טוב טעם ודעת קפב

בב"א הרי דגם בכהנים גזרינן כן, מ"מ יש לחלק עפ"י מ"ש בפסחים דף ל"ו דיש לחלק בין מקום זריזין לשלא במקום זריזין א"כ יש לומר ה"נ דנהי דבכהנים נמי חיישינן שמא יקח מן הקבוע היינו בבעלי חיים דהם בחוץ ואינו מקום זריזין אבל בנתערבו איברים דהוי בפנים בזריזין ומקום זריזין לא חיישינן שיקרבו לכתחלה הכל ולכך מותר להקריב כולם אבל בשאר אדם אסור לאחד לאכול כולם מה"ט שמא יבאו לאכלם במזיד וא"ש. ועוד הי' נראה לי עפ"מש בכמה דוכתא בחיבורינו דיש שני מיני בטולין, יש ביטול דהוי ביטול הגוף דהאיסור נחשב כמאן דליתא בעולם וכן הבאתי בחבורי בשם רש"י מנחות שמבואר שם כן, ויש מקום לומר דהוי ביטול איסור דהאיסור נהפך להיתר. ולפ"ז בכל האיסורין דאסורין אף להדיוט אין כח בהרוב להפוך האיסור להיתר ועיקר הביטול הוי מכח דהאיסור בטל והוי כמאן דליתא א"כ מה"ט אסור לאדם אחד לאכול את כולן דהרי סוף סוף נהנה גרונו מכולם, ואף האיסור בתוכו, ומה"ט אמרינן דטומאת משא כמאן דאיתא דמיא מכח דהנושא נושא ביחד, והרי סוף סוף נושא יותר גם הטמא לכך לא שייך ביטול, אבל היכי דהאיסור נתבטל ונהפך להיתר יש לומר דאף אדם אחד מותר לאכלן כולם דמה בכך דאוכל כולם הרי האיסור הלך לו, ולפ"ז יש לומר דהני איסורין דאסורין אפי' להדיוט ולא הותרו מכללם הם איסור חמור וא"א להרוב לבטל מהם האיסור להיות נהפך להיתר, ואין הביטול רק לומר דהוי כאלו אינו בעולם בזה אסור לאחד לאכול את כולם דהוי כמו טומאת משא דכמאן דאיתא דמיא, אבל בדברים דאין אסורין רק לגבוה כיון דהם מותרין להדיוט ואיסור ההקדש לבד חל עליו דאסור רק לגבוה וכיון דהותר מכללו אצל הדיוט אז אם נתערב ברוב האיסור נהפך להיתר ונעשה גופו מותר, ולכך אף דהוי כאדם אחד אין קפידא ודו"ק. והנה אם נימא דלא כדעת התוס' בבכורות רק נאמר דטומאת משא דלא בטלה הוי מן התורה, ולפ"ז נאמר דאדם אחד לאכול כולן נמי הוי מן התורה דהוי כמו טומאת משא דכמאן דאיתא דמיא הי' מקום ליישב קושיות התוס' בזבחים הנ"ל דלמ"ל מום בם דהא ע"י תערובת ירצו בלא"ה כל האיסור בטל ברוב, ולפי הנ"ל יהי' נ"מ דנהי דבטל ברוב הרי עכ"פ לאחר לאכול הכל אסור, ואכילת מזבח הוי כאכילת אדם לכך גלי קרא דמום בם דע"י ביטול נהפך האיסור להיתר ומותר להקריב כולם מן התורה וא"ש. והנה עיקר האמת כמ"ש תחלה דבזה לא דמיא אכילת מזבח לאכילת אדם דהוי הנאת גרונו ומעיו, וכעת אבאר יותר בעזה"י דאינו דומה כלל זה לזה, דגבי האדם האוכל הוי הוא מוזהר שלא יאכל איסור ולכך אם אוכל כולם אסור דהרי עכ"פ נהנה גרונו ומעיו, אבל כאן אטו הוי המזבח בר אזהרה שלא יהי' נקרב עליו בעלי מומין המזבח אינו בר אזהרה, רק הכהן המקריב אסור שלא יקריב בעלי מומין, א"כ לא מבעיא אם נפרש כונת ר"א מ"ש יקרבו כל הראשין כולן ע"י ב' כהנים ודאי דא"ש דהוי כמו באדם דנאכל לב' בני אדם, אף גם אם הוי בכהן א' נמי דומה לב', כיון דבשעה שמקריב את זה אינו מקריב את זה, ובשלמא באכילה בשעה שאוכל השני הוי הנאת גרונו ומעיו גם מן הראשון, אבל בזה כשמקריב השני אזיל כל המעשה הראשון והאיסור רק עליו ובזה כל הקרבה הוי ענין בפ"ע והוי כמו באכילה לב' ב"א וז"ב ונכון בעזה"י, ובנידון דין החוו"ד באבר הנאבד שאברים הללו מותרין ושאר אברים אחרים אסורין והביא ראיה מנקרב ראש אחד וכו' ורו"מ דחה ראייתו עפ"י דברי התוס' הנ"ל דמן התורה אפילו חד בחד הי' מותר. הנה מלבד דגם בלי ראיה זו הדין נכון בסברא והוא דבר פשוט אף גם ראייתו נכונה, דמה ענין זה לזה למה שמן התורה מותר חד בחד סוף סוף הרי עכ"פ מדרבנן אסור אם לא נקרב אחד ואעפ"כ מועיל הקרבת אחד להתיר שאר הראשים ושאר האברים אסורין ומוכח דין זה, מיהו בלא"ה לפע"ד אין זה ראיה, דמאן יימר דר"א מיירי דנתערבו גם שאר אברים דלמא מיירי שלא נתערבו רק הראשים לבד ולא יותר. מיהו הדין שלו פשוט ומסתבר בלי ראיה, ומ"ש רו"מ בשם הפנים מאירות להקשות על הש"ך שכתב דבפירש ואח"כ נאבד אסור ותמה עליו דהרי בקרב ראש א' ודאי פירש ואח"כ נקרב וכו'. הנה שותא דהפ"מ לא ידענא מאי קאמר דבשלמא כשלקחו אדם להקריבו, כיון דמתחלה לקחו כדי להקריבו הוי חד מעשה וכאלו נקרב מיד דומה למ"ש חז"ל בפ"ג דקידושין כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, והרי הי' ידוע שלקחו כדי להקריבו הוי חד מעשה ובידו להקריבו הוי כאלו הקריבו מיד, אבל בנדון הש"ך הרי אינו מותר רק בנאכל בשוגג או נפל לים וזה אינו בידו, וא"כ בשעה שפירש לא נודע אם יהי' נאבד אח"כ או לא, א"כ הוי ב' ענינים, לכך תיכף כשפירש שלא הי' ידיעה שנאבד חל עליו האיסור בפ"ע ולא מהני אח"כ אף שנאבד וז"ב לפע"ד, הנה את זה ראיתי להשיבו בקצרה ויותר אין פנאי להאריך, רק לעשות רצונו כתבתי זה המעט אעפ"כ אקוה שימצא בהם דברים חדשים תן לחכם ויחכם עוד. ידידו הטרוד וכו': תשובה ריב לק' טשענסטחוב להרב החריף מו"ה חיים משה נ"י. הנה על מה שהעיר על דברי הר"ש מקינון שהקשה דיאסרו כל העולם בזריעה מכח נחל איתן דמשמע דס"ל דשייך ביטול קרקע בקרקע. והביא בשם החוו"ד שהקשה עליו משדה שנאבד בה קבר דמטמא מדאורייתא ולמה לא בטל. ומפרש"י גיטין דף נ"ד שכתב דנטיעה של ערלה לא בטל, ואני גברא חזינא ותיובתא לא חזינא, דהרי הר"ש בעצמו הרגיש בזה די"ל דהוי קבוע רק שכתב דכל דאין האיסור ניכר במקומו לא שייך קבוע ולפ"ז יש לומר דודאי אם כל התערובת ניכר במקומו אף דאין האיסור ניכר בפ"ע כיון דראינו כל התערובת לפנינו והוי לי' קבוע יש לו דין קבוע, והר"ש לא קאמר רק בנחל איתן דהרי התערובת הוי בכל העולם והרי אין כל התערובת לפנינו ויש לומר כל מה דהוי לפנינו הוי היתר והוי רק כעין פירש אחד מן הקבוע, יש לומר שפיר בזה כיון דאינו ניכר לא חשוב קבוע והוי כמו פירש, ועיין בחיבורי עין דמעה הנדפס מחדש בתשו' ג' מ"ש כעין זה בישוב קושיית הר"ש מקינון, ולפמ"ש שם נדחין דברי החוו"ד ייע"ש ועוד אני אומר דמה שהקשה משדה שאבד בה קבר לק"מ די"ל דבשלמא בנחל איתן דהוי איסורו בגוף הקרקע מחמת עצמותו, ולכך זה הוי מין במינו עם שאר הקרקע לכך שפיר הקשה הר"ש דלבטיל ברוב אבל בקבר עיקר האיסור מכח המת הנקבר שם, וא"כ כיון דמת עצמו לא בטל דהוי באינו מינו עם הקרקע, וכיון דהמת נאסר בכל מקום שהוא גם העפר שעמו אסור דהעפר הוי כמוהו, דכיון דגוף האיסור אין לו ביטול גם כל מה דעמו לא בטל ונדון כמוהו. והנה לדעתי יש ראיה להיפוך מן הש"ס דברכות דף כ' ע"ב דקאמר שם דרוב ארונות יש להם חלל טפח ומיעוט אין בהם חלל טפח וגזרו רבנן יש בהם אטו אין בהם ומשום כבוד הבריות לא גזרו. וקשה אכתי עכ"פ ניחוש שמא אלו אין בהם חלל טפח ואסור מן התורה. והנה לדעת הרמב"ם דספק תורה לקולא מן התורה הוי א"ש אבל להסוברים דהוי מן התורה לחומרא קשה. ואין לדחות ולומר דמיירי דהוי רה"ר וספק טומאה ברה"ר טהור, זה אינו דהרי זה מיירי לענין טומאת כהן וזה הוי ספק איסור כמ"ש בספרי עין דמעה בשם הצל"ח והוא אמת, א"כ לא מבעיא אם הוי ברה"י דקשה, רק גם אי הוי ברה"ר קשה דיהי' אסור מכח ספק תורה, ובע"כ מכח ביטול ברוב ומוכח דשייך ביטול בקרקע היכי דאינו ניכר אף באם הוי כולו לפנינו,, ובע"כ צ"ל כתירוץ השני דשדה שאבד בה קבר שאני דמין באינו מינו לא בטיל, אבל כאן דהוי רק ארון בארון שפיר הוי מין במינו ובטל, וערוגה בין ערוגות שאני דהוי דבר חשוב ואינו בטל כמ"ש בחיבורי עין דמעה שם. והנה ראיתי לרו"מ שרצה להיות דוחה ראיות החוו"ד בשם אביו מכח דלכך עפרו מטמא באהל דהוי כעין טומאת משא, ואני תמה על עצמי איך עלה בלבי לומר כן, ורו"מ לא הרגיש בהסתירה הנגלה מאוד דהתם מיירי בנשא הכל ביחד והנבלה כאן במשא זה, בזה אמרינן דטומאת משא כמאן דאיתא דמיא ולא בטיל אבל בשדה שאבד בה קבר אם ניטל מעפרה הרי אפשר שאין כאן עפר מן הקבר כלל, איך שייך לומר דהוי טומאת משא כמאן דאיתא או במאהיל על מקצת השדה הרי יש לומר דבמקום הזה ליכא קבר לכך לא דמיא לטומאת משא כלל, וז"ב ופשוט והנה ראיתי לרו"מ שרצה להביא ראיה דבקרקע לא שייך ביטול מסוגיא דאוונכרי ומדברי ר"ת בספר הישר בב"ק דף ס"ז שכתב דרוב אינן גזולות רק דהמיעוט הם גזולות, אלא משום דלמא אגלאי מלתא למפרע דהוי גזילה אמרינן דלגזזיה אינהו וכו', וא"כ מ"ט לא בטל ברוב ובע"כ דקרקע לא בטל, והנה חס אני על עצמי בראיה זו חדא דאטו משועבד הר"ש מקינון לדברי ר"ת, ודלמא ס"ל להר"ש דהרבה הם גזולות וכלשון הש"ס סתם עכו"ם גזלי ארעתא נינהו ולשון סתם מורה אפילו יותר מן הרוב כעין שאיתא בפ"ק דגיטין דקאמר רוב בקיאין הם ואפילו לר"מ סתם ספרי דדייני מגמר גמירי מוכח דלשון סתם מורה יותר מרוב בלבד, וא"כ כיון דקאמר סתם. נכרי גזלי ארעתא נינהו מוכח דהוי יותר מרוב, ועכ"פ אין הכרח לדברי ר"ת. ועוד אדרבא מלשון ספר הישר שהעתיק רו"מ מוכח להיפוך דלמ"ל לומר דלמא סוף סוף יהי' אגלאי מלתא למפרע, בלא