המתיר בודאי ואיך יועיל בזה ביטול הרי אפשר להתברר ע"י שהיות כ"א יום. וא"כ כיון דהוי רק ספק טרפה ואפשר להתברר ומ"מ מהני ביה ביטול, לכך הדבר פשוט דנחשב בזה נודע ויפה הורה דהוי בזה ביטול ויש לצרף בזה גם דעת הב"ח בסי' ק"ט הובא בש"ך שם דאף בלא נודע נמי בטל וז"ב ונכון לדינא. ידידו כו': תשובה רמג לק"ק סימייאטש להרב מו"ה נחום גינצבורג. הנה ע"ד אשר שאל על מ"ש הרמב"ם בהמ"א פרק ט"ז הלכה זיין וז"ל וכן בע"ח חשובין הן ואין בטלין לפיכך שור הנסקל שנתערב באלף שורים ועגלה ערופה באלף עגלות או צפורי מצורע השחוטה באלף צפורים או פטר חמור באלף חמורים הרי כולם אסורים בהנאה וכו' והקשה רו"מ דהרי הרמב"ם פסק בה' טומאת צרעת כר"י דס"ל שחיטתה אוסרתה, א"כ מקודם היא מותרת, ואחר שחיטה הרי קיי"ל דבע"ח שנשחטו בטל חשיבותן, ולמה לא בטלו, והתוס' בזבחים דף ע"ב ע"א מפרשים להך מתניתין דע"ז דאלו אסורין ואוסרין בכ"ש צפורי מצורע דמיירי בצפור דרור ומכח חהר"ל נגעו בה, אבל הרמב"ם דמנה לה בין חשיבות בע"ח קשה עכת"ד. והנה לכאורה היא קושיא גדולה ולפום רהיטא עלה בדעתי לתרץ דהא דבשנשחטו בטל חשיבותן היינו בשוגג אבל במזיד אסורין כמו נפלו ונתפצעו וכמפורש בסי' ק"י, וא"כ הוי נ"מ אם שחטן במזיד אז אסורין כולם בהנאה. מיהו לפי האמת זה אינו. דבשלמא בהני דאסורין מחיים אז אם עבר ושחטן ראוי לקנסו מטעם דאין מבטלין איסור לכתחלה, אבל בהני דמחיים לא הוי איסור כלל רק אחר שחיטה נאסרו א"כ למה יהי' דינו כבע"ח ממ"נ מחיים לא הוי אסירי כלל ולאחר שחיטה בטל חשיבותן, ואין לומר דאדרבא כיון דמחיים היו מותרין וע"י שחיטתן נאסרו ונתבטלו א"כ דינו כמבטל איסור לכתחלה, ויהיו אסורין למבטל ולמי שנתבטל בשבילו ולא לכל העולם ואיך כתב הרמב"ם סתם דאסורין בהנאה. משמע לכ"ע, ועוד א"כ אין זה ענין לדין חשיבות בע"ח כלל, רק מטעם אחר נאסר מכח דאין מבטלין לכתחלה. וליישב זה הי' נראה דהרמב"ם ס"ל כדעת הרמ"ר שכתבו התוס' בתמורה דהיכי דהאיסור נעשה בתערובת שלא היה ניכר מעולם אינו בטל, ולכך אם צפורי מצורע השחוטה מחיים בתוך שאר צפורים, ונשחטו כולם, א"כ אדרבא כיון דרק שחיטתה אוסרתה, א"כ לא הוכר האיסור מעולם ונעשה רק בתערובת, ובלא"ה אינו בטל, רק דאכתי הו"ל לנו לומר דמחיים נתבטלה, ולא חל עליו שם איסור מעולם, לכך כתב הרמב"ם דבע"ח חשיבי ולא בטלו וא"כ ממ"נ מחיים לא מהני מדין בע"ח ואחר שחיטה כבר נאסר, וכיון דנאסר בתערובת ולא הוכר האיסור בפ"ע מעולם א"י להתבטל וזה הוי נראה נכון לפע"ד. ועוד נראה לומר דהנה כל בע"ח הוי בריה רק דהפוסקים כתבו דבתנאי בריה שיהי' נאסר מתחלת ברייתו, אבל באם נאסר אח"כ אין לו דין בריה, אך נראה דהיינו דוקא אם לא הי' אסור בחיים מכח ד"א רק ע"י שנתנבל נאסר, או אפי' בחיים נאסר רק דהתערובת לא נעשה רק אחר מיתה, אז ליתן עליו דין בריה שאינו בטל, אין נותנין עליו דין בריה כיון דאינו אסור מתחלתו, אך היכי דנאסר מחיים ונתערב בחיים בענין דבלא"ה אינו בטל מכח בע"ח, רק דאח"כ נשחט לומר דהשחיטה יגרום ההיתר ויוציאו מידי חשיבותו בזה ראוי לומר כיון דעכ"פ הוי עדיין בריה אין זה מוציאתו מידי חשיבותו ואינו דומה לנפלו ונתפצעו דשם אין לו חשיבות כלל עוד משא"כ בזה דיש עליו דין בריה, לכך אין זה מוציאתו מידי חשיבותו. ונהי דלא אסר לה הך מעלה דבריה עכ"פ לא שרי לה, וכיון דמתחלה נאסר הכל אין השחיטה מתירתו, רק מה שהרשב"א מתיר בנשחטו הבע"ח וממנו מקור דין זה של הטוש"ע סי' ק"י, יש לומר התם הוי טעמא ע"ד מה דאמרינן בפ"ק דביצה דף וי"ו דעגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט הואיל ומתיר עצמו בשחיטה, ומגו דאתקן להא אתקן להא ולכך ה"נ בזה אם שחטן מגו דמהני השחיטה להתירם באיסור אמ"ה ונבלה מהני נמי לאפקועי מחשיבות בע"ח ויתבטלו, ולכך תינח הרשב"א מיירי בשחיטה המתרת באכילה ומגו דאתקן להא אתקן להא, אבל היכי דנתנבלה או בצפורי מצורע דאין השחיטה מתרת באכילה שפיר נשאר עליו דין בריה, ונהי דלא אסר להו עכ"פ לא שרי להו ונשארו באסורן כיון דהתערובת הוי מחיים. ועוד יש להסביר הענין יותר דלכאורה קשה לי בכל בהמה או עוף שנתנבלה למה לא יהי' עליו דין בריה הרי קיי"ל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ופירשו התוס' והפוסקים דהיינו איסור עשה דאינה זבוחה, א"כ זה הוי איסור מתחלת ברייתו, ובשלמא לפרש"י דמפרש בחזקת אמ"ה וס"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור א"ש דתינח לענין חזקה מחזיקין מאיסור לאיסור אבל להיות עליו שם איסור מתחלת ברייתו בזה בתר שמא אזלינן ואיסור נבלה לא הוי מתחלת ברייתו, אבל להתוס' דהוי איסור שאינו זבוחה א"כ זה הוי מתחלת ברייתו ולמה לא יהי' עליו דין בריה, וצריך לומר דחז"ל לא גזרו דין דברים החשובים שלא יתבטלו רק באיסור לאו ולא באיסורי עשה, וכיון דאיסור דאינו זבוח הוי רק לאו הבא מכלל עשה עשה לא גזרו בזה דין דברים החשובין שלא יתבטל, ולפ"ז תינח אם לא הוי עליו איסור אחר ולא הוי התערובת מחיים אז לחול עליו דין דבר חשוב לא חל כיון דאינו רק איסור עשה אבל היכי דכבר חל עליו מחיים איסור אחר ונתערב בחיים בענין דהוי כל התערובת אסור בלא"ה רק דנאמר דע"י המיתה פקע לי' החשיבות בזה ראוי לומר דעכ"פ לא שרי לה ולא פקע איסורייהו ונשארו כבתחלה כיון דבאמת הוי בריה ולכך הרשב"א מיירי בנשחטין דרך היתר לכך שפיר פקע איסוריהו אבל במתו מאליה לא נתבטלו ונשארו באיסורן, ולפ"ז יש לומר לדעת היש"ש דס"ל דאף דבחולין לא בעי כונה לשחיטה מ"מ אם כיון שלא לשם שחיטה המתרת אסורה אף דנשחטה כראוי א"כ ה"נ כיון דנשחטה בתורת צפורי מצורע דאדרבא השחיטה אוסרתו א"כ כיון לאסרה בשחיטה זו ולא להתירה לכך יש לו דין נבלה והוי איסורו מתחלת ברייתו ויש עליו דין בריה, לכך עכ"פ לא פקע איסוריה ולא נתבטלו ונשאר כמעיקרא, ונהי דלענין איסור הנאה לא שייך לאסרן משום נבלה מ"מ כיון דעכ"פ לענין אכילה לא נתבטל חשיבותן ודינו כאלו הוי בחיים עדיין, וכיון דלא פקע החשיבות אסורין ממילא בהנאה ג"כ ודו"ק היטב. אך הנה בהיותי בזה הוי קשה לי על הרמב"ם שהעתיק בחיבורו בהל' מ"א הנ"ל דצפורי מצורע היינו השחוטה והיינו דאי אפשר לפרש על המשולחת דהיא מותרת, וכן קשה על התוס' בזבחים הנ"ל שהוצרכו לדחוק מכח חהר"ל, והרי מפורש ברמב"ם בהל' טומאת צרעת פי"א הלכה יוד דנשפך הדם יומת המשולחת וכן הביא הכ"מ שם תוספתא דשניהם אסורין וכן כתב המשל"מ שם בתוך דבריו וז"ל ולפ"ז השניה אינה מותרת באכילה לפי שחייב לקיים מצותה אבל כל עוד שלא קיים מצותה אסורה, וא"כ מבואר הוא דמה שהמשולחת מותרת באכילה היינו רק אם קיים מצותה אבל כל עוד שלא קיים מצותה אסורה ואם נשפך הדם תמות המשולחת ואסורה לעולם, א"כ משכחת לה שפיר בצפור מצורע המשולחת שהיא נתערבה והוי בע"ח ממש ומי דחקו לפרש בצפור דרור ועל השחוטה. וצ"ע לפענ"ד כעת ואין כעת פנאי לבאר יותר אולי יזכני ה' בזמן אחר לבאר יותר בזה. והן אמת שעפ"י דברי הרמב"ם ומקורו מן התוספתא היה אפשר ליישב דברי הרמב"ם מקושיא הראשונה, דיש לומר דהרי חזינן במשולחת דודאי קודם שילוחה לא נאסרה דלא גריעא מן השחוטה דלא נאסרה בהזמנה, ואחר שילוחה נמי מותרת, ואעפ"כ אם אי אפשר לקיים בה מצותה אסורה, כן ה"נ בהשחוטה אם אפשר לקיים בה מצותה אז לא נאסרה רק משחיטתה ואילך אבל אם נתערבה, א"כ אי אפשר לקיים בה. עוד מצות שחיטה דמדאורייתא ברובא בטל. ולכך שוב נאסרה בהנאה מחיים דלא גרע ממשולחת היכי דאי אפשר לקיים בה עוד מצותה דנאסרה מיד מכ"ש בשחוטה דהיכי דאינה ראויה עוד למצותה נאסרה מיד מחיים. כנלפע"ד ודו"ק היטב: תשובה רמד להחריף מו"ה משה זאב וואלף נ"י. הנה ע"ד אשר שאל באיסור שהיה בו ב' זתים ובהיתר אחר