טוב טעם ודעת קצה

אם נפל אחד לים דהוי תרתי לטיבותא דיש לומר דאין כאן איסור כלל, גם לומר כל דפריש מרובא פריש והוי היתר, ובפרט דהוי ממ"נ אם לא נימא כל דפריש מרובא פריש א"כ יש לתלות דהאיסור נפל, ואם נאמר כל דפריש מרובא פריש ומן ההיתר נפל א"כ גם מה שאוכל ההיתר הוי כן כל דפריש מרובא פריש והוי זה היתר, גם הרי בתערובת הוי ההיתר לאכול שנים שנים לומר מדזה היתר אף זה כן, וזה לא שייך בשני שבילין, וגם בשני שבילין כיון דהוי ספק טומאה וכל ספק טומאה ברה"י הוי טמא ודאי א"כ נהי דבב' שבילין הוי דרבנן מ"מ כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וספק טומאה ברה"י הוי טמא ודאי, לכך לא מהני מה שטבל אחד אח"כ, אבל בתערובת איסור אף דדברים החשובין אין בטלים מ"מ אינו רק ספק איסור ולכך כשנפל אחד לים מותר מכח שאני אומר. ומה ענין זה לזה. ועוד אם בא המשל"מ לדמות זה לזה אפי' לפי דבריו אין לו דמיון דהתם בב' שבילין טבל אחד קודם דנעשה כלל ספק השני קודם שהלך השני, אבל בתערובת נהי דלנו לא נודע זה אבל עכ"פ התערובת כבר נעשה רק דלנו לא נודע ולא דומה זה לזה ולמה תלינן דהאיסור נפל ובע"כ אין לו דמיון זה לזה. ובעיקר קושיות רו"מ הי' נראה לי דממתניתין שפיר פריך ממה דקתני ימותו כולם, כיון דעכ"פ קודם שנודע התערובת כיון דהוי ב' מעלות דיש לומר דהאיסור נפל גם הוי קודם שנודע מותר א"כ ה"נ כיון דעכ"פ מתו רובן הי' לנו לומר דאיסורא ברובא איתא ובודאי כבר מת והוי לנו תרי רובא, רוב היתר שהי' מעיקרא, גם מעלת דאיסורא ברובא איתא ובודאי כבר מת, וא"כ הך מעלה דמתו רובן ומן הסתם כבר מת האיסור דמן התורה אזלינן בתר רובא זה עדיף ועכ"פ שוה כמעלת קודם שנודע התערובת והי' לנו להתיר, עכ"פ במתו רובן יהיו מותרין כיון דמן התורה אזלינן בתר רובא והוי כודאי, א"כ נהי דלהיות מתבטל ברוב גזרו חז"ל דדבר חשוב לא בטל ברוב, אבל עכ"פ בהך רובא דרובא מעיד שכבר נסתלק האיסור ע"ז לא גזרו, ואפי' אם גזרו בזה עכ"פ כיון דמן התורה הוי כודאי דאין כאן איסור א"כ הוי עכ"פ כלא נודע התערובת ועדיף ממנו, וא"כ למה לא נתלה לקולא דהאיסור מת וא"ש. ועוד נראה לי דהרי בלא"ה קשיא דמהו פריך מן המשנה הרי אינו מותר רק בנפל מעצמו, אבל בהפילה הוא אסור וכאן הרי ממיתין אותו בידים ומהו פריך, וכבר כתבתי בתשו' אחת מזה, דהתם שאני כיון דמן הדין חייב להמיתם הוי כאילו נפל מעצמו, וא"כ א"ש גם זה דבשלמא בכל תערובת כיון דאין לו היתר רק בנפל מעצמו, א"כ זה לא הוי ידוע אם יפול אח"כ או לא א"כ הוי איתחזק איסורא, לכך באיתחזק איסורא לא אמרינן סד"ר להקל ולא מהני אח"כ מה שנפל מעצמו, אבל במשנה דהוי החיוב להמיתו א"כ בשעת התערובת ידוע מיד שימותו, וא"כ כיון דהחיוב כן הוי ידוע דבודאי יעשה כן, א"כ הוי כלא איתחזק איסורא כלל מתחלה, כיון דסופו להיות מותר ע"י מיתת אחד א"כ הוי כלא איתחזק איסורא מעולם כיון דידוע דסופו לחזור להיתר, ובזה מודה המשל"מ דמהני גם אחר שנודע, וזה א"ש מאוד בעזה"י כי הוא נכון מאוד בסברא. והשתא דאתאן עלה דהטעם דהמשל"מ הוי מכח דהוי ספק דרבנן באיתחזק איסורא מיושב עוד קושייתו, דנראה לי דהמשל"מ ס"ל כדעת הש"ך ביו"ד סי' ק"י דקיי"ל כר"י דספק דרבנן באיתחזק איסורא אסור, דלר"מ דס"ל ספק דרבנן באיתחזק איסורא מותר ודאי דמותר אף אחר שנודע התערובת, וא"כ שפיר פריך הש"ס כיון דסתם מתניתין ר"מ הוא. וכן פריך הש"ס בפי"א דנדרים דברי ר"מ אהדדי ממה דסתם מתניתין ר"מ הוא וכן בכמה דוכתא, וא"כ ה"נ לר"מ הוא אחר שנודע התערובת הוי כמו לר' יוסי קודם שנודע התערובת ולכך פריך שפיר נהי דנאמר דרב מיירי קודם שנודע התערובת וס"ל כר' יוסי מ"מ אם איתא דתולין בזה להקל מכח ספק דרבנן, ראוי להיות לר"מ אחר שנודע התערובת כמו לר' יוסי קודם שנודע, וא"כ לר"מ למה ימותו כיון דסתם משנה ר"מ וגם זה נכון בעזה"י. מיהו לדינא ודאי אין מקום לדברי המשל"מ מטעמים הנ"ל ויותר אין לי פנאי להאריך. דברי ידידו וכו': תשובה רכח לסי' צ"ח. הנה אנן קיי"ל דמן במינו בטל מן התורה ברוב אבל בדעת רבא יש דיעות דס"ל הלכה כר"י דמין במינו לא בטל, והנה הגיד לי בני החריף השנון מו"ה אברהם בנימין שיחי' בשם ספר מלא הרועים שהביא קושיא בשם ספר מהגאון מהר"מ בריבי דמנ"ל לרבא דמין במינו לא בטל, הרי עיקר לימוד ר"י הוי מדם הפר ודם השעיר והיינו דס"ל דמערבין לקרנות, והרי בתמורה דף ד' מפורש דרבא ס"ל כמ"ד אין מערבין לקרנות יע"ש, וכתב שהוא קושיא גדולה. ואני השבתי דבעזה"י אין קושיא כלל למעיין שם, דהרי עיקר הקושיא שם לרבא למה לי קרא לדם בכור ומעשר שנתערב דמותרין הרי נלמד מדם הפר ודם השעיר וכו' וא"כ זה הוי קשה רק למה דקאמר שם מלמד דעולין אין מבטלין זה את זה א"כ אם מטעם עולין אינו בטל אין חילוק בין דם פר ושעיר לדם בכור ומעשר, לכך פריך למה לי קרא בבכור ומעשר. ולכך הוכרח לתרץ דרבא ס"ל דאין מערבין לקרנות אבל אי נימא דרבא ס"ל כר"י דמין במינו אינו בטל יכול להיות דס"ל מערבין לקרנות רק דמ"מ צריך קרא בדם בכור ומעשר, דמדם פר ודם שעיר אינו ראיה כיון דהוי לשניהם דין אחד במתנות, וכיון דשניהם שמם דם וגם במתנות דין אחד להם לכך אינו בטל אבל בבכור ומעשר דהוי רק במתנה אחת אם הם נתערבו בדם של מתנות אחרות כגון ב' שהם ד' או במתן ד' א"כ אינו מין א' בחיוב זה הוי ס"ד שבטלין. לכך צריך קרא דגם הם אינו בטל, וא"כ הש"ס דאינו רוצה לאוקמא כתנאי דס"ל לרבא כמ"ד מין במינו אינו בטל, דא"כ לא יהי' הלכה כוותיה דהרי קיי"ל כרבנן דמב"מ בטל, ולא יהי' הלכה כרבא דעביד לא מהני לכך משני דיכול להיות דס"ל דמב"מ בטל ומ"מ א"ש דינא דרבא דיש לומר הלכה כמ"ד דאין מערבין לקרנות, אבל רבא עצמו יתכן דס"ל דמערבין לקרנות רק דס"ל דמין במינו אינו בטל, וא"כ י"ל דפר ושעיר לאו מכח עולין לא בטלו רק מכח מין במינו לכך צריך קרא לבכור ומעשר וא"ש ודו"ק. והנה לפי הנ"ל יהי' לנו ראיה למה דקיי"ל כרבא דעביד לא מהני דלא משני הש"ס כן בתמורה דרבא ס"ל כמ"ד מב"מ לא בטיל רק משני דס"ל אין מערבין מוכח דס"ל להש"ס דהלכה כרבא בעביד לא מהני לכך מוקי לה בטעם אחר דאין מערבין לקרנות. ודו"ק. תשובה רכט לק"ק נ"ש להרב החריף מו"ה אהרן שמואל אסהד נ"י. הנה מכתבו קבלתי שבוע העבר פ' ויחי ולא היה לי פנאי לעיין בו כלל והיום פניתי להשיבו. והנה כבר כתבתי לו כמה פעמים שאל יטריח אותי בזה והוא אינו שומע לקולי, ולמה לא ידון אותי לכף זכות, הנה רו"מ סובר מרחוק, כי אני יושב בהרחבה בלי שום דאגה, ואין ראשי ולבי רק לעיין בדברי זולתי, אבל לא כן הוא, כי רבו עגמות נפשי ובני חיי ומזוני כולהו איתנהו בי, ובצירוף טרדותי וחולשת כחי, לזה כל מליצותיו לא נכנסו באזני ואונס רחמנא פטריה וידוני לכף זכות, אך מ"מ להפטר בלא כלום א"א. והנה בסוף דבריו אני נתפס מ"ש על מ"ש לו בתשו' דלענין כל מה שתעבתי לך אין לחלק בין אם נעשה בידים או ממילא ועל זה כתב דמדברי הפ"ח יו"ד סי' ס"ד משמע להיפוך, הנה ידידי מה ראה בזה ולמה לא למד דרך השגה דדרך השגה הוי רק מדברי הש"ס או עכ"פ מן הראשונים אבל לא מן האחרונים ומה בכך אם מן הפ"ח מוכח להיפוך אטו איני רשאי לומר להיפוך בפרט בדבר המסתבר כן. דבשלמא לענין הך כללא דכל דאמר רחמנא לא תעביד דזה משמע דבעשיית האדם תליא מלתא שפיר יש לחלק בין אם בעינן דוקא בידים או די אפי' בממילא, אבל לענין כל מה שתעבתי לך זה אינו תלוי במעשה האדם, רק בגוף המעשה שהוא ית' ממאס אותו מעשה בזה אין סברא לחלק בין אם נעשה ממילא או בידים דסוף סוף גוף המעשה הוא מתועב וז"ב ונכון, והנה מה שהביא פלפול בדברי קושית המשל"מ במה שהקשה על הש"ס בחולין דלא אמרה תורה שלח לתקלה והרי בטל ברוב, ותירץ דאין מבטלין איסור לכתחלה, ורו"מ הביא להקשות בזה מדברי האחרונים. הנה ידידי אין זה דרך השגה ואין צריך להשיב על זה תשוב' כי גברא אגברא קרמית אך להוציאו חלק אי אפשר, והן אמת דלשון הש"ס אינו מורה כלל כתירוצו דלשון לא אמרה תורה שלח לתקלה משמע דע"י השליחות יהי' תקלה לאחרים, ואם כדבריו הרי לא הוי תקלה לאחרים, דבאמת נתבטל ברוב רק דהמשלח עושה איסור דמבטלה בידים והוי לי' לומר לא אמרה תורה שלח דרך איסור, מה ענין לשון שלח לתקלה. ומה שהי' נראה לי בישובו הוא כך, דיש לומר דזה דומה למ"ש רש"י בביצה דף כ"ז דאף מה דלא הוי מלאכה כיון דרחמנא אחשבי' להבערתו הוי מלאכה. כן ה"נ ודאי אם מבטל איסור דרך רשות ואינו מצוה לעשות כך ממילא בטל האיסור והוי כמאן דליתא אבל בדבר דהוי מצותו בכך א"כ רחמנא אחשבי' לעשות כן זה ודאי אינו בטל מן התורה, ובפרט לפי מ"ש בספר החיים ומי נדה והבאתי כן לראיה בשם התוי"ט