טוב טעם ודעת קצא

ותוס' בזבחים דף ע"ז גבי הפיגול והנותר וטמא שבללן זה עם זה יע"ש, דלרש"י דמפרש הטעם מכח התראת ספק שלא תקשה עליו קושיית התוס' נראה דס"ל דהיתר מצטרף לאיסור, ולכך הי' חייב בי' משום ב' לאווין עכ"פ, רק דס"ל דזה הוי התראת ספק כיון דאינו יודע באיזה לאו הוא מותרה, ולהתוס' שם מפורש דס"ל דאין ההיתר נהפך לאיסור ייע"ש, והנה מן הש"ס שם דף ע"ט דקאמר ופליגא אדר"י דאמר כשם שמצוות אין מבטלין זא"ז כך איסורין אין מבטלין זא"ז וקאמר שם מאן שמעת לי' דאמר מצות אין מבטלין זא"ז, הלל דתניא כך עשה הלל הי' כורך פסח מצה ומרור ואוכלן ביחד וכו' וקשה מה ראיה הוא זה, בשלמא מצות אין מבטלין זא"ז דמה בכך אם מעט נתערב במצה או בפסח מ"מ המיעוט מצטרף לרוב ויוצא בזה גופו, אבל באיסורין נהי דהוי כן מ"מ התראת ספק הוי ולא שייך מלקות, ובע"כ אין הטעם מכח ה"ס רק כפירוש התוס' דאין המיעוט מצטרף לרוב להשלים, מיהו לפמ"ש לעיל דאף אם ההיתר מצטרף לאיסור ע"י רוב, במצוה ודאי אינו משלים הוי א"ש פרש"י, מיהו כד דייקינן א"ש בלא"ה דבא וראה איך רש"י נזהר בכל זה במתק לשונו וז"ל ד"ה הלל כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד. ולא אתי טעם מרור ומבטל טעם מצה, וקשה הרי רש"י נקט תחלה שלשתן, ולמה אח"כ נקט רק דמבטל טעם מצה והו"ל לומר גם פסח וגם למה נקט מרור דוקא, הו"ל לומר דאחד מבטל חבירו בע"כ דס"ל דגם במצוות המיעוט משלים הרוב, רק דקשיא דמרור הוי לי' טעם חזק כמ"ש התוס' שם ומצה טעם קלוש, לכך עכ"פ טעם המצה יבטל, כי טעם הפסח נמי טעם חזק, רק טעם המצה הוא קלוש וטעם הפסח הוא חזק, לכך דייק רש"י רק דהמרור יבטל להמצה ודו"ק, ומזה לכאורה יהי' מוכח דלשיטת רש"י ודעימי' דההיתר נהפך לאיסור גם במצוה הוי כן לולי היכי דהטעמים שונים זה חזק וזה קלוש: והנה מה שהקשה רו"מ על הסוברים דההיתר נהפך לאיסור מחולין פרק הזרוע והלחיים בבכור שנתערב בחולין וכו' ומ"ט לא לבטל הבכור ברוב ולחייב, כולם במתנות כהונה, הנה זה לק"מ כיון דמבואר בש"ס ופוסקים דבמתנות כהונה בספק אמרינן המע"ה, וא"כ מוכח דזה נחשב חזקת ממון, א"כ ממילא לא מהני רוב לבטלו דאין הולכין בממון אחר הרוב, וגם בכור הוי של כהן וממונא לא בטל עיין בפ"ה דביצה בסוגיא דאשה ששאלה מים ומלח וכו'. ומה שהקשה רו"מ על התוס' פ"ק דב"מ בקפץ אחד מן המנוין לתוכן שהקשו דלבטיל ולחייב כולהו במעשר ואמאי הרי אין ההיתר נהפך לאיסור, והנה באמת יש לומר דזה עצמו כונת השיטה מקובצת שמתרץ דרוב לא הוי ודאי רק ספק, ויש לומר זה גופו הוי כוונתו דודאי אם הוי רוב מתורת ודאי הי' היתר נהפך לאיסור, רק כיון דרוב אינו ודאי רק ספק לכך אין ההיתר נהפך לאיסור, מיהו אי נימא כן עכ"פ יהיה מוכח מדברי התוס' דהם ס"ל דההיתר נהפך לאיסור, וא"כ יהיו דבריהם סותרין לזבחים דף ע"ז דמשם מוכח דס"ל דאין המיעוט נהפך להיות כמו הרוב. אך נראה לי דאין דבריהם סותרין זא"ז, והוא דיש לדמות זה למה דקיי"ל דאתי דבור ומבטל דבור ולא אתי דבור ומבטל מעשה, כן ה"נ יש לומר דבכל הענינים דהוי ההיתר מפאת עצמו מגופו אז לא אלים ביטול הרוב דהוי ממילא לעקור היתרו למפרע, וכיון דנשאר בהיתרו לא נהפך לאיסור ע"י הרוב: אבל בקפץ אחד מן המנויין לתוכן, הנה השה גופו חייב במעשר מתחלה, רק כיון דמנה אותו נפטר בדבורו, א"כ בזה מהני הרוב לעקור דבורו למפרע והוי כאלו לא נמנה ונשאר בחיובו דמעיקרא, ובזה ודאי ראוי לומר דההיתר נהפך לרוב, וזה הוי כונת התוס' ודו"ק כי הוא סברא נכונה בעזה"י: ומה שהקשה רו"מ על סברת החוו"ד שכתב ליישב דברי הרמב"ם דספק תורה לקולא מכח דהתורה דברה רק מודאי ולא מספק, ועל זה הקשה רו"מ מן הש"ס דחולין דף קט"ו דקאמר שם גבי כלאי בהמה ואו"ב מדאסר רחמנא לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, דבלא"ה הוי אסור ממשקה ישראל וכו' ולדברי הנ' מה ראי' הרי יש לומר דאצטריך לספק דלהדיוט שרי מן התורה ולגבוה אסרתה התורה וכו'. הנה ידידי סברת הגאון הנ"ל נאמרה גם מקודם הובא בספר לב אריה בשם גאון אחד, והנה כדמות דברי רו"מ תירצו העולם קושיית התוס' בסוכה פ"ג למ"ל לך למעט גזולה תיפוק לי' דהוי מה"ב ייע"ש ותירצו כן דנ"מ לספק גזל וקושיית רו"מ נראה ליישב דספק כלאים או או"ב אם ודאי כן הי' אסור להדיוט אז ספק אף דמותר להדיוט הי' אסור לגבוה, כיון דאם הוי באמת כלאים או או"ב הי' אסור מכח משקה ישראל ממילא אפי' ספק אסור לגבוה מכח הקריבהו נא לפחתך וכמ"ש רש"י בזבחים דף ע"ד ע"ב דספק טרפה אין מכניסין אותו לעזרה לבדקו מכח הקריבהו נא לפחתך יע"ש, הרי דאף דיבורר אם הוא כשר יקריבנו ואם טרפה ידחנו אעפ"כ להכניסו אסור כיון דהוי ספק הקריבהו נא לפחתך מכ"ש אם אי אפשר לברר ואפשר דהוא באמת פסול לגבוה, אין מקריבין ספק מכח הקריבהו נא לפחתך ואין צריך קרא לכך ועוד נראה דאף להרמב"ם הוי איסור ספק כלאים מן התורה, דהרי בחולין פ"ק בסוגיא מנא לן דאזלינן בתר רובא אמרינן דר"א אמר אתיא משחיטה עצמה דדלמא במקום נקב קא שחיט, וא"כ נהי דלפי האמת אזלינן בתר רובא מ"מ אם הוי ספק אחר כגון כלאי בהמה או או"ב הרי הוי ספק ספקא ספק דלמא במקום נקב קא שחיט, ואת"ל שאינו במקום נקב דלמא הוי כלאים או או"ב הרי הוי ס"ס וס"ס עדיף מרוב עכ"פ כיון דאיתרע הרוב יש כאן חזקת שאינו זבוחה, ובמקום חזקה גם הרמב"ם מודה דהוי מן התורה, ואינו דומה לכל ספק טרפות דלא נחשב ס"ס מכח דהוי שם אונס חד הוא כן ה"נ ספק טרפות חד הוא, אבל באיסור אחר כגון כלאים או או"ב שפיר הוי ס"ס ולכ"ע לחומרא מן התורה. ועלה ברעיוני דלפי הנ"ל יש ליתן טעם להסוברים דבנולד ריעותא מחיים לא אמרינן נשחטה הותרה, ולכאורה אין לזה טעם, דהרי אפי' אם הוי ריעותא מחיים הוי רק ספק טרפה, ומה ענין זה לשחיטה, וגם הקשו עליו מפרק ד"א, ולפי הנ"ל א"ש טעמו כיון דקיי"ל בס"ס בעינן נודעו יחד, וא"כ בשלמא אם לא נודע הריעותא רק לאחר שחיטה א"כ תיכף בנשחטה אזיל ליה הספק דלמא במקום נקב קשחיט, כיון דהרוב הוי להיפוך, וא"כ כבר הוחזק כודאי ואזל לי' הספק דלמא במקום נקב קא שחיט, ואף דאח"כ נודע הריעותא אולי הוי טרפה שוב אין לו דין ס"ס כיון דלא נודעו יחד, ובשביל ספק זה לבד אמרינן נשחטה הותרה, אבל אם נולד הריעותא מחיים, א"כ עדיין לא הוחזק ספק זה דלמא במקום נקב קא שחיט, וא"כ הוי ס"ס דלמא ישחוט במקום נקב ואת"ל אינו במקום נקב דלמא הוא טרפה, לכך לא אמרינן בזה נשחטה הותרה, לכך אין לדמותו לפרק ד"א דשם ליכא ס"ס להחמיר. וכל זה אני כותב דרך הערה ובחידושינו בתשובתי ליו"ד הארכנו כמה פעמים בזה בעזה"י ויהיו אמרינו לרצון לפני אדון כל. והנה יותר מזה אין לי כח להאריך ועמו הסליחה בזה וידון אותי לכף זכות כי אני מוטרד וחלש כח, ואם יהי' לו איזה ענין הלכה למעשה ממש זה יודיעני ועלי להשיבו בעז"ה אולי ממילא מני ומניה רווחא שמעתא אבל לפלפול שאינו לדינא אין להשיב ועמו הסליחה. והנה אחר כתבי עלה בלבי הערה אחת לא אמנע מלהעלותו כאן דלכאורה יש להביא ראיה דהמיעוט נהפך לאיסור ממ"ש פ"ג דפסחים בסוגיא דמשרת דנזיר וחטאת גלי קרא דהמל"א ולרבנן חטאת לבד ומנ"ל כן דלמא לעולם היכי דההיתר מרובה או מחצה על מחצה אין היתר מל"א, וקרא קמ"ל באם האיסור רוב וההיתר מועט ונתערב יחד אז מצטרף לאיסור, אבל היכי דכי הדדי נינהו, או אפילו במיעוט היתר אם לא נתערב יחד אינו מצטרף יחד, ובע"כ מוכח דבכה"ג בתערובת והיתר מועט כיון דבטל ברוב בכל התורה מצטרף ובנזיר וחטאת מיירי אפי' בשוה ובלי תערובות. וזה ראיה נכונה לפע"ד, וכל זה אני כותב דרך הערה מכח טרדותי, רק כיון דעלה ברעיוני לא אמנע מלהודיע אולי יצטרף לאיזה ענין. ולפי הנ"ל יהי' מוכח דאף במין באינו מינו ההיתר נהפך לאיסור דהרי בנזיר הוי מין באינו מינו. ובזה יש להעיר מה דקאמר הש"ס שם דנזיר וחטאת הוי ב' כתובים, הרי בחטאת יש לומר דוקא במין במינו הוי כן ובנזיר קמ"ל דאפי' באינו מינו הוי כן ולמה יחשב ב' כתובים, גם יש להעיר מה דקאמר הש"ס בזבחים דפליגא אדר"א דאמר כשם שמצות אין מבטלות זא"ז, כך איסורין אין מבטלין זא"ז, מה ראיה ממצות, התם הוי כולם מין באינו מינו ובאיסורין הוי מין במינו, ואם גם ר"א מיירי במין באינו מינו מנ"ל דפליג ר"ל אדר"א הרי ר"ל מיירי במין במינו רק דאיסורין מחולקין: וכל זה אני כותב דרך הערה ואולי ימצא רו"מ כן באיזה ספר יודיעני, כי אין לי פנאי לחפש בספרים כי אני מוטרד בענינים שונים ומה שעלה ברעיוני אני אומר כי דבר ה' הוא. ידידו וכו': תשובה רכב לק"ק ניקלשפורג להרב החריף מו"ה שמואל אסהאד נ"י. ע"ד שאלתו בקדרה של תנור בית החורף ששאבו בו מים חמין ושאבו ממנו מים ומצאו בו צפרדע, והנה בעת נטילת המים עתה הי' סמ"ך נגד הצפרדע, ואך הוי חשש כיון דשואבין ממנו מים כמה פעמים אולי היה הצפרדע מאתמול, ונשאר בו רק מעט מים ונאסרו המים דחנ"נ, והנה רו"מ האריך קצת