טוב טעם ודעת קצו

ורש"י בחיבורי שנות חיים דהביטול איסור הוי דדומה כאלו אין האיסור בעולם וא"כ תינח בדבר הרשות, אבל בדבר מצוה איך נימא דאינו בעולם א"כ לא קיים מצות שלוח כלל, ובע"כ נחשב כמאן דאיתא ושוב אינו בטל. ועוד נראה לפמ"ש בספר החיים הל' תחומין דב' בטולים יש דבאינו מינו הוי הביטול גוף האיסור דהגוף נחשב כמאן דליתא, אבל במין במינו אי אפשר לומר דהגוף בטל כיון דהוי מינו אדרבא כל אחד מחזק חבירו, ורק בזה אמרינן שהאיסור שעליו בטל וחוזר להיתרו יע"ש, ולפ"ז הנה בכל התורה לא מצינו שיהי' איסור גוף הדבר חוזר להיתרו רק אם הוא אסור הוי איסורו איסור עולם ולא פקע בכדי, וא"כ יהי' קושית הש"ס כך, דבשלמא בכל האיסורין דאין מצותו להתערב ויתכן להיות שלא יהי' בתערובת לעולם לכך נחשב איסורו איסור עולם, ואם נזדמן דרך הזדמנות שנתערב באמת בטל לי' ופקע איסורי', אבל מה דהוי מצותו בשלוח, א"כ הוי מצותו להיות דרך תערובת, ואי נימא דבטל איסורו, א"כ תמיד חוזר להיתרו ולא אמרה תורה שיהי' רק לשעה, ולכך קאמר הש"ס ממ"נ אי נימא דגזרה התורה דאינו בטל לא אמרה תורה שלח לתקלה, ואי נימא דבטל ברוב וא"כ כיון דתמיד עומד לכך והוי מצותו להתערב ויופקע איסורו לא אמרה התורה איסור שיהי' רק לשעה ואח"כ יופקע איסורו תמיד וזה סברא נכונה בעזה"י. ועוד נראה לומר כפי דברי המשל"מ ולא מטעמיה. רק דנהי דמותר לבטל איסור מן התורה היינו האדם מותר לבטל האיסור, אבל שהתורה תצוה ויהי' מצוה לבטל האיסור זה ודאי אין סברא, ויש להסביר הדבר דמה דמותר לבטל האיסור מן התורה היינו דלו יהא דנתערב ממילא בטל, וא"כ ה"נ אם מערב בידים הוי כאלו נתערב ממילא, וזה אם אינו דבר מצוה, אבל בזה דהוי דבר מצוה א"כ לא קיים מצות שילוח דבעינן שיעשנו בידים, ואם נחשב לו למצוה כיון דנתערב על ידו, א"כ זה ודאי אסור לבטל בידים היכי דבעינן שיהיה דוקא בידים זה ודאי אסור מן התורה ולכך קאמר הש"ס ממ"נ אי נימא דבטל לי' האיסור, הרי הוי מבטל האיסור בידים ואי נימא דבאמת אינו בטל א"כ לא אמרה התורה שלח לתקלה וא"ש בעזה"י: ומה שהקשה לפי דעת התוס' בתמורה דבדבר שלא הוכר בעולם יש ברירה, א"כ בקידש אשה אחת ע"י שליח ומת יהי' מותר בכל הנשים שבעולם חוץ מאחת. הנה אין התחלה להערה זו, חדא דדלמא באמת כן הוא במת השליח והש"ס מיירי בהשליח קיים רק שאינו כאן ועוד התוס' לא כתבו כן רק למ"ד יש ברירה, ומה דקשה שם דמהו פריך ונברור הרי בדאורייתא אין ברירה כבר הרגיש בזה המק"ח סי' תמ"ח ואני בחיבורי בכמה דוכתא, אבל ז"ב דהתוס' כתבו כן רק למ"ד יש ברירה אבל למ"ד אין ברירה ודאי אפי' בלא הוכר מעולם אין ברירה וכדמוכח ממשנה דשני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' והרי ר' יוחנן הוא דאמר כן בנזיר דף י"ב דאסור בכל הנשים והוא ס"ל אין ברירה דאומר אחין שחלקו לקוחות הן. ועוד מה זה שכתב רו"מ שיהיה מותר בכל הנשים וחוץ מאחת, א"כ איזה תהי' האחת. בשלמא בט' וכלב אמרינן שפיר דנברור חד מינייהו ויהי' אסור ואידך כולהו נשתרו, וכן בתערובת חתיכות הקשו התוס' שפיר דנברור כולם ונאמר דהיתרא הוו וחתיכה האחרונה תהיה אסורה, או להיפוך תברור אחת ולומר היא דאסורה וכל השאר לשתרו ושפיר הקשו. אבל בנשים שבעולם איזה תהיה אסורה ואיזה מותרת, וגם מי יודע כמה קרובות יש להמקודשת. והנה דרך שכל הי' נראה לי לומר דבלא"ה א"ש. דהנה זה מוכח דברירה גרוע מעד א'. דהרי ע"א נאמן באיסורין במקום דליכא חזקת איסור וברירה קיי"ל דאין ברירה א"כ אף למ"ד יש ברירה מ"מ לא מהני ברירה רק היכי דמהני ע"א מהני נמי ברירה אבל בעריות דאין דבר שבערוה פחות משנים ודאי לכ"ע אין ברירה דלכ"ע לא אלים ברירה כב' עדים ולא מהני ברירה בעריות וז"פ לפע"ד, והנה מ"ש רו"מ בשם הירושלמי פ"ד דשבת דמפרש דדעתו דכל שמותר בכל הנשים הוא מטעם ביטול הנה עיינתי בירושלמי שם ואין רמז רמיזה מזה, והנה רו"מ כותב בקצרה בר"ת ואיני יודע ואולי כוונתו על ספר אחר לא ידעתי אכנה או אולי ט"ס הוא יודיעני כונתו בזה, והנה איך שיהי' מה שהקשה דלר"מ דפריך הש"ס בפ"ק דחולין היכי אכיל בשרא וכו' נימא דהוי מכח ביטול ברוב, דר"מ לא פליג רק על רוב דכל דפריש מרובא פריש אבל על ביטול ברוב לא פליג, הנה זה לק"מ דלו יהא כן עכ"פ הרי כונת הש"ס רק לדחות דאין ראיה דאזלינן בתר רובא מכח חשש דלמא במקום נקב קשחיט, דהרי ר"מ היכא אכיל בשרא, וא"כ שפיר מוכיח דאם הוי טעמא דר"מ מכח ביטול ברוב, א"כ ה"נ לדידן הוי מותר מכח ביטול ברוב ואין ראיה מזה דאזלינן בתר רובא, ואדרבא י"ל לשון הש"ס דקאמר ודלמא שאני היכי דאפשר וכו' דאלת"ה ר"מ היכי אכיל בשרא וכו' והנה לפי פשוטו יהי' מוכרח לומר דר"מ דחייש למיעוטא הוי רק דרבנן דאי מן התורה אין חילוק בין אפשר או לא, אך לפי הנ"ל יש לומר דשפיר חייש ר"מ למיעוטא מן התורה, רק ההיתר הוי מכח ביטול ברוב ואם היה אפשר לברר בכל דאפשר לברר הוי כניכר האיסור ואינו בטל, אבל בלא אפשר לברר בטל ברוב. וזה הוי כונת הש"ס, ודלמא היכי דלא אפשר שאני דאז מהני מטעם ביטול ברוב דאלת"ה ר"מ היכי אכיל בשרא וכו', אך יותר הוי לי' לרו"מ להקשות ממה דהביא שם הש"ס ראיה מרישיה של עולה וכן מפרה אדומה ומה ראי' הוי הרי יש לומ' התם מכח ביטול ברוב הוי דהפרה אדומה או העולה בטלה ברוב, ומה ראיה דאזלינן בתר רובא. ולכך נראה עיקר הטעם בזה, דבזה מתחלה בא לעולם ע"י תערובת דהרי מעולם אינו ניכר בין הכשרה לטרפה, ולכך לא שייך ביטול ברוב, ועוד נראה לומ' דלא שייך ביטול ברוב רק אם הרוב מבורר שהוא כשר רק דיש בתערובת איסור, אבל אם אין הרוב מבורר ולכ"א יש חשש שמא הוא טרפה נהי דבכלל ידוע שיש כאן רוב כשרות אם הרוב לא נתברר מעולם שהוא מותר ולא הוכר מעולם אם הוא מותר או לא וגם עתה אין ידוע איזה מותר לא שייך ביטול ברוב בזה, ובזה אין כח בהרוב להתיר המיעוט וזה נכון בסברא בעזה"י ויותר אין פנאי להאריך. דברי ידידו וכו': תשובה רל למשכיל א' מו"ה זלמן שטערינברג מכפר וויניק. מכתבו קבלתי עש"ק סמוך לשבת ותיכף היום בבוקר פניתי להשיבו, כי לית דין צריך בושש, הנה הת"כ בפועל שנתן השו"ב שלא ישחוט עד שיהי' לו הרמנא מן הרב דק"ק סטרעטין הוא בתוקף ועוז ואין לו התרה בלי דעתיכם כי אפי' לדעת מהרי"ו שהביא הש"ך בחו"מ סוף סי' ר"ז, זה אינו דומה, כי כאן הוי לטובתכם, כי אינכם רוצים, רק שוחט טוב שיהי' מנוסה מן הרב הנ"ל, וגם מהרי"ו לא אמרו לחלוטין, רק לולי דמסתפינא, וגם זה הוי כנדר ע"ד בשביל טובה שעשו לו, דהרי הסכימו לקבלו לשו"ב אם יקוים כן. גם הוי לדבר מצוה שיהיה שוחט טוב ומנוסה. לכך אין לו התרה בשום אופן בלתי הסכמתכם: ונדון מה שהקשה על המבי"ט בקרית ספר הביאו הפמ"ג בפתיחה להל' תערובת ח"ב פ"א, מ"ש ראיה מתוס' פ' הזהב דף נ"ג דס"ל מין במינו בלח בעי סמ"ך מן התורה וכו'. ותמה רו"מ על שניהם איך לא הרגישו דהתוס' מיירי בתרומה וערלה דאזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא, בזה כתבו דמב"מ כהך דאינו שוה בטעמא בעינן סמ"ך מן התורה, אבל במין במינו דשוה בטעמא מודים דלא בעינן סמ"ך מן התורה, ע"כ תמיהתו, והנה לדעתי אין זה תימא חדא דמאי קושיא דלמא המבי"ט ס"ל כרמ"א דגם לדבר דתלוי בסמ"ך נמי אזלינן בתר שמא ולא ס"ל כהש"ך רק כדעת הרמ"א, ועוד אפי' לפי דעת הש"ך מ"מ נהי דבערלה ותרומה אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא מ"מ ודאי דאם הוי שוה בשמא ובטעמא מכ"ש דבעינן ק"א ובערלה רי"ש, א"כ מיירי הש"ס שם בין בשוה בשמא ובטעמא ובין בשוה בשמא ולא בטעמא וא"כ לא הוי להתוס' לכתוב סתם דביבש ברוב ולח בסמ"ך רק הו"ל לכתוב רבותא יותר דבמין במינו בשוה בשמא ובטעמא אפילו בלח בטל ברוב מן התורה ובאינו שוה בטעמא הוי בסמ"ך, והו"ל לכתוב רבותא יותר דבשוה בטעמא ובשמא אפילו בלח הוי ברוב מן התורה, ועוד יותר מוכח כן דהתוס' הביאו הספרי דיליף בהרימו את מקדשו ממנו ולמד דתרומה עולה באחד ומאה, וכתבו התוס' דהוי אסמכתא, ואם כדבריו למה כתבו דהוי אסמכתא, הרי יש לומר דהספרי מיירי במין במינו בשוה בשמא ובטעמא דהוי מינו ממש, והכתוב מורה כן דמיירי במין במינו ממש בזה מן התורה בעי ק"א, וחז"ל גזרו דאף דאינו שוה בטעמא אם שוה בשמא בעינן ק"א גזרה אטו שוה בשמא ובטעמא, ולמה להו לכתוב דהוי אסמכתא ובע"כ התוס' מיירי במין במינו בשוה בשמא ובטעמא כנדון הספרי, ומ"מ כתבו דהוי אסמכתא וכתבו דבלח בסמ"ך מוכח דאף בשוה בשמא וטעמא נמי בעינן סמ"ך מן התורה כדעת המבי"ט ושפיר כתבו ולא שגו כלל ח"ו. ויותר אין להאריך. דברי ידידו הטרוד וכו': תשובה רלא לק"ק מיסטריניצא להרבני מו"ה שמואל שלמה חיים. הנה מכתבו קבלתי ב' פקודי ופניתי מיד להשיבו בקצרה