טוב טעם ודעת קפו

בבאר די"ל כיון דבא מן המעיין א"כ כל פעם מושך מן המעיין מים בצונן א"כ מקררין המים החדשים את שהיו מכבר, והרי אפי' בכבוש בכלי אם הוסיפו בתוך מעת לעת מים צוננין לא הוי ליה כבוש וא"כ בזה נמי כיון דבתוך מעל"ע באו מים חדשים מן המעיין, ובפרט ע"י השאיבה נתוסף כל פעם מים חדשים אין לו דין כבוש כלל וזה היתר נכון לפענ"ד ויכול להורות היתר בזה. ויותר אין להאריך בזה מחמת טרדה. דברי ידידו וכו': תשובה רטו לק"ק טארנפאל להרב מו"ה ראובן ראפפורט. הנה ע"ד מכתבו לולי ששלח לי מארק לא הייתי משיבו כלל, כי אינו כדי להשיב על דבר קטן כזה, רק ששלח לי מארק פן ידמה שאני מחזיק בשלו לזה אני משיבו. והנה ע"ד שאלתו בחתך בצלים בסכין של בשר על טעליר חלב או להיפוך, הנה אני מורה תמיד שהוא טרפה, דודאי שייך בזה דוחקא אם דוחק הבצלים על הטעליר, ומ"ש אתה ראיה מסי' ס"ד מש"ך ס"ק י"ד שכתב דהא דמנקרים אין להם סכין מיוחד שאינו חותך אלא גורר, התם שאני כיון דאינו דבר חריף, ואף אם הוי דוחקא אין בו איסור רק לכתחלה בזה לא החמירו רק בחותך ממש ולא בגורר. אבל היכי דהוי איסור ממש אף זה הוי דוחקא, ובפרט דהתם בחלב כיון דהוא רך ואינו צריך לעשותו בכח לא נקרא דוחקא, אבל בחותך דבר קשה, כיון דצריך לעשותו בכח, ודאי הוי דוחקא, ויפה הבאת ראיה מדברי הפמ"ג סי' ס"ט בגורר מלח בסכין חלב, ולכך לדעתי ודאי הבצלים והסכין טרפה, ואין כאן ענין לסברת דאינו מפליט ומבליע כאחד, דכאן בדבר גוש ועב בתחלת החתיכה הוא פולט ובסוף מבליע, ובפרט בהרבה פעמים, והרי הט"ז בסי' צ"ה ס"ק י"ב כתב בשם או"ה לענין טעליר אף דהוי כ"ש דע"י עירות הרבה בלע בכולו, א"כ ה"נ ע"י חתיכות הרבה מפליט ומבליע, וגם בחתך פ"א דבר גוש נמי אסור מטעם שכתבתי תחלה וכן אני מורה תמיד. יותר אין להאריך בזה. דברי ידידו וכו': תשובה רטז להרב החריף מו"ה גדלי' בק"ק ליפוויץ. ע"ד שאלתו וז"ל שתי נשים שחטו חמשה אווזות והסירו העורות והשומן מעליהם והניחום במקום אחד ומלחם אח"כ ומהחמשה אווזות מכרו אחד וד' נשארים במקומן ואח"כ נודע בדקין של אחד מהם נקב בענין שהי' ניקב מחיים והיו ודאי טרפה בלי שום ספק ועמד המורה והכשיר השומן מטעם פירש קודם שנולד הספק ולפ"ד הוא טרפה וכו'. ע"כ לשון השאלה. תשובה. הנה רו"מ האריך בזה קצת ואני לא אעשה כן כי אני חלש כח וקצת מוטרד ואין דרכי לפלפל בשום דברי השואל לא בגין רמות רוחא רק מחמת הטרדא ואשיבהו רק בקצרה לדינא, הנה הדין עם רו"מ שהשומן טרפה ולא טב הורה המורה, אך רק ממקצת טעמי' רו"מ אך לא בכולן כי בכמה דברים יש בדברי רו"מ דברים שאין בהם הבנה והיפוך השכל והאמת רק לא אאריך בזה מטעמים הנ"ל. והנה טרם כל אודיע לו מה שבכל דבריו קרא לזה קבוע דרבנן, הנה זה אינו בכל אופן כי אם היה המעשה שלקחו מכולן תחלה הבני מעיים, ואח"כ פרקו מהם השומן אז שפיר הוי תערובת חתיכות כיון דלא הי' אפשר עוד לברר מי הטרפה אז הוי רק קבוע דרבנן, אבל אם היו פורקין השומן בעוד הבני מעיים בתוכן כיון דהוי אפשר לברר עוד מי האיסור אם הי' בודק כל אחת אז נחשב כניכר האיסור בפ"ע ואין כאן תערובת חתיכות והוי קבוע דאורייתא. כן מבואר בספרי טוב טעם ודעת הנדפס בסי' ק"י ומצאתי סמך לדברינו בכו"פ ושם הארכתי בזה בעזה"י, והנה אם לדונם השומן כפירש, ורו"מ כתב בשם ספר אחד דאם לקחו ממקום למקום לא הוי כפירש כיון דהדרך לעשות כן, הנה דבר זה לא ראיתי, ולכאורה הוא דבר שאין מסתבר דמה בכך דדרך כך הרי כיון דבזה מותר פירש לפנינו ואפילו לקחו בכונה הוי פירש מה בכך אם הוי הדרך כך או לא, סוף סוף הוי פירש מן הקביעות החתיכות, אך לכאורה הי' נראה לי להסביר טעמו דהרי קיי"ל דאפילו אחד בבית ואחד בעליה מצטרפין לבטל, וא"כ אם הוי צריך לנו לצרף זה השומן אל מקום האווזות לבטל ברוב היו מצטרפין והיו נחשבין לאחדים, א"כ איך נלך בתר קולא דסתרי אהדדי, לענין פירש יחשב פירש, ולענין צירוף לבטל יחשב כחדא. והנה אחר הישוב נראה בעז"ה דבזה יהיו פליגי רש"י ותוס' בפ"ק דפסחים דף ט' גבי ט' צבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ושקל היינו ט' חניות, פירש ואתא עכבר ושקל היינו סיפא, וזה לשון רש"י שם פירש פרוסה מן הצבורים לאחת מן הזווית ולא ידענא להי מיניהו פירש ואתא עכבר ושקל ונכנס לבית וכו', והנה כיון דכתב רש"י לאחת מן הזווית מוכח דאף באותו בית הוי פירש, אך באמת זה ליתא דהתם אח"כ נטלו העכבר ונכנס לבית לכך בתר בסוף אזלינן דהעכבר הוליכו לבית אחר לכך הוי כפירש, ולפ"ז אדרבא יש להוכיח להיפוך מן הש"ס, דאם פירש לאחד מן הזויות הוי פירש למה לי נטילת העכבר בלא זה יש לדון כיון דפירש א"כ כל דפריש מרובא פריש ומותר ולמ"ל נטילת העכבר ולבית אחר. בע"כ מוכח דפירש באותו בית לא נחשב פירש, אך זה יהי' לשיטת התוס' דמפרשי דלענין אכילה מבעיא לי' א"כ קשה שפיר למה לי נטילת העכבר הרי בלא"ה כיון דפירש מותר, בע"כ יהי' מוכח דפירש באותו בית לא הוי פירש, ולכך בעינן נטילת העכבר, אך רש"י דמפרש ליה לענין בדיקה קשה באמת למה לא פירש לענין אכילה דהרי נ"מ גם לאכילה, ובע"כ דס"ל דבאותו חדר נמי נחשב פירש, וא"כ אם לענין אכילה למ"ל נטילת העכבר בע"כ מיירי לענין בדיקה, ובזה בעינן דוקא נטילת העכבר כדי אם חייב לבדוק אחריו או לא, ויהי' בזה פלוגתת רש"י ותוס', אך כד דייקינן גם לרש"י יהי' מוכח דבאותו בית לא נחשב פירש, דלמה נקט רש"י דהעכבר נכנס לבית הרי יש לומר דנ"מ לאותו חדר עצמו אם כבר הי' בדוק ומה בכך שהי' בו צבור של חמץ ידוע מ"מ כיון דכבר בדקו די, ואך כיון דהעכבר נטלו ואולי נחבא באיזה חור לכך שייך לספק אם בעי בדיקה או לא ולמה לי נכנס לבית בע"כ דס"ל דבאותו בית לא נחשב פירש ואינו דומה לסיפא דט' חניות דהתם הלך למקום אחר לכך מפרש דנכנס לבית אחר, וא"כ מוכח מכל זה דפירש באותו חדר לא נחשב פירש, מיהו באמת כד דייקינן אין משם ראיה, דהתם כיון דהוי קבוע דאורייתא א"כ לא מהני פירש לפנינו ועיין בתוס' שם דפירשו דמיירי דפירש לפנינו. לכך יש לומר דגם באותו בית הוי כפירש לפנינו לכך בעינן בית אחר, אבל בקבוע דרבנן כיון דמהני אפי' בלקח בעצמו מן הקבוע מכ"ש דמהני פירש באותו בית. מיהו באמת נראה להסכים דבאותו בית לא נחשב פירש מטעם הנ"ל דהוי סתרי אהדדי. והנה מ"ש רו"מ דאף דמבואר בסי' ק"י סעיף ה' דפירש מהני מ"מ בעי ביטול אח"כ חס להזכיר שגיאה זו, ולא ידעתי איך עלה בלבו לומר דבר זה, ומה שראה בבאר הגולה סי' ק"י סעיף ה' שכתב באות ח' וז"ל פירו' והוי כדין יבש ביבש דחד בתרי בטל עכ"ל, והבין רו"מ כוונתו דבעי עוד ביטול חס להזכיר זה רק כוונתו ליישב למה בסעיף ד' לא מהני בלקח קודם שנולד הספק וכאן מהני לכך כתב דכאן הטעם דבזה אוקמוהו אדינא דמן התורה יבש ביבש חד בתרי בטל וא"כ כבר נתבטל תחלה, גם קשה לו למה בלח בלח שהיה עם רוטב וחתיכות נמי נימא כל דפריש מרובא פריש לכך מפרש דהיתר זה אינו רק ביבש ביבש כיון דכבר נתבטל ברוב, ואין חשש רק מכח דברים החשובין, והיכי דכבר פירש אוקמוהו אדינא כיון דכבר נתבטל ברוב, ולכך אינו דומה לדין ד' דשם הוי קבוע דאורייתא במקומו ולא נתבטל לכך לא מהני פירש לפנינו, אבל חס להזכיר לומר דבעי אח"כ עוד ביטול. מיהו כאן ודאי מדינא אסור השומן אפי' אי נימא דפירש באותו בית הוי פירש מ"מ כאן כיון דאח"כ נתערבו השומן מכולם יחד והרי הי' בתוכו אחת טרפה א"כ חזרו ונאסרו, ואפי' אי נימא דשומן אווז לא הוי חהר"ל, מ"מ כיון דנמלחו קודם שנודע התערובת הוי כמו נתבשלו יחד קודם שנודע דאף לדעת הרמ"א בסי' ק"ט אסורין וה"ה במליחה דאנן קיי"ל במליחה בסמ"ך ובפרט בדבר שמן לכך שלא כדת הורה המורה להיתר בזה ויותר אין לי פנאי להאריך: ובנדון שאלה השניה בליל ש"ק טבלו נשים הרבה טבילה בזמנה ובעליהן בעיר ולאחר טבילתן כמו חצי שעה אירע שמדדו המקוה ונמצא חסר שיעור זרת האמור בש"ע ערך טפח והיה מים בו ב' פעמים מ"ס ונכרים הרבה היו שם שבאו לרחוץ בבית המרחץ אחר טבילת הנשים ולכ"א הי' ספל מלא מים חוץ ממה ששפכו ששאבו מהמקוה, והבלן התנצל שבעת טבילת הנשים היה בו שיעור הנ"ל, אך הנכרים השאיבו. ואסר המורה הנ"ל כל הנשים לבעליהן, ולמחר ביום ש"ק נפלה המקוה עד שלא הי' אפשר עוד שיחזרו ויטבלו וכך עמדה המקוה ימים רבים וביטל אתהן מפ"ו עד תיקון המקוה עכ"ל השאלה: תשובה הנה הוראה זו קשה מן הראשונה, ורואה אני שמורה הזה מתיר האיסור ואוסר המותר כי הוראה זו יש בה כמה טעותים, הראשון הרי נקרא לנערה ונשאלה את פיה, הרי הנשים הרגישו כמה עלה המים להם