טוב טעם ודעת קצז

הנה ע"ד השאלה עשרה אווזות שהיתה אחת נבלה שניבלה הנכרי ולא נודע עד אחר שנפשטו העורות מהם וכבר נמלח השומן ביחד, והנה השומן כבר הטריף רו"מ וכדין הטריף כיון דכבר נמלח קודם שנודע התערובת והאווזות עדיין לא נמלחו, ואחד הכשיר שם שאר האווזות מכח דאמר דיש לו סימן על הנבלה שראה שהי' שינוי בשר במראה ובעת הפשטת אווזא זו ראו כעין שינוי בשר על האווזא, גם אחר שנתוודע הדבר ראה בחתך מקום השחיטה שלא הי' שום דם וליכלוך כלל, גם ראה בפי האווזא והי' נקי מדם והחתך הי' נכנס בעצם המפרקת, מזה נראה ג"כ שהנכרי חתכו אחר שמתה האווזא, גם על הכבד הכירו שהי' שינוי מראה קצת, וגם בפנים של האווזא הי' יותר דם ממה שיש בשאר אווזות גם בשעה שמסרו להערל להוליך האווזות אל השוחט הי' נראה שאווזא אחת הי' קצת חולה שלא היתה מגבהת ראשה כמו האחרות והי' להם סי' באווזא זו שהיתה נראית חולה תחלה וראו עתה שסי' זה הוי עתה באותה האווזא שאומר האיש סימנין הנ"ל. והנה רו"מ לא הוטב בעיניו התירים הנ"ל, אבל נראה לי היתרים הנ"ל, והנה חוץ היתרים הנ"ל הי' נראה לדון כיון דנתערבו קודם שהסירו הנוצות ובטלו אז כדין המבואר בסי' ק"א, ואף דלא נודע להם זה, יש לומר כיון דעכ"פ נכרי הערל ידע מזה נחשב נודע והן אמת דבל"ש כתב דבלא נודע לבעלים לא נחשב נודע וכבר כתבנו בתשובה דלא כוותיה, רק כל שידע מזה אחד הוי נודע. והן אמת דיש לחלק בין ישראל לנכרי, דדוקא ישראל דהוי נ"מ לו נחשב נודע אבל נכרי כיון דאין לו נ"מ מזה לא נחשב נודע, מיהו לדעתי אין לחלק ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מה שמבואר בש"ס נזיר גבי טומאת התהום דכל שידע אחד בסוף העולם אין זה טומאת התהום, ומדנקט סתם כל שידע אחד בסוף העולם מוכח דבין ישראל או נכרי כל דידע אחד אין זה טומאת התהום ונחשב ידוע, א"כ ה"נ באיסור יש לומר כן כל דידע הנכרי נחשב ידוע ואפי' אי נימא דזה לא נחשב ידוע מ"מ כאן כיון דאסור לשלוח לנכרי לשחוט ולאכול, רק ע"י קוויטל מן השוחט או סימן של השוחט בגוף האווזות, א"כ אם השוחט כתב קוויטל ודאי הוצרך לכתוב מנין האווזות כמה שחט והרי ודאי כתב ששחט רק ט' והרי האווזות היו עשרה א"כ ראו דאחת לא נשחטה, וא"כ נודע להם זה בעודם בנוצתם וכבר נתבטלו. והנה גם הסימנים נראה דדי להתירם, והנה כבר ראה רו"מ דברי הש"ע סי' ק"א שאם ראה החתיכות דומות זה לזה מותרים האחרות, והנה נראה דזה אינו סימן מובהק, גם מ"ש בש"ע שם דאם מדמין שומן הקורקבן לשאר השומן מותרים האחרות, כל זה נראה דלא הוי סימן מובהק, תדע דלמה נקט הש"ע דין השומן רק אם נתערב באחרות, משמע דוקא אם היו אחרות יותר מן הטרפה שנתערב חד בתרי, וכן בכבש אף דלא כתב שם תחלה בכמה נתערב מ"מ מדסיים ומותרין האחרות משמע שהיו רוב נגד הטרפה, ולמה לא קמ"ל דאף בנתערב חד בחד נמי מהני זה, ובע"כ דבדאורייתא לא מהני זה דלא הוי סימן מובהק רק בנתערב ברוב דבטל מן התורה רק מדרבנן אסור בזה מהני סימן אמצעי ג"כ, וא"כ נהי דכתב הט"ז דבזה"ז אין לסמוך רק אם שווין היטב מ"מ נראה דהוי כמה סימנים גרועים מ"מ והרי יש דיעות באה"ע באחרונים דכמה סימנים גרועים מצטרפין להיות אמצעים וכבר הארכנו בזה בעזה"י בכמה תשובות באה"ע, ונהי דכתב הרמ"א דאפילו מאה גרועים לא מהני הוי הכונה לעשות סימן מובהק לא מהני אך יש לומר מ"מ מהני להיות אמצעי, וא"כ בזה מהני גם סימן אמצעי, ובפרט מה שלא מצאו שום דם בחתך נראה לי דהוי סי' מובהק ועכ"פ סי' אמצעי ודאי הוי, ומ"ש בש"ע והביאו רו"מ דאף שלא יצא מהם דם מותרין זה הוי רק לדינא דאי אתרמי כן בשום פעם נמי מותר, אבל מ"מ לא שכיח הוא שלא יצא שום דם בעת השחיטה והוי סימן גמור, ועכ"פ אמצעי הוי, וגם החתך דהוי במפרקת הוי סי' דנהי דהשו"ב אומרים דדרך הוא לחתוך במפרקת היינו רק חתיכה כל דהו דודאי אם יגע בעצם המפרקת יפגום הסכין ויטרוף ובע"כ נשמר שלא יגע היטב רק כל דהו, ובאווזא זו שחתך הערל ודאי הי' חתך גדול נמי הוי היכר. וגם מה שראו שאווזא זו היתה חולה נמי נראה דהוי די בדרבנן, כמו דקיי"ל ביו"ד הל' נדה גבי כתם דתולין הקלקלה במקולקל. ועוד נראה לי כעת היתר חדש בזה ואיני אומר לסמוך על זה לבדו רק לסניף לפמ"ש התוס' בתמורה דף למ"ד בשם הרמ"ר דהיכי דלא הוברר האיסור מעולם אמרינן ברירה, וא"כ בשלמא בכל טרפות אף דלא נודעו לנו עד אחר התערובת מ"מ לחומרא לא אזלינן בתר הידיעה רק בתר גוף המעשה, כיון דהי' טרפה מתחלה קודם התערובת לא שייך בזה ברירה, ולחומרא נחשב שלא מדעת כאלו הי' מדעת, ואם הי' ידוע לנו שזה טרפה אף שנתערב לא הוי שייך ברירה אף דלא נודע לנו הוי כנודע לחומרא ולא מהני ברירה, אך בזה באווזות בנוצתן וכדומה ראוי לומר ממ"נ אם נחשב לא נודע כנודע א"כ בטלו כיון שהיו התערובת בעורן בטלו, ואם נאמר דלא נחשב כנודע, א"כ שוב הוי כנתחדש בתערובת, ושוב ראוי לומר ברירה, ואף דקיי"ל אין ברירה מ"מ בדרבנן קיי"ל דיש ברירה וכאן הוי דרבנן דחה"ל ודבר שבמנין הוי רק דרבנן ובזה יש ברירה. כן הי' נראה לומר היתר חדש מיהו ח"ו לסמוך על זה לבדו רק אני כותב זה לסניף כדרך כותבי תשובות, ועכ"פ בזה כדאי הני סימנים שאמר המלמד לסמוך עליהם לכך לדעתי טוב הורה המלמד להכשיר. ויותר אין להאריך. דברי ידידו וכו': תשובה רלב לק"ק באלשוועץ להרבני מו"ה אפרים הכהן. הנה דברי שאלתו קבלתי והנה לדעתי הוא טרפה, כי מ"ש רו"מ בשם המורה דנודע התערובת היינו גוף התערובת ולא הטרפה הוא בורות גדול להמעיין בכל ספרי אחרונים בזה, וגם הרי קיי"ל דהיתר בהיתר לא בטל בפרט במין במינו א"כ כל זמן דלא נודע הטרפות אין כאן ביטול כלל וכשנודע דאחד הי' טרפה כבר נמלח או נתבשל. והנה מ"ש רו"מ להקל כיון דלא נודע דאסור הוי רק דרבנן א"כ יש לצרף דעת הראבי"ה דמליחה בקליפה ויהי' ס"ס דלמא כהראבי"ה ואת"ל בעי ס' דלמא בלא נודע נמי בטל כדעת המקילין בזה. הנה זה אינו דמלבד דזה גופו אינו מוכרח לומר דהוי דרבנן, והיכן מצינו דרבנן יגזרו בזה, והרי עיקר ביטול ברוב ילפינן מאחרי רבים להטות או כדמוכיח הש"ס בפ"ק דחולין מנין ילפינן דאזלינן בתר רובא וזה הכל הוי הידיעה בתחלה ומנין לנו לומר שבלא נודע נמי בטל וגם שנאמר דלכ"ע מן התורה בטל היינו רק אם אח"כ נודע שלמפרע היה טרפה אבל גם אז לא הי' אפשר להכיר מי הי' הטרפה, ולכך אז נחשב תערובת ובטל אבל כל שהי' אפשר להכיר הטרפה אם הי' בוחן ורואה בזה כל דאפשר להכיר האיסור אין זה נחשב תערובת כלל ולכ"ע אינו בטל מן התורה וכמ"ש בחיבורי טוב טעם סי' ק"י ביו"ד בתשובה שם וא"כ ה"נ אם היו בודקין האווזות מיד היו רואין באיזה אווזא הוי הריעותא לכן לא נחשב תערובת כלל ואינו בטל מן התורה לכ"ע ואין כאן ספק רק דעת הראבי"ה והוא יחידאי, ובפרט דהאווזות לא מבעיא אם לא הופשטו מן העורות דהוי שמן רק גם אפי' אם הופשטו דרך לשייר בהם קצת שומן כמו שהחוש מעיד ונחשבו דבר שמן ובשמן ודאי בעינן סמ"ך. לכך נראה לי דודאי טרפה הכל. ומה שהקשה על הט"ז בסי' ק"ה בסעיף ט' שכתב ועוד אי מיירי בכחוש למה בעינן סמ"ך ותמהת דהרי באותה חתיכה בעינן סמ"ך בודאי אם החתיכה שמנה, זה לק"מ דמתחלה התנה המחבר אם הוי שמינה או לא ולא חילק וכתב סתם שכל החתיכות אסורות, ובפרט מדכתב כל החתיכות ולא ימלט שאחת תהי' כחושה ולמה לא ביאר החילוק שהכחושה מותרת מוכח דבכל ענין אסור אבל בהחלב דסתם חלב הוא שמן לא הוצרך לפרש דמיירי בשמן דסתם חלב הוא כן וא"ש. והנה נחזור לראשונות דלבי אומר לי דאף הך דיעה דס"ל דבלא נודע נמי בטל, וכן הפמ"ג דכתב דבלא נודע הוי דרבנן, היינו רק בביטול בסמ"ך, דבזה הוי הלמ"מ ובטעם הדבר דבסמ"ך הוי כמאן דליתא לכך אין סברא לחלק בין נודע או לא דממילא בטל ולכך אפי' האוסרים הוי רק דרבנן, אבל בחד בתרי כיון דבזה נלמד רק מאחרי רבים או ממה דיליף בש"ס דאזלינן בתר רובא בזה ודאי בעינן ידיעה, ואם לא נודע ודאי אסור מן התורה וז"ב לדעתי. והנה אין בהמ"ד בלא חידוש עלה ברעיוני ראיה דבלא נודע לא שייך ביטול חד בתרי ממה דפריך בגיטין פ"ה דף נ"ד ע"ב מנפלו ונתפצעו דר"מ אוסר אחד שוגג ואחד מזיד ר"י אומר בשוגג יעלו ובמזיד לא יעלו והא הכא דחד בתרי בטיל וקא קניס ר"מ, וקשה לי מאי פריך נימא דמיירי דעתה נתבשלו יחד ובבישול צריך סמ"ך וליכא סמ"ך, רק הרי מעיקרא הי' יבש ביבש ונתבטל חד בתרי אך אז היו חשובין, ולכך ס"ל דבמזיד ממ"נ אסורין, אם נלך בתר השתא הרי הוי בבישול והוי צריך סמ"ך ואם נלך בתר מעיקרא הרי אז היו חשובין ולא נתבטלו לכך אוסר ר"י ולא מכח קנס אבל בשוגג אזלינן בתרתי לקולא, דלענין ביטול חד בתרי אזלינן בתר מעיקרא שהיו יבש, ולענין דהוי דברים חשובין אזלינן בתר דהשתא דנתפצעו ומהו פריך הש"ס, ובע"כ מוכח דבלא נודע לא שייך ביטול, ולכך אי מיירי דהשתא נתבשלו הוי לי' לר"י לחלק ולומר דאם לא נודע עד אחר הבישול י"ל אפי' בשוגג אסור דכיון דצריך סמ"ך והוי לי' לאשמעינן דבהא מודה ר"י לר"מ דאפי' בשוגג אסור, ובע"כ דלא מיירי