טוב טעם ודעת קפח

וכדי שלא יראו פני ריקם הנני משיב לו בקצרה, הנה מ"ש על מ"ש בכוונת הש"ס דקאמר אפילו בדרבנן היינו מה דהוי עיקרו דרבנן, ועל זה שאל מדברי התוס' בביצה דף ד' שכתבו דתרומות פירות הוי עקרו דאורייתא, הנה כבר ראה בעצמו דאין הרמב"ם משועבד לסברת התוס' והרמב"ם יסבור דהוי עיקרו דרבנן, ומ"ש אתה דמה יענה הרמב"ם לקושיית התוס' שם, הנה באמת אין קושייתם מוכרח דיש לומר דאין ה"נ כן אם יוסיף עליהם יהיו מותרין, והמשנה מיירי אם יש להם היתר בלי תוספות ותקנתא לא תנא וכיוצא בזה מצינו בכמה דוכתי וכה"ג כתב הנקה"כ ה' חלה לענין שאלה בשחוטי חוץ מקושיית הט"ז שם, וכתב הנקה"כ דהאמת כן הוא דאם שואל מהני. והנה יש לומר דהוי להרמב"ם הכרח כן דזה לא נחשב עיקר מן התורה דהרי רש"י פירש שם בביצה דהואיל דתרומת פירות דרבנן מקילין בהעלתה ייע"ש, וקשה הרי בגיטין דף ס"ה אמרינן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ולא מקילין בדרבנן רק במה שאין לו עיקר מן התורה, א"כ דע"כ דתרומת פירות לא הוי עיקר מן התורה, הן אמת בגיטין דף ס"ה מוכח שם ממה דמשני במעשר בזה"ז דרבנן ולא משני בתרומת פירות דרבנן, מוכח דתרומת פירות עיקרו דאורייתא אך מ"מ א"ש דלפ"ז בע"כ יהיה מוכח דהך ברייתא דליטרא קציעות דמקילין בהעלאתה היינו בתרומה בזה"ז דהוי עיקרו דרבנן דאל"כ למה מקילין בהעלאה. וסוף סוף מוכח מהך ברייתא מדמקילין בהעלאתה דמיירי בעיקרו דרבנן, ושפיר קאמר הש"ס דאפילו בדרבנן אין בטל מכ"ש במה שעיקרו דאורייתא. הן אמת בהיותי בזה נתחדש לי קושיא אחת בהש"ס דגיטין דמחלק שם כי אמרינן כל דתיקון רבנן כעין של תורה תיקון במה דעיקרו דאורייתא, ולמה לא הביאו לזה סייעתא מהך ברייתא דליטרא קציעות דמקילין בהעלאתה, והוי לי' להקשות להך מ"ד דקאמר התם כל דתיקון רבנן כעין של תורה תיקון, וס"ל דאין לחלק כלל בין עיקרו דאורייתא או לא, רק בכל ענין לא מקילין בדרבנן, הוי לי' להקשות מהך ברייתא דלמה מקילין בליטרא קציעות. אך אחרי שובי נחמתי כי אין כאן התחלת קושיא, כי מה דאמרינן התם בגיטין כל דתיקון רבנן כעין של תורה תיקון, היינו דודאי לא נעלם מהם דיש כמה קולות דהקילו בדרבנן, אך היינו דוקא במה דכבר נעשה המעשה ממילא אז סומכין לקולא בדרבנן, אך להתיר לכתחלה לעשות איזה קולא בשביל דהוא דרבנן בזה ס"ל דאין לעשות מעשה לקולא אפי' בדרבנן ונקוט כלל זה בידך, ולכך מה"ט אין עושין ספק דרבנן לכתחלה, ולכך א"ש דבליטרא קציעות שכבר נתערב ודאי יש לומר בדרבנן הקילו רק התם בגיטין לעשות מעשה לכתחלה בזה ס"ל כל דתיקון רבנן כעין של תורה תיקון, ולפ"ז אין ראי' להרמב"ם דזה מיירי בפירות בזה"ז דיש לומר לפ"ז אף בדבר שעיקרו דאורייתא מקילין במה דכבר נעשה מעשה, ולומר דס"ל להרמב"ם דזה עיקרו דרבנן יהי' קשיא עליו מגיטין הנ"ל ממה דלא משני במעשר דרבנן. אך באמת לא קשה מידי קושייתו דמ"ש אני תחלה דכונת הש"ס דמה דקאמר בדרבנן היינו במה דהוי עיקרו דרבנן הוא רק שופרי דלישנא וכוונתי כך דהש"ס קאמר דמה בדרבנן היינו במה דהוי עיקרו איסור רק מדרבנן מכ"ש בדאורייתא, היינו במה דהוי בו חשש דאורייתא, דנהי דספק תורה לקולא הוי מן התורה מ"מ חשש דאורייתא הוי בו, גם יש לומר הכונה דיש ענין דרבנן דהם עצמן עשאוהו רק כדרבנן והקילו בו ויש ענין דהוי דרבנן אבל עשאוהו כשל תורה, וכן מוכרח לומר לשיטת הרמב"ם דס"ל עדות שבכתב דרבנן במה דקאמר הש"ס בפ"ה דגיטין העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם דאורייתא היא וכו' ועיין בש"ך סי' כ"ח. ובע"כ מ"ש דאורייתא הוא דחז"ל עשאוהו כשל תורה, וכן במה שהביא הש"ך סי' כ"ח בשם מהר"י ליאון מ"ש בש"ס אמרה תורה אמרו לפני מלכות וכו' כן ה"נ גבי ליטרא קציעות חזינן דחז"ל עשאוהו רק כדרבנן דהרי הקילו בהעלאתה כפרש"י, אבל בספק תורה נהי דהוי דרבנן, אבל מ"מ לא חזינן דהקילו חז"ל בו מכח זה רק דעשאוהו כשל תורה ממש, ולכך קאמר השתא בדרבנן היינו מה דחז"ל עשאוהו כדרבנן אינו בטל מכ"ש בדאורייתא במה שעשאוהו כשל תורה דאינו בטל וז"פ ונכון, וביתר דבריו לא עיינתי כי אני מוטרד מאוד ואין הדברים מוכרחין לתשובה לכך לא השבתי יותר כי עת לקצר. דברי ידידו וכו': תשובה ריח לק"ק סיגוט להחריף מו"ה דוד א"ש בן הרב ד"ק אונגווהר. ע"ד קושיותיו אם כי אין כוחי עמדי לעת זקנתי ובצירוף טרדתי, אעפ"כ היות כי זה ראשונה לו פניתי להשיבו אך בקצרה. הנה בראש מה שהקשה בחולין דף נ"ג ע"ב בהני שרקפי ספק דרוסות וכו' דחנקינהו ושדינהו בנהרא ופריך הש"ס לשדינהו כך בנהרא ומשני מפרחן וסלקן והקשה רו"מ לשיטת הרמב"ם דאיסור דרבנן מותר לבטל בידים, וגם ס"ל דספק תורה מן התורה לקולא רק מדרבנן להחמיר, א"כ נפרחינהו ונסמוך ארובא, דכעין זה הקשה המשל"מ בפ"ז ממעילה על הא דמשולחת דקאמר הש"ס דלא אמרה תורה שלח לתקלה, לשיטת הסוברים דמן התורה מותר לבטל איסור בידים עכת"ד רו"מ, הנה ידידי אין התחלה לקושיא זו, חדא דנעלם ממנו דברי הרמב"ם והטור והט"ז בריש הל' טרפות סי' כ"ט דהרמב"ם ס"ל ספק דרוסה חמור משאר ספקות ייע"ש, וא"כ יש לומר דאף דכל הספקות מותרין מן התורה להרמב"ם מ"מ ספק דרוסה מודה דהוי מן התורה לחומרא. ויש לתרץ בזה קושיות הב"י שהביא הט"ז שם דלא מצינו ספק טרפה שיהא מותר, ולפי הנ"ל יש לומר דכוונתו מן התורה ולשיטתו אזיל דס"ל כל הספקות לקולא, לכך אומר דמן התורה הוי כל הספקות לקולא, ובספק דרוסה אסור מן התורה לפיכך החמירו בה, היינו להמיתם ולא לשלחם לתקלה. ומלבד זה דימה רו"מ ענינים נפרדים, דבשלמא המשל"מ הקשה לשיטת הסוברים דמן התורה מותר לבטל בזה שפיר הקשה, אבל לדידן כיון דאיסור תורה אסור עכ"פ לבטל מדרבנן, א"כ נהי דאיסור דרבנן ס"ל להרמב"ם דמותר לבטל היינו איסור דרבנן ממש, אבל ספק איסור תורה נהי דאיסורו רק דרבנן מ"מ רבנן אסרוהו מספק ועשאוהו כשל תורה וזה ודאי אסור לבטל לכתחלה לכ"ע, וכדמוכח בכמה דוכתא דכל ספק איסור תורה עשאוהו כשל תורה וז"פ. והנה בהיותי בזה עלה בלבי דגם קושיית המשל"מ לא קשה מידי דיש לומר דהסוברים דמן התורה מותר לבטל איסור בידים ס"ל כדעת הסוברים דהאיסור נהפך להיתר ולכך מותר לבטל, ובזה הסברא פליגי הפוסקים דהסוברים אסור מן התורה לבטל ס"ל דאין האיסור נהפך להיתר, א"כ נהי דאם עבר וביטל או נתערב ממילא מותר דעל כ"א אומר זה ההיתר, מ"מ לכתחלה אין לבטל דהרי ידוע דיהי' נאכל חד דאיסורא, אבל הסוברים דמותר לבטל בידים ס"ל דהאיסור נהפך להיתר, א"כ מה בכך דמערבו בידים אטו אסור להיות מהפך האיסור להיתר, ולפ"ז יש לומר שני עניני רוב יש. הנה המערב איסור ברוב היתר אם הוא ביחד אז ההיתר גורם לאיסור להיות נהפך להיתר, וזה מותר לעשות בידים, אבל אם אין התערובת ביחד, בזה אין ההיתר רק מכח דאזלינן בתר רובא ואמרינן ההוא דהיתרא, אבל מ"מ בזה אין האיסור נהפך להיתר, וא"כ מה שהוא אסור יהי' נשאר באיסורו זה ודאי אסור לעשות כן לכתחלה, דסוף סוף יהי' נאכל האיסור. וז"ב ונכון לדעתי: ב' מה שהקשה בחולין פ"ד דף ס"ט ע"א גבי מהו לגמוע חלבו במה דקאמר או דלמא חלב דעלמא אית לי' תקנתא בשחיטה הא לית לי' תקנתא בשחיטה, ועל זה הקשה לשיטת הרמב"ם דבשר אדם אסור מן התורה ומפורש במס' כתובות דף סמ"ך שחלב מהלכי שתים מותר מן התורה עכת"ד, הנה זה לא קשה מידי דמה מדמה איסור לאו לאיסור עשה, הש"ס לא קאמר רק באיסור לאו דאבר היוצא יש בו לאו מבשר בשדה טרפה לא תאכלו, בזה יש לומר דגם חלבו אסור, אבל בשר אדם אינו רק בעשה בזה גלי קרא דחלבו טהור כן עלה ברעיוני בהשקפה ראשונה כשראיתי דבריו, ואח"כ עיינתי בפמ"ג בשפתי דעת סי' ע"ט ס"ק ג' כתב כן ג"כ דשאני בשר אדם דהוי רק בעשה לכך חלבו טהור, וכוונתי לדעתו בזה, ואני מוסיף על דבריו דהרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל דל"ת חמור מעשה כמ"ש המג"א בשמו דנבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית עיין הל' יוה"כ סי' תרי"ח וי"ל בזה דהסוברים דבשר אדם מן התורה מותר הם יסברו כדעת הרא"ש דמאכילין אותו נבלה וס"ל דעשה חמור מל"ת, וא"כ מוכח דבשר אדם מן התורה מותר. דבלא"ה איך מותר חלבו כקושיית רו"מ: ג' מה שהקשה בחולין דף קמ"א מה שנסתפקו התוס' בעבר והקדיש בהמת עיר הנדחת אם הקרבן כשר והקשה ממ"ש בב"ק דף מ"ז לאחר שגמר דינו הקדישו אינו מוקדש משום דלאו דידיה הוא וכו', הנה לא העתיק לשון התוס' יפה דהתוס' נקטו בלשונם אם הקדישה והקריבה אם הקרבן כשר, ואדרבא זה הוי כונתם דבהקדש אם עדיין לא הקריבה ודאי דאינו הקדש דאינו שלו רק אם כבר הקריבה בזה יש לומר נהי דאינו שלו מ"מ לו יהא דהוי מקריב בהמת הפקר נמי כשר הקרבן אף אם לא כיון לזכות, גם מה בכך אם אינו שלו כיון דקיי"ל אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה, א"כ ה"נ כיון דעשה מעשה והקריבה נאסר עכ"פ כהקדש ע"י מעשה וכיון דנאסר ואהני מעשיו יש לומר דהקרבן כשר, גם מגו דחייל אהא חייל אהא וא"ש: והנה תפלה עושה מחצה דביתר ג' השגותיו אין בידי לעיין