טוב טעם ודעת קצג

א"כ ממילא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, אך כיון דהתוס' בבכורות כתבו דטומאת משא כמאן דאיתא הוי רק דרבנן, א"כ מן התורה נהפך האיסור להיתר רק רבנן החמירו ממילא למה יחמירו לומר דדשיל"מ לא בטל, הרי הוא תקנתא לתקנתא כיון דמן התורה אף עתה הוי כולו היתר, אך רש"י יסבור דטומאת משא הוי מן התורה, לכך ס"ל טעם דשיל"מ מכח עד שתאכלנו אבל הר"ן יסבור כדעת התוס' דהוי רק דרבנן, א"כ הוי תקנתא לתקנתא, לכך ס"ל הטעם מכח דהוי מין במינו. וי"ל עוד דהנה הוי קשה להר"ן דנהי דטומאת משא כמאן דאיתא דמיא, ואין האיסור נהפך להיתר עכ"פ נשליך אחד לים, א"כ ממ"נ מותר דדין מבטל איסור לכתחלה אינו דהרי כבר בטל הוא, מה אמרת הרי עכ"פ אחד אסור ויבא לידי אכילה הרי נשליך אחד לים וא"כ יתכן דלא יאכל האיסור כלל. או עכ"פ אם נפל אחד לים נאמר דמותר הכל ולמה לא מצינו חילוק זה בדשיל"מ אם נפל אחד לים אם מותר או לא, לכך בע"כ צ"ל הטעם דא"כ הוי ספק דבר שיל"מ אם נפל האיסור או לא וספק דבר שיל"מ נמי אסור. ויסבור רש"י דתרי חומרי נמי מחמירין בדשיל"מ לכך לא מהני אף דנפל אחד לים, אבל הר"ן יסבור דלא מחמירין תרי חומרי בדשיל"מ, ולא דמי למה דספק דשיל"מ שנתערב דלא בטל דהתם עכ"פ הוי האיסור כאן, אבל בנפל אחד מהם לים, א"כ אפשר דאין כאן עוד איסור כלל הוי תרי חומרי וראוי להתיר בזה לכך מפרש הטעם דמה דלא בטל הוי מכח מין במינו ושוב לא מהני אפי' בנפל אחד מהם לים, מכח דהוי ספק בדשיל"מ ועד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולא נחשב תרי חומרי כיון דהוי תרתי טעמי לכל חד טעם בפ"ע וא"ש, ויש הרבה לפלפל בזה אלא שכשל כחי. והנה מדי דברי בזה לא אמלט מלהודיעו מה שעלה ברעיוני בדיוק לשון הש"ס בביצה דקאמר ר"א לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי לי' דשיל"מ וכל דבר שיל"מ אפילו באלף לא בטל, הנה על לשון זה שעמד רו"מ כבר עמדנו בחידושינו בביצה ובה' יו"ט וכמה דוכתא, אך כעת קשה לי מ"ש לעולם ספק יו"ט ספק חול הו"ל דשיל"מ דזה משמע דהשתא מחדש כן דהוי דשיל"מ, ובאמת זה ידע מתחלה גם המקשן דהרי כן אמר תחלה אימא סיפא ואם נתערבה באלף וכו' אא"ב ספק יו"ט ספק חול הוי לי' דשיל"מ וכו' א"כ ידע מתחלה דהוי לי' דשיל"מ ומה מחדש עתה אך נראה דהוי ס"ד דדשיל"מ לא נחשב רק אם הספק הוי בגוף הדבר אם אסור או מותר שייך לומר כיון דדבר זה יש לו מתירין אסור, כגון אם הוי לנו ספק אם ביצה זו נולדה ביו"ט או לא ואין הספק על היום רק על ביצה זו אימתי נולדה, שפיר הוי לי' דשיל"מ בגוף הספק, אבל אם הוי ספק רק על היום, אם היום חול או יו"ט א"כ הוי הספק על הזמן והזמן אין לו מתירין דאם היום יו"ט בכל יום בשנה זו וחודש זה אסור, א"כ הזמן אין לו מתירין, וכן הוי ס"ד של הש"ס מתחלה דפריך דהוי לי' ספקא דרבנן וכיון דידע דדשיל"מ אינו בטל הוי לי' לאסוקי אדעתיה דגם ספק דשיל"מ אסור, רק דהוי ס"ל דזה לא נחשב דשיל"מ כיון דהספק על הזמן, ומה דקאמר תחלה בשלמא ספק יו"ט וכו' הו"ל דשיל"מ הכונה כך דהנה ואם נתערבה באלף יש לומר ב' כונות או דזה קאי על ספקא דגם ספקא אם נתערבה באלף כולם אסורות או דקאי על ודאי דודאי באיסור זה אם נתערבה באלף כולם אסורין רק דזה ודאי דעכ"פ מאיסור אחד מיירי, וזה ודאי אינו סברא לומר דספקה אסורה מיירי מספק טרפה, ואם נתערבה באלף קאי על נולדה ביו"ט, זה אי אפשר לומר כלל דעכ"פ ודאי מיירי באיסור אחד, והוי כוונתו כך בקושייתו אימא סיפא אם נתערבה באלף כולם אסורות בשלמא ספק יו"ט ספק חול ומיירי באיסור יו"ט ממילא גם סיפא מיירי באיסור יו"ט, והוי כוונתו דאם ודאי נולד ביו"ט אז אם נתערבה באלף כולם אסורים אבל אי נימא ספק טרפה, וא"כ גם סיפא מיירי בטרפה נהי דמיירי בודאי עכ"פ למה באלף כולם אסורות, כן הוי כוונת קושייתו, ומה דלא משני דספקא אסורה מיירי דהי' ספק בהביצה אם נולדה ביו"ט או בחול, היינו כיון דתנא סתם וספקא אסורה משמע כל ספק בכלל דאם הוי חילוק בין הספיקות הוי לי' לפרש איזה ספקא אסורה ואיזה מותרת, ואם תנא סתם וספקה אסורה משמע איזה ספק שיהי' אפי' אם ידוע שנולדה היום רק ספק יו"ט ספק חול נמי אסורה, ובזה ס"ל דלא הוי לי' דשיל"מ כיון דהספק על הזמן והזמן אין לו מתירין, (ובזה מיושב קושיית הש"ך על הרשב"א ביו"ד סי' ק"ב דיש לומר דלכך לא משני דמיירי דנולד מספק טרפה דלשון וספקא משמע כל הספקות בכלל ודו"ק) וזה דחידש ר"א ואמר דלעולם ספק יו"ט ספק חול נמי אסורה והיינו משום דגם אם הספק בזמן נמי הוי דשיל"מ אף דאין הספק בביצה רק בזמן וא"ש: והנה על קושית הש"ך על הרשב"א בסי' ק"ב דהרי כן מוכח בש"ס ובחידושינו כתבנו ישוב לזה וכעת נראה כך דהרשב"א יסבור כדעת הסוברים דאם נתערבה משמע דקאי על ספקא והטעם דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת אסור ולא הוי ס"ס, ולפ"ז יש לומר כך דלעולם אף דאין המתיר בודאי נמי הוי דשיל"מ ומה דלא משני הש"ס בספק דנולדה מספק טרפה, היינו דיש לומר דבזה ודאי מהני ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות והטעם נכון בעזה"י, דהרי הצמח צדק הקשה על הרשב"א דהרי בלא"ה איך שייך לומר דהוי לי' דשיל"מ, דהרי הוי ממ"נ אם מותר גם עתה מותר ואם אסור כבר נתבטל, רק התירוץ הוי על הרשב"א, די"ל דעכ"פ הוא כיון דרך איסור, ואגלאי מלתא למפרע לא אמרינן בזה, וא"כ בזה הוי האיסור רק מכח כוונתו, וא"כ בזה ודאי מועיל ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת, דבשלמא אם הוי הספק על גוף החפץ אם הוא אסור או מותר והחפץ יש לו מתירין אז אם הוי הספק על גוף החפץ והוי לי' דשיל"מ לכך בעינן שיהיו הספקות שווין אבל אם הספק אחד בגופו ואחד בתערובת לא הוי הספקות שווין, אבל אם בחפץ גופו ליכא דין דבר שיל"מ דהרי בגוף החפץ הוי ממ"נ כקושיית הצ"צ מה אמרת הרי הוא בכוונתו אינו יודע, וא"כ אז הוי כל הדבר תלוי בכונתו, ובכוונה שלו אין חילוק בין ספק אחד בגוף או בתערובת דבכונה שלו הוי שניהם שוין אם זה אסור או מותר, ולכך לא משני הש"ס בספק שנולד מתרנגולת ספק טרפה דא"כ נהי דביצה הוי לי' דשיל"מ עכ"פ אם נתערבה למה אינה בטילה. דבזה נשאר קושיית הצמח צדק במקומו. והבן כי היא סברא נכונה בעז"ה, אבל באם לא נתערבה יש לומר אף דאין המתיר בודאי הוי' לי' דשיל"מ לכך כתב זה בשם יש מי שאומר וא"ש, ואם ימצא רו"מ זה באיזה ספר יודיעני ותנוח דעתי. ובגוף קושיית הצמח צדק כמדומה לי שכתבתי דלק"מ דיש לומר דהידיעה גורמת הביטול ואם לא ידע אינו בטל וכדעת הסוברים כן, וא"כ ה"נ בשלמא אם יודע שהיא טרפה א"כ ידע הביטול ונתבטל ואז מותר אבל אם הוי ספק לו אם זה היתר או אסור, וא"כ אם הוי היתר אינו בטל דהיתר בהיתר אינו בטל, ואם הוי איסור נמי אינו בטל כיון דהידיעה גורמת האיסור, והרי עדיין לא ידע אם הוא טרפה לכך שפיר נחשב דשיל"מ אולי יוודע לו שהוא טרפה ואז יתבטל דהידיעה תגרום הביטול, ובזה יש ליישב ג"כ קושיית הש"ך דיש לומר אם הידיעה גרמה הביטול או לא יהי' תליא בפלוגתא דרבנן ור"י במין במינו וכפי מ"ש הר"ן דפליגי אם הביטול הוי בעצם הדבר או בהאיסור דאם הוי הביטול בעצם אין חילוק בין ידע או לא, אבל אם הוי הביטול האיסור וההיתר בזה שפיר יש סברא לומר דאיסור לא פקע רק ע"י הידיעה אף שאין ראיה לדבר זכר לדבר הוי, התרת נדרים או הפרת הבעל אף דמיגז גאיז רק להבא מ"מ מותר, הרי דהדיבור גורם ההיתר כן ה"נ הידיעה גורמת הפקעת האיסור, ולכך א"ש כיון דהתוס' כתבו בזבחים דבדרבנן אפי' ר"י מודה דבטל מין במינו, וא"כ לכך לא משני הש"ס דמיירי בנולדה מספק טרפה, וא"כ יהי' כתנאי ותיתי רק כרבנן ולא כר"י דלר"י לא בעינן ידיעה בביטול וא"כ נשאר קושיות הצ"צ ממ"נ ובע"כ אתיא דלא כר"י, ולא ניחא לאוקמי כתנאי, ותדע דלמה לא משני דאתיא כר"י דמין במינו לא בטל, ובע"כ לא ניחא לי' לאוקמי כתנאי, א"כ ה"נ להיפוך אי נוקמא בנולדה מספק טרפה א"כ לא הוי לי' דשיל"מ לר"י ובע"כ תיתי רק כרבנן ולא ניחא לי' לאוקמא כתנאי, ואין לומר דהרי זה איסור תורה כיון דהוי ספק טרפה ז"א דיש לומר כשיטת הרמב"ם דספקא לחומרא רק מדרבנן ובדרבנן גם ר"י מודה דבטל ובע"כ לא אתיא כר"י לכך לא משני כן, אבל לדידן דקיי"ל כרבנן א"כ הידיעה גורמת ההיתר שפיר יש לומר דהוי לי' דשיל"מ, רק הרשב"א לשטתו דס"ל ספקא דאורייתא מן התורה לחומרא לדידי' שפיר מוכח כן מן הש"ס מדלא משני כן כקושיות הש"ך, דממ"נ לא בטל לרבנן דהוי לי' דשיל"מ דהידיעה גורמת הביטול, ולר"י מכח מין במינו ואתיא ככ"ע, ובע"כ מכח דאין המתיר בודאי לא הוי לי' דשיל"מ, אבל להרמב"ם דס"ל ספק תורה רק דרבנן אין ראיה מן הש"ס כנ"ל, לכך כתבו הש"ע בלשון יש מי שאומר וא"ש בעזה"י, ויאמין לי כי כתבתי זה רק דרך טיול כמו רגע לעשות רצונו ואין בידי לעיין דרך עיון ממש כי אני חלש מאוד ומוטרד ועמו הסליחה ואם לא ייטב לו איזה דבר מדברינו יודיע לי ואחזיק לו טיבותא ואודה או אתרץ דברי. דברי ידידו וכו':