טוב טעם ודעת קפז

ונאמנין על עצמן ואם אין יודעין הרי הבלן אומר כן ויש לו נאמנות באיסורין דאף הנוגע כשר באיסורין ובר מן דין הרי מפורש בהל' מקוואות סי' ר"א סעיף ס"ו דאינו רק לכתחלה, ובדיעבד מהני אפי' אם אינו מגיע למעלה מטיבורה, והמורה לא ראה רק בסי' קצ"ח ולא ראה ברמ"א סי' ר"א הנ"ל דאינו רק לכתחלה, ואפי' אם הי' אפי' בדיעבד נמי לא היה בזה חשש כיון דהנכרים שאבו ממנה הרבה וקיי"ל תולין במצוי בין להקל בין להחמיר, ועוד אף לולי זה כיון דעכ"פ יש לומר דהשתא הוא דנחסר, א"כ נהי דקיי"ל במקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג טמאות היינו באיסור תורה אבל כאן אי נימא דבעינן אפי' בדיעבד זרת למעלה מ"מ היינו רק דרבנן, וגם אינו דרבנן ממש רק חומרת אחרונים דמאמר מלא אמרינן בש"ס במים שכל גופה עולה בהם ושיערו חז"ל ארבעים סאה, הרי שמן התורה די ארבעים סאה ולא יותר, וא"כ כיון דהוי רק דרבנן, א"כ לא מבעיא לפי מה שהבינו האחרונים מדעת הר"ש בפ"ב דמקוואות דהיכי דיצאה מאיסור תורה, אף מדרבנן לא אזלינן בתר חזקה פשיטא דכאן ראוי לומר העמד מקוה על חזקתו שהי' בו תחלה זרת למעלה מה אמרת אדרבא העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל, הרי הטמא יצא מחזקתו, דמן התורה הוא טהור וא"כ אין לו חזקת טומאה, והמקוה לא יצא מחזקתו. ואף גם אי נימא כונה אחרת בהר"ש כמ"ש במקום אחר, אבל לעולם אפי' ביצא מאיסור תורה אזלינן בתר חזקה מדרבנן, מ"מ היינו דוקא היכי דליכא חזקה אחת כנגדו, אבל כאן דאיכא למימר העמד מקוה על חזקתו, מה אמרת העמד טמא על חזקתו הרי עכ"פ חזקת הטמא איתרע דמן התורה הוא טהור וחזקת המקוה לא איתרע עד הנה. ואף אם הי' חייב להיות זרת למעלה מטיבורה מן התורה, הי' נראה דמותר בזה עפמ"ש בתשובה אחת בכוונת דברי המחבר בסי' ר"א סעיף ע"א כל הטהרות שנעשו ע"ג טמאות למפרע עד זמן שנמדד והי' שלם, והנה אם הכוונה שנמדד אחר הטבילה והי' שלם זה פשיטא, ומה קמ"ל בזה לכך פירשנו הכונה דמה דאמרינן מקוה שנמדד ונמצא חסר דטהרות למפרע טמאות, היינו אם לא נמדד לזמן קרוב קודם הטבילה דאז כיון דאפשר להיות חסר ואתאי כמ"ש בש"ס פ"ק דנדה ופ"ד דקידושין לכך טמאות למפרע, אבל בנמדד בזמן קרוב סמוך לטבילה דאין דרך להיות חסר ואתאי בזמן קרוב כזה, אז אפי' שאח"כ נמדד ונמצא חסר טהורות למפרע, ומה שמבואר בש"ך שם, ס"ק קל"ה להיפוך היינו במוחזק להתחסר, או דלא נמדד לזמן קרוב. אבל אם נמדד מקודם לזמן קרוב ולא הי' דרכו להתחסר יש לומר אף דאח"כ נמדד ונמצא חסר אמרינן העמד מקוה על חזקתו. כן מוכרח לפרש דברי המחבר, וא"כ ה"נ במקוה זו כיון דלפי הבנת דעתו ביום שהלכו בו אנשים וכן בלילה טבלו בו נשים מן הסתם ראו שהי' בו למעלה מטיבורה זרת א"כ לומר דדרכו להתחסר בזמן מועט זה לא שכיח ואמרינן העמד מקוה על חזקתו והשתא הוא דאיתרע. כן אני כותב לסניף, ובאמת למעלה זרת הוי דרבנן ובודאי ראוי להקל בזה, ומכ"ש לפי האמת דהוי רק זהירות לכתחלה, ועוד טעמים הנ"ל דשגג מאוד המורה, בזה אני תפלתי שגורה בפי לשלוח לנו השם ית' המורה לצדקה ונעלה לציון ברנה. כנפש המעתיר ידידו וכו': תשובה ריז לק"ק דאברמיל להרבני מו"ה יוסף נ"י הנה ע"ד אשר הקשה לשיטת הרמב"ם דס"ל ספקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן היאך אמרינן בביצה דף ג' דאמר ר"פ האי תנא תנא דליטרא קציעות היא דס"ל כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטל כ"ש בדאורייתא, הרי ספקה אסורה נמי רק דרבנן להרמב"ם, אין כאן התחלת קושיא דכונתם הוי אפילו באיסור שעקרו דרבנן כפרש"י שם בתרומת פירות דהוי דרבנן ואף בזה לא בטל מכ"ש בדאורייתא היינו במה שעיקר איסורו הוי מן התורה כגון טרפה, ומ"ש אתה דלהרמב"ם ניחא דיש לומר דמפרש ספק טרפה היינו מן התרנגולת ספק טרפה וכיון דאפשר לברר האיסור ע"י שהיית כ"א יום ומודה הרמב"ם היכי דאפשר לברר האיסור דהוי מן התורה וכו', זה אינו דא"כ איך אמר בפשיטות וכ"ש בדאורייתא הרי יש לומר דמיירי בביצה דאין ידוע אם מטרפה או מכשרה כפרש"י והוי לי' לפרש דהכא במ"ע בתרנגולת ספק טרפה כיון דאפשר לפרש בע"א הוי לי' לפרש זה דמיירי בספק טרפה, הן אמת שיכול אתה לומר ממ"נ כיון דבאיתחזק איסורא נמי מודה הרמב"ם דספקא לחומרא מן התורה, א"כ הוי ממ"נ אי מיירי בספק אם מתרנגולת טרפה או כשרה הרי הוי אתחזק איסורא ואסור מן התורה, ואם מיירי מתרנגולת ספק טרפה הוי אפשר לברר אותו איסור, אך א"כ לא הקשה כלום מרש"י שרו"מ הקשה דעכ"פ לרש"י קשה שהוא הוכיח דרש"י ס"ל כהרמב"ם דספקא דאורייתא לחומרא הוי דרבנן ואיך מפרש הוא בביצה שספק אם מתרנגולת טרפה או כשרה הרי הוי מדרבנן דז"א דיש לומר כיון דבזה איתחזק איסורא מודים הכל דהוי מן התורה, אבל התם בפ"ג דפסחים בסוגיא דהמ"לא דפירש"י שם בד"ה היכי אמרינן שאני אומר לקולא בעון מיתה שמזה הוכחתו דרש"י ס"ל כהרמב"ם דהתם לא הוי אתחזק איסורא, דהרי אין הספק בהקופות דנכרין המה כל חד באפי נפשי' והספק הוי רק להיכן נפל א"כ הוי עיקר הספק רק על החולין אם נפל בו תרומה או לא וא"כ ליכא חזקת איסור אדרבא יש חזקת היתר לכך הוי מן התורה לקולא אבל אם איתחזק איסורא מודה רש"י דהוי לחומרא מן התורה וא"ש פרש"י. והנה מה שהוכחת מרש"י הנ' דס"ל כהרמב"ם זה גופו אין ראי' להמעיין ביבמות דף פ"ב א' דקאמר שם רבה רישא איסור לאו סיפא איסור כרת ופריך והא רבה הוא דאמר כל שבדאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת קשיא, והנה באמת בזה יהי' נסתר תירוץ המתרצים להרמב"ם דבאיסור כרת מודה הרמב"ם דהוי מן התורה דא"כ איך אמר בש"ס כל שבדאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת הרי שאני ושאני דזה ספקא מן התורה וזה ספקא דרבנן, ובע"כ דאין חילוק בזה, והנה מפרש"י שם ביבמות וז"ל בדף קי"ט בד"ה מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, הא מידי דספקא לאו הרחקה דרבנן הוא בדבר המותר, דנימא לכרת עבוד רבנן הרחקה וכו' יע"ש, מוכח שם מפרש"י דס"ל דספקא דאורייתא לחומרא מן התורה ולא כהרמב"ם, והנה אין ראי' ממ"ש רש"י בפסחים בעון מיתה הנ"ל, דשם בפסחים השיב כן רב דימי לאביי על משנה דתרומה בהמקפה של תרומה על זה השיב לו מאי כזית, כזית בכא"פ, ועל זה פריך לו אביי וכזית בכא"פ דאורייתא וכו' אתיבי' ב' קדרות, וא"כ הוי קשה לרש"י דמהו פריך אביי לר"ד דלמא ס"ל לרב דימי כסברת רבה ביבמות דף פ"ב דמחלק בין איסור לאו לכרת, ודוקא בתרומה דהוי במיתה הוי כא"פ דאורייתא ולא בשאר איסורין, לזה כתב רש"י דלו יהא דתאמר דדוקא באיסור מיתה הוי כדי אכילת פרס דאורייתא, הרי חזינן גם בזה בעון מיתה הוי דרבנן, וזה כתב רש"י רק לחזק הקושיא, אבל לפי מה דמסיק הש"ס דכל בדאורייתא אין חילוק בין לאו לכרת, הוי בכל דוכתא ספקא דאורייתא מן התורה ותמיד כבא"פ דאורייתא, ויותר נ"ל כונת רש"י דהוי קשה לו נוקמא הקופה של חולין בחזקת היתר ומהו פריך הש"ס מזה דלמא שאני התם דמוקמינן הקופה בחזקת היתר ולזה ס"ל לרש"י דנהי דמן התורה אזלינן בתר חזקת היתר מ"מ מדרבנן לא סמכינן אחזקה, מיהו היינו דוקא בספק כרת ומיתה החמירו רבנן דלא אזלינן בתר חזקה אבל באיסור לאו שפיר אזלינן בתר חזקה אפי' מדרבנן. לכך דייק רש"י בעון מיתה, ומ"מ מוכיח הש"ס שפיר דכא"פ דאורייתא דהיינו דאם הוי העיקר איסור מן התורה אז שפיר אף דמן התורה ראוי לילך בתר חזקה החמירו רבנן באיסור כרת דלא אזלינן בתר חזקת היתר, אבל אם בכא"פ גופו דרבנן שוב הוי ראוי לילך בתר חזקה, דאין לומר מדרבנן לא אזלינן בתר חזקה זה אינו דבכה"ג הוי תקנתא לתקנתא דלא עבדינן וא"ש ודו"ק. ומה שהקשה במס' מ"ק דף י"ד דמבעיא שם אם מצורע נוהג צרעתו ברגל והקשה למה לא פשיט לי' ממתניתין דף זיי"ן דפליגי שם ר"מ ורבנן אם רואין את הנגעים ברגל להחמיר וכו'. הנה אין התחלה לקושייתו דאין הכונה של להחמיר להיות נוהג מיד דין מצורע, רק הכונה דיכול הכהן לומר לו שהוא טמא וינהוג צרעתו אחר הרגל מיד שלא יצטרך לראות שנית, וכל מה דפליגי שם במוסגר ומוחלט הוי הכל הכונה על מה שיהי' עושה אחר הרגל ואין ראי' מזה כלל: ומה שהקשה על מ"ש בטוב טעם על הט"ז מה דמפורש בתורה להיתר וכו' אין בזה הערה כלל דמה לי זה או זה אם גוף המעשה מפורש להיתר, וגזרת וחשש האיסור שייך בכל ענין ויעיין בקונטרס יוסף דעת הרי הוא שם בידכם ויעיין מה שהשבתי לכמה אנשים המתעקשים בזה. ומה שהקשה על מה שהבאתי ראי' דאשלד"ע המעשה בטל מתמורה והקשה דברי התוס' אהדדי, אין זה קושיא דהרי בפ"ק דב"מ הוי ב' תירוצים בתוס' שם, ויש לומר דהתם ס"ל כתירוץ א' דהשליחות אינו בטל והנה יותר אין לי פנאי להאריך רק מחמת הפצרת בני השבתי לו מעט ועוד חזון למועד אם יחזקני ה' בכחי וירחיב דעתי כידו הרחבה דברי ידידו וכו': שנית להנ"ל. הנה מכתבו קבלתי ולולי ששלח לי בעד הפאסט בחזרה לא הייתי משיב לו כלל רק היות כדי שלא יאמר נתתי עיני בעשרה ק' שלו מוכרח אני להשיבו