טוב טעם ודעת קצב

בענין רחוק לפלפל בסברת הנשים אם איתא דהי' מקודם היו מוצאין אותו תחלה ולפע"ד אין צריך כלל לזה ומקורו פשוט בש"ע דהרי חנ"נ בשאר איסורין דרבנן וא"כ הוי ספק דרבנן ולהקל, וזה לא נחשב בשל תורה רק בדרבנן. ועוד תמוה יותר למה נעלם ממנו דעת האו"ה ורמ"א בסי' צ"ט דבלא נודע לא אמרינן חנ"נ ונהי דהש"ך חולק עליו מ"מ מידי ספקא לא נפקא, ועיקר ראיות הש"ך הוא מן הש"ס ושם מיירי בב"ח דהוי חנ"נ מן התורה אבל בשאר איסורין דהוי רק דרבנן יש לומר דלא גזרו רק באם ידעו תחלה אז גזרו אטו בב"ח, אבל בלא ידעו עד שהי' בו סמ"ך יש לומר כיון דבשעה שבא לשאול לא שייך בו חנ"נ, מה שבלא נודע נעשה נבלה בזה לא גזרו אטו בב"ח, וראייתו לשאר איסורין מן הפוסקים אינו מוכרח, ואפשר האו"ה וד"מ חולקים עליהם ומידי ספקא לא נפקא, ובדרבנן הלכה כדברי המיקל, וא"כ יש לומר כאן בודאי מותר דהוי ס"ס שמא לא הי' שם הצפרדע כשהי' בו רק מעט מים, ואת"ל היו בו מעט מים דלמא לא שייך חנ"נ בשאר איסורין היכי דלא נודע תחלה. וגם יש עוד ספק דלמא כשנתמעטו המים כבר נצטנן המים, דכן הדרך כי לעתותי ערב נתמעטו המים וגם התנור יצטנן, ועוד נראה לי לצרף היתר בזה, דעיקר ראיות הש"ך מן הפוסקים מיירי הכל במה שקודם הידיעה נתערב יותר דרך מקרה, ומתחלה כשנעשה נבלה לא היה עומד להתוסף בו, ולכך כיון דנאסר מתחלה שוב לא פקע, אבל במה שידוע שיהי' נוסף אח"כ עד סמ"ך לכ"ע כיון דלא נודע עדיין לא נעשה נבלה, כיון דעומד להיות נוסף בו עד סמ"ך, וקצת סמך לזה ממ"ש בסי' קי"א בשתי קדרות אם הם של אדם אחד כיון דעתיד להתערב רואין אותו כאלו כבר מעורב, כן ה"נ כיון דידוע דבכל יום מוסיפין מים, א"כ הוי כאלו כבר היו בו סמ"ך ולא נעשו נבלה וחזרו להתירן וכדי הך סברא לסמוך עליהם במלתא דרבנן ובכמה ספקות ובצירוף ספק של רו"מ דדלמא לא הי' אז הצפרדע כן נלפע"ד נכון לפע"ד ולדינא ויותר אין להאריך. דברי ידידו וכו': תשובה רכג להרב החריף ר' אהרן שמואל אסהד נ"י בק' ניקלשפורג. הנה מכתבו קבלתי ואם כי אני חלוש כח ומוטרד אעפ"כ פניתי להשיבו. והנה מה שהקשה להסוברים דאיסור דרבנן מותר להאכיל בידים, וא"כ בסוגיא דירך שנתבשל בה ג"ה מאי פריך שם מאן טעים לי', הרי רבא ס"ל טכ"ע דרבנן וא"כ יתנו לקטן וכו'. הנה אין התחלה לקושיא זו מכמה טעמים, הראשון הוא דהרשב"א לא כתב כן דדרבנן מותר ליתן לו בידים רק לפי מה דקיי"ל קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו אז נחתינן חד דרגא בדרבנן ומותר להאכילו בידים, אבל למ"ד קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו אז בדרבנן נהי דאין מצווין להפרישו, עכ"פ בידים אסור ליתן לו, וא"כ רבא ס"ל ביבמות דף קי"ד ע"ב דקטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו, א"כ לדידיה ודאי אסור להאכילו איסור דרבנן בידים. ועוד בלא זה לק"מ דקטן אין לו דעת, ומי יודע אם קטן יכול להבחין בטעם: ואפי' אם יודע הרי אין הקטן נאמן באם אתחזק איסורא, ואם נתערב איסור בהיתר הוי איתחזק איסורא ואין קטן נאמן אפילו בדרבנן. ולומר מסלפ"ת, הן אמת דקטן נאמן במסלפ"ת, אך היינו דוקא אם מספר איזה דבר מעצמו יתכן אף בקטן ישראל להיות מסלפ"ת, אבל אם גדול נותן לו לטעום א"כ בשלמא בנכרי אף דישראל נותן לו לא ידע אם הוא בשביל איסור או לא, אבל קטן הוא גדל בין ישראל עפ"י הרוב ירגיש בדבר דהוא בעבור איסור כי יודע מנהג ישראל ועיין סמך לזה ביו"ד סי' ס"ט באם יש קטן היודע מנהג ישראל לכך אין לו דין מסלפ"ת. ומה שהקשה בתרומה שנפל לחולין למה צריך שיטעמנה כהן יתן לישראל פחות מכשיעור לפמ"ש הפמ"ג דבאיסור דרבנן מותר ח"ש, הנה גם זה לא קשה דבפשיטות יש לומר דלטעום אם יש בו טעם אין די פחות מכזית רק צריך טעימה גסה אז ירגישו הטעם, מיהו זה אינו דהרי אפי' אם יאכל יותר מכשיעור מ"מ תרומה לא יהי' מעורב בו לפי ערך רק פחות מכזית ויהי' מותר לטעום. אך באמת א"ש ויתיישב גם קושיא הראשונה דע"כ לא מקילין בדרבנן רק במה שאין לו עיקר מן התורה אבל במה דיש לו עיקר מן התורה ודאי אסור ליתן לקטן בידים או לאכול פחות מכשיעור, ואסביר הדבר יותר דאפי' אי נימא דבשאר איסורא דרבנן מותר להאכיל לקטן אף דיש לו עיקר מן התורה. מ"מ בטעם כעיקר אף למ"ד דהוי דרבנן מ"מ אם אמרו להיות טעם כעיקר הוי בכל דבר כעיקר כיון דעשוהו כעיקר הוי לכל דיניו כעיקר, וכמו דבעיקר אסור ליתן לקטן ה"ה בטעם, וא"ש קושיא ראשונה, מיהו קושיא השניה מכהן צ"ל דיש לו חילוק בין יש לו עיקר מן התורה או לא, אך הנה המעיין בגיטין דף ס"ה מוכח דתרומה דרבנן ומעשר דרבנן הן בזה"ז והן בזמן הבית אם הוי דרבנן נחשב אין לו עיקר מן התורה ייע"ש, מוכח כן להדיא דבתרומה דרבנן לא עשו כעין של תורה. ולכך נראה דצריך לחזור לענין ראשון דיש לומר דבמשהו לא ירגיש הטעם רק בהרבה, ומה שכתבנו דיש לומר אפי' אם יאכל הרבה לא יהי' בו רק פחות מכשיעור תרומה, אך יש לומר דלא מבעיא אי נימא דנעשה חנ"נ אפילו בדרבנן דא"כ יש לחוש אולי יטעום טעמא דאיסורא, וא"כ הוי כולו איסור ואכל יותר מכשיעור, ואפילו את"ל דבדרבנן לא נעשה נבלה, מ"מ יש לומר דבשלמא חצי שיעור בזה מותר בדרבנן דלא אתי לאחלופי בין כשיעור שלם דזה ניכר מגופו ובין שיעור לפחות מכשיעור לא טעי אינשי, אבל אם יאכל יותר מכשיעור נהי דבזה באיסור שבו לא הוי כשיעור, עכ"פ כיון דבעיני העולם הוא אסור כולו אתי לאחלופי לומר דטעימה מותר באיסור גופו אפילו בכשיעור לכך אסור לו למטעם: ב מה שהקשה על הש"ך בסי' צ"ח שכתב בשם מחותני לשיטת הרא"ש דמסלפ"ת מהני להאמין לו בטעם מיהו קפילא בעינן כדי להיות בקי בטעמים וכו', וע"ז הקשה דהרי מסלפ"ת לא מהני רק בדרבנן ואומן לא מרעא אומנתו מהני אפי' בשל תורה כמ"ש באו"ח בסי' כ' הל' ציצית. הנה זה א"ש דמה דמהני אומן היינו בלא אתחזק איסורא, אבל באיתחזק איסורא לא סמכינן על חזקה זו. דסלק חזקה נגד חזקה כעין שמחלק הש"ך שם לענין מסלפ"ת. רק דהש"ך דחה זה, אבל גבי חזקה דאומן לא מרעא נפשיה שפיר יש לומר חילוק זה לכך בעינן מסלפ"ת ומסלפ"ת מהני כמ"ש הש"ך כיון דאפשר לברורי ע"י קפילא. ובאמת לפי דברינו יש לומר יותר בדברי הרא"ש דודאי מה דבעינן קפילא הוי מכח דלא מרעא אומנתו, ואף דהוי לפי תומו יש לומר דלא מרעא אומנתו, או יש לומר דשואלין אותו עבור ד"א ומ"מ הוי מסלפ"ת כמ"ש הט"ז סי' צ"ח, אך חזקה זו דאומן לא מרעא נפשי' לא מהני כיון דאתחזק איסורא וסלק חזקה נגד חזקה, ולכך בעינן מסלפ"ת, ונהי דמסלפ"ת לא מהני היינו להיות סומכין עליו לבדו, מיהו עכ"פ מהני להיות איתרע חזקת איסור שהיה כאן ועכ"פ מהני מסלפ"ת להיות סותר להחזקה, ושוב כיון דאין כאן חזקת איסור שוב מהני טעם הקפילא לומר חזקה אומן לא מרעא אומנתו וא"ש וזה נכון לדעתי בעזה"י. וביתר הערותיו לא עיינתי כי אני חלש כח ומוטרד ועמו הסליחה. ידידו וכו': תשובה רכד לק"ק ניקלשפורג להרב הנזכר הנה מכתבו קבלתי והוא רק דבר פלפול והוטב בעיני ואין דרכי להשיב על פלפול מעודי ומכ"ש בימים הללו שאני זקן וחלש כח מאוד יותר מימי הזקנה מיהו לפטור מכל וכל אי אפשר. והנה בענינים הללו הארכתי מאוד בעזה"י בחיבורי ליו"ד סי' ק"ב ובחיבורי לביצה בש"ס שם ובק"א הל' יו"ט ועוד בכמה מקומות תילי תילים והנה בדברי הערה שלו לטעם הר"ן בדשיל"מ דלא בטל דהוי מין במינו שהקשה רו"מ איך יפרנס במה דספק דשיל"מ אסור הנה זה לא דבר חדש הוא ובילדותי הקשיתי כן וכתבתי דתרי טעמי איתנהו, דהנה במה דלא ניחא לי' להר"ן בטעם רש"י דעד שתאכלנו באיסור היינו מכח דהוי קשה לו כיון דנתבטל בסמ"ך א"כ גם עכשיו הוא מותר ולא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור דגם עתה היתר הוא, לכך מפרש הטעם מכח דהוי מין במינו, אבל בספק אם הוא אסור כיון דבזה יתכן באמת לומר דאסור הוא לכך מודה הר"ן דהטעם מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ותרווייהו טעמי אמת, והנה זה כתבתי בילדותי ובימים הללו נדפס ספר ברוך טעם להגאון מלייפניק כמדומה לי שכבר מבואר זה בספרו שם. והנה כעת נוסיף נופך בדבר דיש לומר דהך סברת רש"י דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר יהי' תלוי בזה דאם ע"י ביטול נהפך האיסור להיתר א"כ כבר נעשה היתר ולא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור, אבל אם אין האיסור נהפך להיתר רק דמותר לאכול מכח דכל מה שאוכל תלינן דזה ההיתר. וא"כ עכ"פ סוף סוף יהי' האחד האיסור נאכל לכך שייך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר.. והנה זה יהי' תלוי בזה דהנה קיי"ל טומאת משא כמאן דאיתא דמיא ולא מהני ביטול, ובע"כ דאין האיסור נהפך להיתר רק באכילה מותר דבכל אחד תלינן דזה ההיתר