טוב טעם ודעת קצ

אך זה אינו דא"כ תיקשי עליו מעגולי דבילה למה לא פריך הש"ס מזה להס"ד דלא ידע החילוק בין איתא בעינא ובע"כ צ"ל כתירוץ התוס' בין עיקרו דאורייתא או לא, א"כ שוב גם מפלגא דזיתא לא קשה כלל וס"ל דבדרבנן נמי הוי החילוק בין איתא בעינא או לא. הן אמת דקשה על הרא"ש למה לא הביא החילוק של התוס' בין עיקרו דאורייתא או לא, וכן קשה נמי על הרא"ש מנא לי' דבדאורייתא אפי' בדליתא בעינא אין מבטלין דלמא לפי המסקנא דמחלק בין איתא בעינא או לא אפי' בשל תורה מותר בליתא בעינא, לכך נראה דראיות הרא"ש הוי כך דקשה על הש"ס בביצה שם דפריך שלא כסדר מתחלה פריך והא אין מבטלין איסור לכתחלה, ואח"כ פריך דהא בדשיל"מ לא בטיל והוא שלא כסדר, דודאי מה דאין בטל כלל חמור מאין מבטלין איסור לכתחלה והוי לי' תחלה להקשות מדין דשיל"מ ואח"כ מאין מבטלין איסור לכתחלה, והן אמת די"ל דתחלה פריך לכ"ע, אך באמת נראה כך דכך דרך הש"ס דאם הוי פריך תחלה מדשיל"מ ולא הוי משני החילוק בין איסורא בעינא או לא, שוב לא מצי להקשות מאין מבטלין, דזה נמי מתורץ בחילוק הזה, לכך סידר תחלה הפרכא מאין מבטלין ואח"כ פריך מדבר שיל"מ ומחלק בין איתא בעינא או לא, ומתורץ נמי קושיא הראשונה וא"כ מוכח דגם לדין אין מבטלין איסור לכתחלה הוי החילוק בין בעינא או לא, אך קשה יסדר באמת תחלה הפרכא מאין בטל דשיל"מ ויסדר התירוץ בין איתא בעינא או לא, ובאמת לא יוקשה עוד מאין מבטלין איסור לכתחלה ולמה לא עשה כן הש"ס, אך בע"כ דגם לתירוץ דליתא בעיניה יש חילוק בין דאורייתא או לא וא"כ אם היה מסדר תחלה הך פרכא דדבר שיל"מ והוי מתרץ דהא ליתא בעינא שוב לא היה יכול להקשות מאין מבטלין ושוב לא נדע החילוק בין דאורייתא לדרבנן ונטעה דבליתא בעיניה אף בדאורייתא מבטלין, לכך מסדר תחלה הפירכא דאין מבטלין, ומחלק בין דאורייתא לדרבנן, ואח"כ פריך מדשיל"מ, ומחלק בין איתא בעיניה או לא, ונדע ב' החילוקים בין איתא בעיניה או לא ובין דאורייתא לדרבנן, ומוכח תרווייהו דבדרבנן נמי אין מבטלין רק בליתא בעינא ובשל תורה אף בליתא בעיניה אין מבטלין וא"ש דברי הרא"ש והיא עצה נכונה בעזה"י. והנה לדידי אין פנאי לעיין בספרים ואני כותב רק מה שהעירוני רעיוני בעזה"י, ואם ימצאו מזה איזה דבר במפרשי הש"ס יודיעוני. ומה שלא העתיק הרא"ש חילוק של התוס' בין עיקרו דאורייתא או לא נראה לומר דס"ל להרא"ש דקושיית התוס' לא קשה די"ל דשאני תרומה דנהי דהוי דרבנן, אך כיון דתרומה עולה באחד ומאה אפילו בתרומה דרבנן, א"כ אם החמירו חז"ל בתרומה יותר משל תורה, דבשל תורה בטל מין במינו ברוב, וחז"ל החמירו בזה יותר משל תורה, מכ"ש דלא הקילו בו יותר משל תורה ואם בשל תורה אין מבטלין מכ"ש בתרומה. אבל בשאר דרבנן יש לומר אף דעיקרו דאורייתא י"ל דהקילו. ואין הכרע לחילוק של התוס' ושוב יש לומר דמה דלמד הרא"ש דבדרבנן הוי נמי רק בליתא בעיניה. היינו מקושיית התוס' מחולין מפלגא דזיתא, מיהו מקושיא השניה על הרא"ש מנא לי' דבדאורייתא אין מבטלין אפי' בליתא בעינא מוכרח לומר כפירושנו לעיל. הנה את זה העיר ה' את רוחי להשיבם ולמלאות רצונם מה שאיני עושה כן לשום אדם בימים הללו ומן הסתם הם מכוונין לשם שמים יצליח ה' דרכם להצליח בתורה וי"ש. דברי ידידם וכו': תשובה רכא לק"ק ניקלשפורג להחריף מו"ה אהרן שמואל אסהאד נ"י. הנה מכתבו קבלתי שבוע העבר ולא הי' לי פנאי להשיב עד היום. וגם היום ידע כבודו כי אין דרכי מעודי להשיב על פלפול שאין בו נ"מ הלכה למעשה ממש. כי לא טוב אנכי מאבותינו הקודמין אשר קטנם עבה ממתני בעל הנו"ב שכתב שאין דרכו להשיב על פלפול, ואנן מה נענה אבתרי', ובפרט בימים הללו לעת זקנתי ותשות כחי איני משיב רק להלכה למעשה ובקצרה, אך היות כי לא היה לו דיבורים מקודם אצלי רק זה ימים אעשה לו כרצוני לעיין במקצת דבריו אם לא בכולם, ואתחיל בקטנם.. מה דנסתפק באלו החייבין שריפה כגון ערלה וכלאי הכרם אם בעינן שיעור או לא הנה ידידי אין ספק בדבר דבאיסור עשה אין חילוק בין שיעור לפחות משיעור, וכבר הארכנו בזה בכמה דוכתי בחיבורי הל' סוכה סי' תרל"ב ובחבור החדש שנות חיים בכמה ראיות, ובפרט לענין שריפת ערלה וכה"כ כיון דלא כתיב בי' אכילה הוי ודאי בכ"ש, וקצת ראיה ממ"ש בפ"ב דפסחים דהכל מודים בכה"כ שלוקין עליהן שלכד"ה דלא כתיב בהו אכילה. הרי אפילו לגבי אכילה אסור בכ"ש אפילו שלכד"ה' מכ"ש לענין חיוב שריפה, והרי דעת מהריב"ל ומהרש"ל ומהרש"א דשלא כדרך הנאתן וח"ש חד מלתא הוא. וא"כ מוכח היכי דלא כתיב אכילה הוי בכ"ש, וה"ה בנותר הוי חיוב בכ"ש, והרמב"ם בפי"ח מהל' פסולי המוקדשין דנקט כזית היינו לגבי האוכל ולהיות בלאו, אבל בחיוב שרפה דהוי בעשה הוי החיוב בכ"ש, וכן נמי מה דפליגי ב"ש וב"ה בפ"ק דביצה לענין שאור בכזית הוי נמי רק לענין הלאו ולענין מלקות באופן המבואר בהמפ' באיזה אופן דלוקין על בל יראה, ועל תשביתו מודים דהוי בכ"ש לכ"ע. ואף דא"צ ראיה דהדבר פשוט דכן הוא והכי דייק לישנא דפ"ק דביצה דאמרינן שם דמקיש שאור דראיה לשאור דאכילה. הרי דנקט רק שאור דראיה דהיינו לאו דבל יראה. אבל לא עשה דתשביתו, אך יש להביא עוד ראיה לזה ממה דמבואר בש"ס דחמץ אינו ברשותו של אדם מכח דמחויב לבערו, דאין לומר מכח איסור הנאה. דהרי יהי' מותר לאחה"פ, ובע"כ מוכח דחייב לשרפו והרי לפי הוכחת הח"צ דעל ח"ש אין עוברין בב"י מ"ט אינו ברשותו הרי יכול לקיימו פחות פחות מכשיעור, וליתן לכ"א במתנה פחות פחות מכשיעור ובע"כ דאפי' פחות מכשיעור עובר בעשה דתשביתו עכ"פ. ועוד ראיה ממ"ש בפ"ב דפסחים דאמרו רבנן לר"י כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשרפו יהא יושב בטל והתורה אמרה תשביתו וכו' וקשה למה לא נקט דהתורה אמרה לאו דבל יראה דחמיר, והנה לשיטת רש"י דמפרש בפ"ק דף י"ב דשלא בשעת ביעורו היינו משש שעות ולהלן ושעת ביעורו הוי קודם שש הוי א"ש דיסבור כשיטת הרמב"ם דתשביתו חל קודם שש ואז ודאי ליכא בל יראה אבל לפירוש התוס' דבשעת ביעורו הוי משש ואילך, א"כ לשיטת הסוברים דבל יראה הוי משש למה לא נקט בל יראה, בע"כ מוכח דבבל יראה אפשר לחלק פחות פחות מכשיעור ולא הוי קולא רק תשביתו חל אפי' פחות מכשיעור לכך נקט והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם. ובהכי יהי' א"ש מה שהקשתי בפ"ג דפסחים בסוגיא דכיצד מפרישין חלה וכו' ולמה לא יפריש פחות מכשיעור, ועיין באור חדש, ובחיבורי טוב טעם מה שישבתי זה בדרך נכון, אך לפי הנ"ל א"ש בלא"ה דעכ"פ בעשה דתשביתו יעבור. אך את זה ראיתי ברמב"ם פ"א מק"פ הלכה ה' וז"ל השוחט את הפסח בזמנו והי' לו כזית חמץ ברשותו ה"ז לוקה שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין החמץ קיים עכ"ל, וקשה הרי התם לא כתיב אכילה ומנ' דבעינן כזית, ובפרט כיון דעיקר הלימוד הוי מקרא דלא תשחט ועדיין החמץ קיים והרי בתשביתו עובר בכ"ש א"כ ילקה נמי אכ"ש, ובפרט להסוברים דבל יראה אינו עובר עד הלילה וא"כ בע"כ מ"ש ועדיין החמץ קיים היינו מכח עשה דתשביתו א"כ למה לי כזית בע"כ יהי' מוכח דאף בתשביתו בעינן כזית. והנה להסוברים דבל יראה הוי משש יש ליישב קושית הפ"י בפ"ק דביצה דלמה פליגי בכמה הוי שיעור חמץ הרי בלא"ה אין לוקין דהוי לאו הניתק לעשה, ולפי הנ"ל יש לומר כך, כיון דהרמב"ם תלה שחיטת הפסח בחמץ בכזית מוכח דאינו עובר בלא תשחט רק בענין דעובר בבל יראה, ובע"כ דמשמע לי' דטעמא דקראי הוי דהטעם דכמו דאמרה התורה דזבח רשעים תועבה כן ה"נ אם שוחט ועובר בבל יראה הוי כעין זבח רשעים תועבה, ולכך אינו לוקה רק במה דעובר בבל יראה, וא"כ ממילא נ"מ בפלוגתתם אם שחט את הפסח על החמץ דלב"ש אינו לוקה רק בככותבת, ולב"ה זה וזה בכזית וא"ש ודוק היטב, לכך לדינא אני נבוך בזה עדיין ואין פנאי להאריך בזה. ובנידון אשר חקר בחקירה א' אם מצה עשירה נתערב בתוך ב' מצות כשרות אם יוצא בכזית מצורף מכשרה וממצה עשירה, והנה האריך רו"מ בזה והנה באמת זה חקירה ישינה אם ההיתר נהפך לאיסור או לא וכבר הארכתי בזה בחיבור ספר החיים בקונטרוס מיני מטעמים ועוד בכמה דוכתי בעזה"י, והנה באמת נראה דאף אם נאמר דההיתר נהפך לאיסור אין ראיה מזה לאיסור, דבשלמא להיות נעשה איסור כיון דביד האדם להפכו לאיסור ע"י קונם או לשוויה חד"א באמירתו, לכך מהני נמי ביטול ברוב, אבל למצוה כיון דאין ביד אדם לעשות ממצה עשירה מצה כשרה לא מהני הביטול ברוב, ואין כח ברוב להפכו למצוה, ועוד בשלמא באיסור כיון דהרוב האיסור כבר נגמר איסורו ואינו חסר דבר שכבר הוא אסור, ובפרט באיסור שגופו גרם לו האיסור לכך כיון דגופו אסור מהפך המיעוט שבו להיות כמוהו, אבל למצוה הרי אפי' הכשרה אם לא כיון בו למצוה אינו מצוה וא"כ עדיין חסר הכוונה, וכיון דהוא גופו עדיין אינו מצוה אין בו כח להפוך המיעוט שבו להיות יוצאין בו י"ח. והנה באמת באיסור גופו אם ההיתר נהפך לאיסור יהי' בזה מחלוקת בין רש"י