טוב טעם ודעת יט

דהיכא דאיכא לברורי נאמן אף היחיד לאסרו אך אם נאבד הסכין ואינו לפנינו הי' נראה דאין חכם נאמן לאסור את השוחט וכן מורה דעת הט"ז שם דאם ליכא לברורי הוי פסולו בשנים וכן מפורש שם בסימן ב' דשוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו שהוא כשר. ולכך נראה דאם השוחט אומר שהיה הסכין יפה והחכם אומר שלא הי' יפה דהשוחט נאמן מכח ממ"נ דאם נאמר דהשוחט מבין כמו החכם ובשקר הוא דובר א"כ הוי חד לגבי חד ומוקמינן להשוחט בחזקת כשרות וכדין שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן וכו' ואם נאמר דהשוחט אינו מרגיש והחכם מרגיש ג"כ ראוי לומר מה אולמא דהך מהך, ומה חזית לומר שהשוחט אינו מבין והחכם מבין דלמא להיפך החכם אינו מבין. והשכל גוזר כן דהשו"ב אומנתו בכך ורגיל בזה תמיד אבל החכם אינו רגיל בזה, וא"כ עכ"פ לא עדיף החכם מן השוחט וא"כ מידי ספיקא לא נפקא איזהו מומחה ואיזה אינו מומחה וראוי ונמי לאוקמי בחזקת היתר. וא"ל דהשוחט נוגע בדבר ז"א דהרי קי"ל ע"א בהכחשת בעל דבר אינו נאמן. והנה לפ"ז מה אם נאבד הסכין אין החכם נאמן לאסרו כ"ש במראה אח"כ סכינו לחכם ונמצא יפה ואפילו כמה חכמים כולם מגידים שהוא יפה ודאי דלא נאסר עפ"י החכם שאומר שלא היה יפה. הן אמת דקשה לי במאי דקאמר הש"ס דף י"ח אר"ח ההוא טבחא דלא סר סכינא קמי' חכם משמתינן ליה ורבא אמר מעברינן לי' ומכרזינן על בשרא דטריפה הוא ולא פליגי כאן בשנמצאת סכינו יפה כאן בשלא נמצאת סכינו יפה וקשה מנ"ל כן דלמא מיירי שניהם בשלא נמצאת יפה ור"ה מיירי דנאבד הסכין ולא עבידא לגלויי ולכך אין החכם נאמן לאסרו כיון דיש להשוחט חזקת היתר הוי פסולו בשנים דוקא, וכדין השוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן מיהו לשמתי' נאמן דלזה אף ע"א נאמן וכמ"ש בש"ס ב"ק וש"ע חו"מ סי' י"א דשליח ב"ד נאמן כדי לנדותו אבל לא לכתוב עליו פתיחה של שמתא מכח דהוצאת ממון בעינן שנים, א"כ מוכח דשליח ב"ד אין דינו רק כיחיד ואעפ"כ לשמתי' נאמן א"כ ה"נ באם החכם אומר שלא נמצא יפה ואין הסכין לפנינו לכך דינו כיחיד ונאמן לשמתו אבל לא לאוסרו. אבל לעולם באם נמצא יפה אפשר דאין משמתין אותו ומנ"ל דבנמצא יפה לשמתי'. וא"ל דא"כ מאי איריא דלא סר סכינו קמי חכם דנקט רב הונא דמשמע דרכו הוי כך דלא סר סכינו קמי חכם תיפוק ליה דאפילו היה דרכו להראותו לחכם אם לא נמצאת יפה ראוי לשמתי'. אך ז"א חדא מנ"ל דכוונת ר"ה דאין דרכו תמיד להראות סכינו לחכם דלמא הכוונה רק דעתה לא הראה סכינו לחכם דאם הראהו עתה לחכם לא פשע מידי דהרי גם החכם טעה בכך ואונס הוא אבל אם לא סר סכינו בעתו לפני חכם א"כ פושע הוא לכך משמתינן לי' דלענין זה נאמן החכם, גם אף אם יהי' כוונתו דאין דרכו תמיד להראותו לחכם נמי א"ש די"ל דודאי השוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן אף לשמתא אינו נאמן וכמשמעות לשון הפוסקים דאף אין משמתין אותו רק בכה"ג דחזינן ריעותא דלא הוי דרכו למיסר סכינו לפני חכם אם אח"כ אומר החכם שלא נמצא יפה הוי רגלים לדבר שדברי החכם אמת ולכך נאמן החכם לענין שמתא כמו התם השליח ב"ד שנאמן לשמתא מהאי טעמא דהוי רגלים לדבר כיון שלא בא ולכך משמתינן אותו וה"ל לומר דשניהם בלא נמצאת יפה ומדלא משני כן יהי' מוכח שהחכם נאמן אף להעבירו מיהו משיטת הרי"ף יהי' מוכח להיפוך דהרי הרי"ף השמיט מלתא דרבינא וכתב הב"י דטעמו דס"ל דרבינא פליג וס"ל בנמצאת יפה פליגי אבל בלא נמצאת יפה קנסינן לי' שלא ימכור אפי' לנכרים וכיון דהוי פלוגתא וספק ממון קי"ל לקולא ייע"ש ואם נאמר דהחכם נאמן אף לאסרו קשה מנ"ל להרי"ף דפליגי דלמא רבינא נמי ס"ל דלא פליגי ומה דרבא קאמר דמכריזין עלי' דמשמע רק לישראל ורבינא אוסר אפי' לנכרים היינו דשלשה חלוקים יש בזה דאם החכם מודה דנמצא יפה משמתינן ולא מעברינן ומזה מיירי ר"ה ואם לא נמצא יפה אף שאין ידוע בעדים רק שהחכם אומר כן ונאבד הסכין ואינו לפנינו בזה מעבירין אותו אבל אין קונסין אותו אפילו לנכרים כיון דזה הוי הוצאת ממון כמ"ש הב"י ולממון אינו נאמן ומזה מיירי רבא אבל רבינא מיירי שהסכין לפנינו וידוע שאינו יפה בזה מכריזין וקונסין אותו דאפילו לנכרים לא מזדבן וממילא אין פלוגתא כלל וכלל ומנ"ל להרי"ף דפליגי כלל. ובע"כ דסבירא לי' להרי"ף דאם אין ידוע כן בעדים אינו נאמן כלל להעבירו ובע"כ רבא שהעבירו מיירי בידוע שאינו יפה וא"כ למה לא קאמר דמעבירין אותו ואפי' לנכרים לא מזדבן. ובע"כ דרבינא מפרש דרבא מיירי בנמצאת יפה וכדברי הב"י ויהי' מוכח משיטת הרי"ף לדעת הב"י דאין החכם לבדו נאמן להעבירו, והנה אף כי מקושיא הראשונה מוכח להיפוך מ"מ כיון דאיכא למידק הכי ואיכא למידק הכי יחזור לעיקר הדין ואין לנו אלא משמעות הפוסקים והש"ע דע"א אין נאמן לפסול את השוחט כ"א בשנים וכן מורה לשון הרש"ל שהביא הפ"מג בשפתי דעת סימן י"ח ס"ק למ"ד בשם הרש"ל עיי"ש והנה מלשונו שם מ"ש לו מה לך עסק בנסתרות וכו' עד שהי' שם זקן אחד מומחה ובדק ומצא פגימה וכו' משמע שם נמי דעל בדיקת הרש"ל שהי' אומר שיש בו פגימה לא היו חוששין זולת אחר שגם הזקן מצא פגימה משמע שאין החכם נאמן לאסור את השוחט לומר שאין מרגיש בפגימה. ולכך נראה דלא מבעיא למי שאין החכם נאמן בעיניו כבי תרי שמותר לו לאכול משחיטתו, רק אף גם למי שהחכם נאמן בעיניו כבי תרי מ"מ מותר בזה לאכול משחיטתו כיון דקיי"ל כ"מ שאפשר ליישב דברי שני עדים שלא יהיו מוכחשים מיישבין ותלינן דאחד טועה וכדמוכח בפ"ק דפסחים גבי ע"א אומר בשנים ואחד אומר בשלשה דאמרינן דאחד טועה או שניהם טועים א"כ ה"נ ראוי לתלות טפי בטעות שאחד טועה ממה שנאמר שמכחישין זא"ז, ולפ"ז אם האחד טועה ודאי מסתבר טפי לתלות את הטעות בהחכם שאינו רגיל בו כ"כ מלתלות בטעות השוחט ובפרט כיון דבע"א אומר ששחט שלא כהוגן כשירה שחיטתו ובע"כ הטעם מכח דיש להשוחט חזקת היתר ואוקמינן אחזקה א"כ ה"נ כיון דהספק הוי מי הטועה ראוי לאוקמי' אחזקת היתר ולומר שהחכם טועה ולא השוחט ובזה לא שייך לומר דמהימן לי' כבי תרי כיון דטועה לכך אף למי דמהימן לי' מותר השוחט: והנה דברי הרי"ף שהשמיט הך דרבינא הי' נראה ליישב באופן נאות עפ"י מ"ש הטור והש"ע סימן קי"ט סעיף ד' דהחשוד לד"א אינו חשוד לדברים אחרים אבל כל מה שצריך לאותו דבר חשוד גם עליו כגון מי שהי' חשוד למכור חלב במקום שומן והי' מרגיל הנערים לקנות ממנו באגוזים שהי' נותן להם קונסין אותו שלא ימכור אפי' אגוזים והט"ז תמה דבש"ס מפורש החשד בענין אחר ששם נקט החשד שהי' משבש לפני הטבחים באגוזים והיו גונבים. חלב מאביהם ייע"ש ותירץ הט"ז דתרתי בעינן שיהי' אותו הענין מרגילו תחלה לחטוא וגם יהי' חשש על להבא דהיינו שיהי' בדבר זה חשד איסור בפ"ע וגם שעי"כ נעשית המכירה עיי"ש ולפ"ז א"ש דהנה מה דאוסר רבינא וקונסו שלא למכור אפילו לנכרים קשה נמי קושית הש"ס דבכורות שם דאם ס"ל כר"י אפי' כל דבר נמי לא ואם כר"ש למה לא ימכור טריפה לנכרים ובע"כ צריך לומר דלעולם כר"ש סבירא לי' רק דטריפה לנכרים אוסר מכח שזה מרגילו לעבירה דאם יעסוק במכירת הבשר שלא ימכור גם לישראל כיון שהוא עוסק במו"מ של מכירת בשר טריפה שמא ימכור לישראל שלא ידע מן הקנס שקנסוהו מלקנות ממנו לכך קנסוהו אף למכור טריפות, וא"כ תינח חשש זה שמרגילו לעבירה יש כאן אבל חשש השני שבזה עצמו עושה איסור זה ליכא כאן דהרי בטריפות לנכרים ליכא איסור ואינו דומה לאגוזים ששם עושה בהם איסור שנותן לקטנים שגונבים מאביהם אבל במכירת טריפות לנכרים הרי במה שמוכר לנכרים אין כאן איסור. ואם נאמר דנהי במה שמוכר לנכרים אינו עושה איסור עכ"פ בגוף הבשר עשה איסור שמכר טריפות לישראל ונחשב עושה איסור בגופו, שוב י"ל להיפך דעכ"פ חשד להבא ליכא שלא במה שמוכר לנכרים גורם למכור לישראל כיון שמכריזין עליו ודאי לא יקנו ממנו עוד. ולכך נראה ברור דבקנס דרבינא למכור טריפות לנכרים ליכא אלא חדא והיינו דרבינא ס"ל דבחדא סגי וקנסינן התירא אטו איסורא אבל כיון דהט"ז מוכיח מסוגיא דבכורות מלשון הש"ס דתרתי בעינן ובלא"ה לא קנסינן לי', וא"כ בע"כ דרבא פליג בזה עם רבינא וכיון דהש"ס לא הביא דברי רבינא בבכורות מוכח דס"ל לסתמא דגמרא כרבא דקיי"ל בכמה דוכתי דסוגיא דאתמר במקומו עדיפא. וא"כ נהי לענין דין טבח שלא הראה סכינו הוי מקומו בחולין היינו רק לגוף הדין טבח אם מעבירין לי' בכך. אבל לדין אם קנסינן לי' גם בהתירא אטו אסורא הוי עיקר דינו בבכורות בפלוגתא דר"י ור"ש שם וכיון שלא הביא שם הש"ס דברי רבינא ס"ל הלכה כרבא דלא קנסינן לי' רק כגון מעשה אגוזים דאיכא תרתי ובפרט דבאגוזים כיון דהוי הדרך למכור ע"י קטנים ובזה יש חשש שיעשו עוד כן דקטנים לא ישמעו להכרזה דדעתם קלה ויקנו עוד ממנו ויכפרו לפני אביהם אבל למכור טריפות לנכרי אין חשש תקלה בכך לישראל דגדולים ישמעו להכרזה ולכך קיי"ל כרבא ולא כרבינא ולכך השמיטו הרי"ף כנלע"ד בזה נכון: ובנדון מה שהקשינו לעיל דלמה לא מוקי הש"ס דשניהם מיירי בלא נמצאת יפה אך ר"ה מיירי בא"א לברר זה לכך נאמן לשמתי' ולא לאסרו ורבא מיירי בענין דאפשר לברר לכך נאמן אף לאסרו. י"ל כך דהנה דעת הרא"ש וסייעתו דאין ע"א נאמן לאסור בדבר שיש לו היתר. והש"ך ביו"ד כתב דזה תליא בבעיא דיבמות באם ע"א נאמן להתיר נגד חזקת איסור ולכך נהי דהתם קיי"ל לחומרא מ"מ להיפך נמי חיישינן לחומרא