טוב טעם ודעת ר

דזה הוי גוף אחר מהני לצרפו לס"ס גם תערובת הראשון כמו דידעינן דיש כאן איסור, הרי להיפך ידענו דיש כאן היתר ג"כ ואיתחזק היתרא ג"כ א"כ לא שייך לומר דנעשו כולם כודאי איסור בספק הראשון דהרי יש כאן גם היתר ודאי וא"כ הוי כולם רק ספק, לכך מצטרף עמו אח"כ עוד ספק שני, משא"כ בגופו אם נעשה ספק הראשון כודאי הוי כולו איסור והוי כודאי איסור שוב לא מהני אח"כ ספק השני לצרפו לס"ס לעורר הספק למפרע וז"ב ונכון. ומה שהקשה דברי הרא"ש אהדדי מחולין דף ד' למס' ע"ז דף ל"ט הנה בחולין אינו ברא"ש השייך לש"ס דף ד' רק השייך לש"ס דף ח' ולהיפוך בע"ז דף ל"ט לא מצאתי שם רמז שיכתוב שמותר ע"מ לקלוף אח"כ וכן בשילהי ע"ז חפשתי ולא מצאתי כלל יודיעני מקומו האמת ואראה בעזה"י להשיבו ידידו וכו': תשובה רלו להרב מו"ה יחיאל איכל מו"צ בק"ק סאדיגערא. הנה ע"ד שאלתו וז"ל עוד אבקש פני הד"ג נ"י שיאיר עיני במה שאני נבוך זה כמה אודות השו"ב שלוקחים רגל א' בטבת ושבט, ומנהגם להשליך אחד ולבשל הנותרים וכאשר יתוודע להם אח"כ טרפה באווזות אין עושין שאלה כלל על הכלים וכו'. ולי הדבר תמוה דהא הטעם שנפל אחד מהם מהני הוא רק משום דאזיל החומר בדבר החשוב וחזר לדין תורה שנתבטל ברוב, וא"כ לפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"ט שקודם שנודע התערובת אין לו ביטול מן התורה ומה"ט כתב הנו"ב מה"ק סי' ל"ג דאם נמלח עם אחרים קודם שנודע התערובת נאסרו האחרים, א"כ בכה"ג כאן שנתבשלו קודם שנודע התערובת נאסרה הקדרה וכלי סעודה וכו'. והנה מה שזכר רו"מ בלשונו דבר חשוב זה אינו דלאו בשביל דין דבר חשוב הם משליכין אחד, דאם מפני דבר חשוב, הרי הוי בעינן שיהי' נופל מאליו ולא שיפילו אדם בידים, רק באמת רגלים של אווז שלא נחרכו עדיין מעורן אינן דבר חשוב ובטלין ברוב כמ"ש ביו"ד סי' ק"א רק כיון שמפורש ברמ"א סי' ק"ט ביבש ביבש שנתבטל יש להשליך אחד משליכין אחד לחומרא בעלמא, מיהו לו יהא כן, יפה העיר דלא שייך לומר יבש ביבש בטל ברוב כיון דהוי קודם שנודע התערובת ואחר שנודע כבר נתבשלו, אך ללמד זכות על מנהגם נראה לי דהש"ך לא מיירי רק בנדון דשם דקודם שנודע לא עלה על דעת אדם אולי יהיה בזה טרפה, ולא עלה על דעתו הביטול, ומכ"ש דלא עשה מעשה לרמז הביטול, בזה בלי ידיעת אדם אינו בטל, אבל בזה דגם קודם ידיעת הטרפה עלה על דעתו שמא יהי' בהם טרפה, ומכוין אם יהיה בהם טרפה שיתבטל ברוב ולכך משליך כדין יבש ביבש, וכיון דעלה בדעתו אם יהי' טרפה יתבטל הוי בזה כידיעה. ועיין סמך לזה במס' כריתות דף י"ח ע"ב ובדף י"ט ע"א דאיכא תנאים דס"ל דספק ידיעה מחלקת לחטאות כודאי ידיעה, א"כ נהי דהתם לא קיי"ל כן, כאן יש לומר כן לכ"ע דספק ידיעה מהני הביטול, דבשלמא התם דכתיב או הודע אליו חטאתו בעינן שידע גוף המעשה, לכך ס"ל דספק ידיעה אינו כידיעה, אבל כאן לא בעינן ידיעת המעשה, רק ידיעה שיתכוין לבטל, בזה כל שמכוין מכח ספק שיתבטל רגל הטרפה מהני להיות בטל, ובזה הוי ספק ידיעה ככל ידיעה. וגם יש לומר בזה כיון דשכיח הוא להיות טרפה בכמה כשרות ומצוי הוא, נחשב אפילו כודאי ידיעה ובטל. והנה ודאי יש שם ב' שוחטים או ג' אם מתערבין הרגלים יחד ולא נודע באיזה חלק הוי רגל הטרפה אם אצל שוחט זה או זה, א"כ הוי כעין ס"ס שמא כדעת הב"ח והסוברים דאף בלא נודע נתבטל ואת"ל כדעת הש"ך דלמא הוי הטרפה אצל השני והוי ס"ס להקל. כן נראה לפע"ד בעזה"י ללמד זכות על מנהגם. ידידו וכו': תשובה רלז להרב החריף מו"ה אשר ברוינשטין מו"צ דק"ק פילוורק. ע"ד שאלתו בנדון הטשיינאק של חרס גלייזירט שנטלו בו מים רותחים מכ"ר, והיינו ששאבו בו מכ"ר ושהא קצת בכ"ר לצורך טייא בלילה ונפל נר בתוכה ונמס החלב בתוכו ולא היה סמ"ך. הנה היטב הורה לאסרו ולא מבעיא כשנימוס הנר רק אפילו היה שלם הי' צריך סמ"ך נגד כל הנר ובאין בו סמ"ך טרפה, ומי שהורה להקל ולומר דחלב הוי לפגם. האומר כן ראוי לנזיפה כי חס להזכיר לומר כן ושום מורה הוראה אינו מורה כן אפילו בהפ"מ חס להזכיר להורות כן ומכ"ש במקום שאין הפ"מ: ובנידון הלאקשין ברעהט שנפל עליו נר דלוק נמי יפה הורה שהוא טרפה וצריך הגעלה ואסור להשתמש בו אפי' צונן בתמידות רק ליבון אין צריך דאף בשהא קצת לא כתב הפמ"ג בבירור דצריך לבון רק כתב דרך אפשר, ובאמת יש לומר אף דהוי ע"י אור כיון דתתאה גבר והוי צונן די בהגעלה, דנהי דע"י אור לא אמרינן תתאה גבר מ"מ די בהגעלה כה"ג ויותר אין להאריך. דברי ידידו וכו': תשובה רלח להרב מו"ה מיכל הובגר אב"ד דק"ק ניזניוב. ע"ד שאלתו בשו"ב ששחט ה' כבשים, ובאחרונה מצא הסכין פגום מאוד, ואת האחרונה מכיר, והשאר אין אתו יודע איזה שחט בראשונה. אך זאת אומר בבירור שבין שחיטת ד' כבשים בדק ב' פעמים הסכין ונמצא יפה, וזאת יודע בברור שאחר שחיטת ב' כבשים הי' פעם הראשון וא"כ שלשה כבשים נשחטו כהוגן, והנה רו"מ השיב בזה להיתר גם לא ציוה להטריף אחד מהם, ושאל אותי לחוות דעתי בזה. הנה יפה הורה להיתר בזה, והנה מ"ש רו"מ מטעם ס"ס שמא אינה טרפה ואת"ל טרפה שמא אינה ראויה להתכבד כדעת המחבר בסי' ק"א, הנה לא הוי צריך לזה כי אפי' היש חולקין בסי' ק"א וס"ל דכבש שלם אינו בטל היינו כשכבר הופשט עורו ואין קולא רק מצד שהוא שלם בזה יש חולקין, אבל אם הוא בעורו ודאי בטל לכ"ע ובזה לית מאן דפליג וא"כ בנדון דידי' כבר הי' התערובת בעודן בעורן ובזה ודאי בטלו ברוב, וגם דבר שבמנין לא הוי כמ"ש הש"ך שם בס"ק ז'. ומה שלא ציוה להטריף אחד, יפה עשה כיון שלא הוי רק ספק טרפה והרי ר"ח בש"ס מכשיר לגמרי, לכך נהי דאנן קיי"ל כר"ה מ"מ אם נתבטל ברוב א"צ להשליך אחד. מיהו מה שלא הזהיר שלא לבשלם יחד, זה לא יפה עשה, דכל דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא, ולכך אם מבשלין כל אחד בפ"ע יכול לומר האי דהיתרא אבל אם בשלו יחד הוי כאן ודאי ספק איסור לכך בזה אין לחלק בין ודאי איסור לספק איסור וז"ב. ב' מה שהקשה על המג"א באו"ח סי' ק"י שכתב דהחזיק בדרך הוי חוץ לעבורה של עיר, והקשה מפרש"י ערובין דף נ"ב שכתב דהחזיק בדרך הוי אפילו פסיעה אחת וכו'. הנה דימה ענינים נפרדים דהחזיק בדרך דערובין או דפסחים זה אינו תלוי דוקא בדרך לו יהא דהוי עיר וישוב נמי הוי כן, והתם רק בכונה תליא מלתא, אם הי' דעתו ללכת שמה, רק במחשבה אין די, רק צריך להיות גם במעשה כן, ולכך כל שהתחיל לילך אפי' פסיעה אחת די, וכן בפסחים, אבל תפלת הדרך אינו תלוי במחשבה רק שהולך במקום סכנה וסכנה הוי דוקא בדרך ולא בעיר ולכך תוך עיבורה של עיר הוי כעיר וליכא סכנה, ובאמת זה קשה לי למה בעי בזה דוקא החזיק בדרך, הרי אמרו חז"ל לעולם יקדים אדם תפלה לצרה וכו' ולמה כאן יהי' להיפוך שדוקא בשכבר הוי בחשש סכנה יתפלל וצ"ע כעת. ג' מה ששאל בנדרים ונדבות בנודר אם צריך ליתן מעות חדשים או די בישנים, וכן בנודר כסף מה יתן, הנה ידידי מה זו שאלה הרי זה מבואר הדין דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל, א"כ הרי הנודר יודע מה כיון אם למטבע זו או זו, ואם אינו זוכר אז צריך להחמיר וליתן מטבעות היותר טובים. ד' מה ששאל על מ"ש המג"א בסי' יוד ס"ק י"א דאסור לצאת במלבוש שיש בו ספק ציצית אפילו לכרמלית דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה, ורו"מ הקשה על זה הרי כבר נעשה מעשה, והאריך בזה. והנה באמת זה לא קשה מידי, כיון דציצית הוי חובת גברא, לא חובת מנא, א"כ כל עוד שלא לבשו לא נעשה מעשה כלל רק כשלבשו אז נעשה מעשה הספק, וא"כ כל עוד שלא לבשו לא נעשה הספק, וא"כ יש לומר דכונת המג"א הוי אם עדיין לא לבשו אז אסור ללבשו לצאת בו לכרמלית דזה הוי שפיר דעושה ספק דרבנן לכתחלה, אבל אם כבר לבשו יש לומר בזה שפיר כיון דכבר לבשו אין צריך לפשטו, דזה לא נחשב לכתחלה כיון דצריך לצאת לשם, ואפשר אפילו אם כבר לבשו יש חילוק דאם לבשו כדי לצאת בו כיון דתחלה לבשו שלא כדין לכך נחשב לכתחלה ואסור לצאת בו, אבל אם לבשו לפי תומו, ואח"כ נמלך לצאת בו יש לומר באמת שרי, והנה רו"מ האריך בזה ואני חלוש כח ולא מצינא לסגויי בהדי' ואיני משיב כלל למה שאינו הלכה למעשה הנחוצה, רק למענו אעשה זה ומשיבו בקצרה. דברי ידידו וכו':