טוב טעם ודעת קפה

זה כיון דיש בזה חשש גזל פסול למצוה, ובע"כ דאדרבא אם לא היה חשש שסופו להתברר הי' בטל ברוב, ואז הוי אזלינן בתר רובא, רק כיון דיש חשש אולי יהי' סופו להתברר ויהי' ניכר ובניכר לא שייך ביטול ברוב ולא לילך בתר רובא ולכך הוי גנאי לו שיצא למפרע בגזל. ועוד בר מן דין ומן דין הרי ממונא לא בטיל, ומ"ש רו"מ דמוכח בביצה דהיכי דאין לו בעלים בטיל דבריו תמוהין דודאי חשש אוונכרי הוי ביש לו בעלים דאם אין לו בעלים הוי הפקר, ובע"כ החשש הוי בשביל אלו שיש להם בעלים וא"כ הוי ממון ממש ואינו בטל וזה פשוט. ומ"ש רו"מ ליישב קושיות הר"ש מקינון מכח מאמר חז"ל דבאו בה פריצים וחיללוה והאריך קצת בזה ודברים תמוהין אמר דמה ענין הקדש לאיסור מה דהוי אסור בתורת הקדש כיון דהקדש שייך בי' חילול לכך גלי קרא דגם ע"י פריצים נתחלל, אבל איסור הנאה ח"ו שיהי' מותר איסורו במה שבא ליד נכרי, וראיה קצת ממ"ש חז"ל במס' ע"ז דף נ"ג דלכך אשריהם תשרפון באש מכח הני דבהדי עגל דגלי דעתייהו דניחא להו וקשה מה בכך הרי עכ"פ אח"כ נשתמשו בהם נכרים נימא דנתחלל על ידיהם, ובע"כ באיסור לא אמרינן כן, ואף שכתב כעין זה רו"מ בשם ספר יד אליהו לענין המצבות שגנבו הגנבים, הנה ספר זה לא ראיתיו ואם מבואר בו כן לא שמיעא לי כלומר לא ס"ל, וכן מוכח בפ"ה דע"ז דף ס"ב ע"ב דפריך שם ולקברינהו מי לא תני אחד עץ שנתלה בו וכו' ומהו פריך נימא דבמת אין לחוש דלמא גנבו אותו ואתו לידי תקלה דהרי תתחלל כיון דבאו בה פריצים משא"כ בע"ז לא מהני מה שיבא לידי גנבים לכך חיישינן דלמא גנבו אותה וכו' בע"כ מוכח דלא כספר הנ"ל, ואפילו אם נאמר כדבריו אין לדמות זה לזה די"ל דבשלמא לענין איסור הנאה דמת דילפינן שם שם מעגלה ערופה, ובעגלה ערופה אמרינן כפרה כתיב בה כקדשים, ולכך יש לומר דדינה כקדשים לכך שייך בי' חילול היכי דבא לידי פריצים וא"כ ה"ה במת כן, אבל בנחל איתן בו לא נאמר כפרה והוי רק איסור בעלמא ח"ו לומר דבמה דבא ליד נכרים הותר האיסור ובכל איסורי הנאה נימא כן דבבא ליד גנבים מותר האיסור דבר זה מביא לידי גיחוך. סוף דבר כל דבריו לא נהירין לי בזה ואין לי פנאי להאריך יותר בזה. ידידו וכו': תשובה ריג לק"ק הוסאטין להרבני המופלג מו"ה מנחם מענדיל נ"י. הנה ע"ד שאלתו וז"ל הא דקיי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ולא אזלינן בתר רובא אם לא אזלינן ג"כ בתר חזקה וקרוב, כיון דרוב עדיף משניהם, או דלמא כיון דקבוע חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו וכו'. הנה אתה הארכת בזה ואני כמעט לא עיינתי בפלפולך כלל כי אני מוטרד מאוד וגם אין דרכי להשיב על פלפול אפילו בימים הראשונים ומה גם עתה לעת זקנתי וחלש כחי גם רבו הטרדות, והנה לא הייתי משיב לך כלל אך היות דשלח לי על הוצאות הב"ד ופן ידמה שנתתי עיני בממונו מוכרח אני להשיבו ושוב אי אפשר לבוא בידים ריקנים לזה אכתוב לו פלפלת כל שהוא. הנה בגוף הספק זה כבר הרגיש בו הכו"פ בסי' ק"י ס"ק זיין והפמ"ג בש"ד ס"ק י"ד מביאו אך תמוה לי איך במחכ"ת נעלם מהם דברי התוס' בב"ב פ"ב בסוגיא דניפול שהקשו שם למה אינו מוכיח הש"ס דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב מט' חניות וכו' ובנמצא הלך אחר הרוב, ומשמע אפילו נמצא סמוך למקום הנבלה ייע"ש, וא"כ לפי דבריהם דסיפא דנמצא מיירי בכל ענין אפילו נמצא סמוך לחניות הטרפה א"כ ממילא ברישא בלקח מאחת מהם ואינו יודע מאיזה מהם לקח מיירי נמי בכל ענין אפילו נמצא עומד סמוך להכשרה כעין הספק של הכו"פ א"כ מוכח דדין קבוע שייך גם בקרוב, וגם מסיפא גופא דתנא ובנמצא הלך אחר הרוב ולא תנא ובנמצא מותר מוכח דקמ"ל להיפוך דאם הוי רוב נבלות אסורה ומיירי אפילו בנמצא סמוך לכשרה וטעמא דנמצא הא בלקח לא היינו הולכין אחר הרוב אף דהוי סמוך לאחד מהם ומוכח דגם בקרוב מהני קבוע, ולא מבעיא לתירוץ קמא של התוס' שם דט' חניות הוי קורבא דמוכח ודאי דהוי ראיה מדברי התוס', אפי' גם לפי תירוץ שני דהוי קורבה דלא מוכח נמי הוי ראיה, כיון דעכ"פ מוכח דבקורבא דלא מוכח מהני סברת קבוע והרי התוס' לקמן גבי מצאו בין ב' שובכין כתבו דזה הוי קורבא דלא מוכח יע"ש, ואעפ"כ מוכיח הש"ס מזה דקרוב עדיף, א"כ מוכח דאף בקורבה דלא מוכח מהני עכ"פ אף לדידן בליכא רוב. הרי מוכח דקורבא דלא מוכח נמי הוי לו דין קרוב, ואעפ"כ מוכח מט' חניות דקבוע מבטל הקורבה, א"כ מוכח דלא אמרינן אין לך בו אלא חידושו רק נלמוד מכ"ש מרוב א"כ ה"ה נמי קורבא דמוכח לדידן דקיי"ל רוב עדיף מקורבא דמוכח גם זה דקבוע מבטל הקורבא. והנה בזה י"ל על נכון בעזה"י מה שהקשו התוס' שם גבי מצאו בין ב' שובכין דאיך הוי ס"ד דמיירי בנפישי א"כ איך תנא מחצה על מחצה יחלוקו, ונדחקו דהוי מצי למימר ולטעמיך. ולפי הנ"ל יהי' א"ש. דהנה יש לומר דבאמת קנים הללו יש להם דין קבוע כי אף דאמרינן בנזיר דף י"ב דקן הוי מידי דנייד ולא הוי קבוע, היינו באינו מדדה אבל כאן כיון דמוקי לה במדדין, וכל המדדה אילו מדדה יותר מחמשים אמה, גם כל מה דהדר וחזי לקיניה מדדה, ואם לאו אינו מדדה, א"כ דומה לאשה דאמרינן בנזיר שם דהוי קבוע מכח דהדרא לניחותא ייע"ש והבן, א"כ הוי סוגיות הש"ס כך, דהוי ס"ד בנפישי רק אם לא הוי קרוב אז כיון דהוי קבוע הוי כמע"מ, אך כיון דהוי קרוב וא"כ אם קרוב עדיף מרוב ודאי בטל הקביעות וכיון דבטל הקביעות בטל נמי לגבי הרוב ושפיר פריך לילך בתר רובא דאיכא אחריני דנפישי אבל במחצה על מחצה דליכא קרוב שוב לא מהני אף דהוי חדא רובא כיון דהוי קבוע. וגם א"צ לומר דהקרוב מבטל הקביעות לגבי הרוב דבלא"ה א"ש דזה עצמו הוכחת הש"ס דלמה קרוב לזה שלו הרי איכא אחרות דנפישי, מהו אמרת דהוי קבוע א"כ מזה עצמו מוכח דקרוב עדיף, ולכך נהי דהקבוע מבטל הרוב מ"מ את הקרוב אינו מבטל דקרוב עדיף, אבל אם רוב עדיף א"כ אם קבוע מבטל הרוב מכ"ש הקרוב א"כ ממ"נ אם יש להם דין קבוע א"כ למה אזלינן בתר קרוב בע"כ דקרוב עדיף. ואם אין להם דין קבוע א"כ נלך בתר רוב וממ"נ זה מוכח דקרוב עדיף מרוב אבל ממחצה על מחצה לא קשה די"ל דיש להם דין קבוע, ולכך לא מהני רוב, וא"כ ממילא מוכח לדידן דרוב עדיף אז כיון דקבוע מבטל הרוב מכ"ש הקרוב ומכ"ש החזקה, הנה את זה עלה ברעיוני לפום רהיטא כדי שלא להשיבו בידים ריקנים ויותר אין פנאי להאריך, דברי ידידו וכו': תשובה ריד להרב מו"ה דוב בעריש סג"ל אב"ד דק"ק יאנוב. ע"ד שאלתו וז"ל במעיין שנפל לתוכו דבר טמא ונטבע שם בהמעיין ונשתהא שם יותר ממעל"ע, ולא היה ששים במים של המעיין נגד הדבר טמא וכמה ב"א שאבו מן המים ההוא ובשלו בו תבשילין, וגם אפו לחם מן המים. עכ"ל שאלתו. והנה דעת רו"מ להיתר מכח דעת המתירין במעיין אף לאדם לטבול בכ"ש מכח דארעא חלחולי מחלחל, וא"כ אם מועיל הצירוף לטבול בו אדם מהני לבטל בששים ג"כ, ואפי' להמחמירין שם היינו רק לטבול דבעינן שיהיו ארבעים סאה ביחד אבל לבטל בסמ"ך לא בעינן ביחד עכת"ד. והנה דימה ב' ענינים נפרדים, ובאמת הוא להיפוך דודאי אינו מצטרף. דבשלמא התם דהעיקר תלוי בגוף הדבר שיהיו ארבעים סאה ביחד, אז בגוף הדבר כיון דחלחולי. מחלחל הוי צירוף אבל לענין ביטול בסמ"ך בזה אינו תלוי בגוף הדבר רק בביטול טעם שהטעם יתפשט בכל החתיכה, ובזה בעינן שיהיה כל החתיכה חם, דאם מקצתו צונן אינו מתפשט בו הטעם וכמפורש בש"ע סי' ס"ט ועיי"ן וסי' ק"ה דבחתיכה שחציה בתוך הציר וחציה חוץ לציר זה מה שהוי חוץ לציר אינו נאסר מכח הכבישה ובע"כ מכח דבאוכל לא אמרינן חם מקצתו חם כולו וה"ה בכלי חרס לא אמרינן חם מקצתו חם כולו וא"כ אין הטעם מה שבתוך הכבישה מתפשט למה שחוץ לכבישה, א"כ ה"נ מה בכך דהוי גוף אחד מ"מ כיון דאינו ביחד ממש והארץ מפסיק נהי דזה שנכבש בו יום שלם הוי חם והוי כבוש מ"מ זה דהוי במקום אחר אינו חם, ואף באוכל דהוי גוף אחד ממש ויבש לא אמרינן חם מקצתו חם כולו מכ"ש בדבר לח צונן ומים דרכן להתקרר דלא אמרינן בזה חם מקצתו חם כולו, ואינו דומה לכבוש בכלי אחד במים רבים, דהתם ליכא דבר המפסיק כלל וליכא דבר המקרר אבל כאן דהקרקע מפסיק ואיכא דפנות המקררות וגם הולך דרך הקרקע, והרי אפילו בנזחל ע"ג כירה כתב הש"ך דהכירה מקרר ואין לו דין ערוי מכ"ש בקרקע כהנ"ל דהוי רק מכח חלחולי מחלחל דהקרקע המפסיק מקרר אותו ואין כח בהטעם להתפשט מן החם אל הצונן. ואדרבא הרי דעת כמה דאף להטביל לא הוי חבור, א"כ אף המתירין היינו רק לענין חבור הגוף, אבל לא לומר ביה חם מקצתו חם כולו להיות הטעם מתפשט בכל המים רק הטעם נשאר במעט המים שהוי כבוש בו בלי הפסק קרקע וז"ב לפע"ד. אך מ"מ באמת מותר מטעם אחר מ"ש זה כמה שנים בחבורי כמה פעמים לענין חמץ