טוב טעם ודעת קצח

בנתבשלו רק דעדיין הם יבש ביבש ופריך שפיר, ומוכח מזה דבלא נודע אינו בטל, כן עלה ברעיוני ראיה לפ"ר, אך מסוגיא דנדרים דף נ"ח נ"ט כל הסוגיא דגידולין מעלין העיקר או לא משם יהי' מוכח להיפך דמהו פריך שם נימא דהך דס"ל ומוכח ממנו דגדולין מעלין העיקר מיירי בנודע מיד שזרען אז בטל לי' טרם שנעשה ממנו פרי שלימה, ומאן דמוכח ממנו דאין גידולין מעלין העיקר מיירי בלא נודע עד שנעשה פרי שלימה אז תחלה לא בטל לי' ועתה דנעשה פרי שלימה, והוי כבא לעולם ע"י תערובת ואינו בטל, בע"כ יהי' מוכח דאין חולק בין נודע או לא דתמיד בטל לי' ולכך לדינא אין כחי להכריע בין הראשונים. מיהו מ"ש לעיל נראה נכון לדינא לכל הפוסקים, והאווזות והשומן הם טרפות גמורות ויותר אין לי פנאי להאריך. דברי ידידו הטרוד וכו': תשובה רלג להרב מו"ה יהושע ברוך אב"ד בק"ק באלקאן באונגרין הנה ע"ד מכתבו בתחלה אני תמה עליו אם ראה במכתב השני שכבר השבתי לו ולא הגיע לידו הי' לו לכתוב לי שנית ולהראות לי מקומו שיבא לידו בטח וכבר נשכח ממני מקומו כלל וקשה עלי לבקש בחיבורינו הרבים בעזה"י ובפרט שאיני יודע השנה ובאיזה ענין היה ומה שעבר אין, והנה ע"ד שאלתו עכשיו וז"ל נשאלתי ביין שרף שנתבשל ביורה של נחושת שבשלו בה יי"ש של שמרי יין נסך לפני איזה חדשים מה דינו והוא הפסד מרובה עכ"ל השאלה, והנה רו"מ פלפל בזה קצת והוטב בעיני ואין דרכי להשיב בימים הללו על פלפול רק מה שנוגע לדינא, רק זאת לבד הציקתני רוחי מ"ש רו"מ בשם הרא"ה שהקשה על הרשב"א דס"ל דהטעם בעצמו אינו נפגם רק כשבא למאכל פוגם המאכל, והקשה א"כ איך מותר לבשל בו לכתחלה מן התורה, הרי אין מבטלין איסור לכתחלה אם הוי מן התורה וכן כתב רו"מ בשם ישועות יעקב כן, ואני תמה מה ענין שמיטה אצל הר סיני, ביטול האיסור ברוב כיון דעיקר היתרא בזה הוי מכח דאזלינן בתר רובא דאחרי רבים להטות, וברוב היכי דאפשר לברר האיסור ומכ"ש בניכר האיסור אינו בטל, וא"כ לערבו לכתחלה איך נערבנו לסמוך על הרוב הרי ניכר האיסור ואפשר לברר האיסור ולכך אין מבטלין לכתחלה, אבל באם עושה האיסור שיהי' נפגם והוא עצמו יהפך להיתר מ"ט לא יהיה מותר, לכך אין דמיון זה לזה כלל. ומה שכתב רו"מ להוכיח כסברת הרשב"א דהטעם בפנים אינו נפגם דאם נפגם איך ס"ד שיהי' אח"כ חוזר ונאסר תמוה עליו מה יעשה למ"ש בפוסקים ובטוש"ע סי' ק"ג בפוגם ולבסוף השביח דאסור והרי עתה נפגם ואיך חוזר ונאסר, גם דבריו סותרין זה את זה דבעצמו רוצה לומר דנחושת הוי פוגם גם בתוך הכלי וא"כ קשה למה אסרה התורה קדרה בת יומא כיון דנפגם בעצם ואם יאמר דבנחושת ג"כ אינו נפגם רק אחר מעל"ע אבל בתוך מעל"ע אינו נפגם וממילא לפי חילוקו בכלי חרס אף אחר מעל"ע אינו נפגם, וא"כ קשה על כל הפוסקים מנא להו דכלי חרס אחר בת יומא מותר התבשיל מנ"ל כן. ומן הש"ס דקאמר לא אסרה התורה אלא קדרה בת יומא אין ראיה דהש"ס מדבר רק ממ"ש בתורה דהיינו כלי כסף וכלי נחושת זה לא אסרה רק בת יומא, אבל בכ"ח אפי' באינו בת יומא אסור, ומנא להו לכל הפוסקים דקדרה של חרס מותר באינו בת יומא, גם בש"ס פ"ב דפסחים גבי קדרות בפסח ישברו מוכח דגם כ"ח מותר אחר מעל"ע מנ"ל כן ובע"כ דלא כחילוקו. ומ"ש רו"מ בשם הר"ן דהטעם דקדשים הוי כיון דהבלוע בו הוי נותר, עיין בספר החיים בקונטרס רשפי אש פרק ט"ז מ"ש כבר בעזה"י בדברי הר"ן הללו, וכעת אני תמה איך אפשר לומר דהוי מטעם נותר, הרי נותר הוי בשרפה, וכאן איך די לבערו בשאר מיני ביעור, וכן כלי חרס אמאי הוי בשבירה יהי' בשרפה, ולהדריה לכבשונות כדפריך בזבחים שם רק דקאמר דאינו מועיל להו היסק ייע"ש, אך זה היכי דרוצה לבשל בו פעם שנית, אבל רק לבער נותר להדריה לכבשונות ונבער בשרפה במה דאפשר ואח"כ לשברו, ואף אי נימא דזה גז"ה דדי במריקה ושטיפה או שבירה אכתי איך יליף ר"י בפ"ב דפסחים חמץ מנותר דהוי בשרפה, הרי יש לומר דכלי נחושת וחרס יוכיחו, דהוי נמי בבל תותירו לפי דברי הר"ן ומהני מריקה ושטיפה ושבירה גם קשה יותר מן הש"ס דבזבחים דף צ"ו ע"ב, דקאמר שם אותה למעט תרומה, וקשה אם הוי מכח נותר למה לי למעט תרומה פשיטא דלא שייך נותר בתרומה, וכן קשה יותר דפריך שם ותרומה לא בעי מריקה ושטיפה, והתניא קדרה שבישל בה בשר וכן תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בה בנ"ט וכו' ומהו פריך הרי התם הוי רק מכח הטעם שיתן בתבשיל, אבל אם אינו רוצה לבשל בה לא בעי מריקה ושטיפה, ובקדשים לפי דברי הר"ן אף דאינו רוצה לבשל בה בעי מריקה ושטיפה, וזה לא בעי בתרומה, ומזה תמוה מאוד על הר"ן, גם קשה ע"ד מדף צ"ז דקאמר שם דרבנן בעי מריקה בחמין, וקאמר שם דטעמא דרבנן מידי דהוי אגיעולי נכרים ומה דמיון זה לזה, התם הוי מכח הטעם שיתן בתבשיל וכאן הוי רק מכח נותר יש לומר דדי במריקה ושטיפה בצונן, גם הרי ר"ש שם סובר דקדשים קלים לא בעי מריקה ושטיפה א"כ שפיר יש לחלק, אם הוי מכח הטעם שיתן בזה שפיר כיון דנטל"פ מותר, רק בקדשים החמירה התורה, יש לומר דלא החמירה רק בקדשי קדשים ולא בקלים, אבל אי הוי הטעם מכח נותר הרי לענין נותר קדשי קדשים וקלין שווין המה בלאו דנותר למה בקלים לא בעי מריקה ושטיפה. והנה פירושו במרדכי שכתב דכ"ח לא שייך בה נטל"פ, וראיה מאבות דר"נ והובא בב"י סי' קכ"ב ותמה עליו הב"י, וכתב רו"מ דהכונה עפ"י דברי הר"ן הנ"ל דבכלי נחושת בעצמו נפגם אבל בכ"ח אין הטעם בו נפגם ונ"מ לדבר חריף באב"י דכלי חרס אסור וכלי נחושת מותר והנה אם כי יפה הי' פירושו וכתב רו"מ שראה באשל אברהם שהביא תשובת שבות יעקב בסי' ל"ג שכתב כן, והנה אם כי פירושו במרדכי הוטב לי, אך לדינא חס להזכיר לומר כן לחלק בזה כמ"ש לעיל, דא"כ תקשה מנ"ל להתיר כ"ח באב"י כיון דמן הש"ס שאמרו התורה לא אסרה אלא קדרה בת יומא אינו ראיה דהתורה מיירי בכלי נחושת וכסף, וגם זה סותר כל משמעות הפוסקים חלילה לסמוך עליו בזה, והנה לפי פירושי במרדכי הי' נראה לי יותר כונה אחרת במרדכי דהכונה לפי מה שנחלקו האחרונים אם אמרינן חנ"נ גם בגוף הכלי או לא, ויש מחלקין דבכ"ח אמרינן גם גוף הכלי ונעשה נבלה כיון דאי אפשר להפריד האיסור, ובכלי נחושת לא נעשה גוף הכלי נבלה ייע"ש, ולכך יש לומר שזה הוי נמי כונת המרדכי ומטעם אחר דס"ל דבכ"ח כיון דאינו פוגם הטעם שבתוכו א"כ יש לו התחברות עם הטעם, לכך הוי כגוף אחד ונעשה נבלה, אבל כלי נחושת שהוא עצמו פוגם הטעם שבתוכו כיון שהוא מקלקל הטעם שבו אין לו התחברות עמו דאדרבא הוא מקלקלו, לכך לא נעשה בזה גוף הכלי נבלה, והוי כונת המרדכי דכ"ח אין בו נ"ט לפגם היינו בו עצמו לא שייך בי' נטל"פ רק כשבא לאוכל נעשה לפגם. מיהו אפי' הוי כונת המרדכי כן אף לדידיה אין ללמוד ממנו היתר לדבר חריף דמה בכך דבנחושת הוי הבליעה עצמה לפגם מ"מ בדבר חריף נהפך לשבח כמו פוגם ולבסוף השביח, ודבר זה כלל בידינו דדבר חריף משביח הפגם ואין לחלק בין כ"ח לכלי נחושת בזה. וז"ב לדעתי. ומה שנראה לצרף היתר בזה שיהי' מוסכם להפוסקים הוא כן. דהנה בכל כלי יש לומר דנגד הבלוע יש בו סמ"ך רק דאנן לא ידעינן כמה בלע, לכך בעינן סמ"ך נגד כל הכלי ואין בכלי סמ"ך נגד כל הכלי והנה היכי דהוי היתרא בלע דעת הראב"ד הובא בה"פ דבזה משערין נגד הבלוע והטעם כיון דספק לנו כמה בלע, לכך באיסור דהוי לגוף הדבר חזקת איסור, לכך חיישינן לחומרא אף דהמאכל יש לו חזקת היתר מ"מ בתר עיקר הדבר אזלינן כמ"ש התוס' ביבמות גבי ב' קופות בפרק הערל, אבל דבר שהוא עצמו מותר, יש לו חזקת היתר, ויכולין לסמוך על מה שאנחנו משערין כמה בלע, וא"כ ה"נ במה שבשלו בו שמרי יין נסך כיון דסתם יינם הוי רק דרבנן א"כ הוי ספק דרבנן להקל לכך יכולין לשער כמה בלע ויש סמ"ך נגד הבלוע, ואף דהוי ספק דאין אנו בקיאין כמה בלע, כיון דהוי ספק לכל העולם יש לסמוך על דעת הט"ז דבספק לכל העולם לא שייך לומר דהוי ספק בחסרון ידיעה, ואף דבב"ש באה"ע סי' קנ"ה כתב להיפוך, מ"מ בדרבנן יש לסמוך על הט"ז, לכך יש לומר דהוי סמ"ך ביי"ש נגד הבלוע תחלה ועוד הרי כמה פעמים שרפו בו, וממ"נ אם יצא ממנו הטעם יצא בפעם א' וב' ודאי יצא כל הטעם, ואף דחזר ובלע מן היי"ש לא שייך בזה לומר חנ"נ בכה"ג, וא"כ מה שחזר ובישל בו כמה פעמים כבר הוי היתר, וממ"נ אם יצא טעם ממנו כבר יצא בפעם א' וב', ואם לא יצא, אז לא יצא אח"כ עוד, לכך לא נאסר רק פעם א' וב' ולא יותר, לכך שוב בטל היי"ש הראשון והשני ביי"ש של שאר פעמים. לכך נראה בזה אם הוי הפסד מרובה להתיר בזה, ובזה אני מצטרף עם כבוד תורתו להקל בזה, ויותר אין להאריך בזה ועמו הסליחה אשר אני מקצר ועולה ומשיב רק על שעה חדא כי אני חלש כח ומוטרד לכך עמו הסליחה בזה. דברי ידידו וכו'. תשובה רלד להרב החריף מו"ה אהרן שמואל אסהד נ"י בק"ק ניקלשפורג. הנה מכתבו קבלתי היום הזה ותיכף אני פונה להשיבו בקצרה