טוב טעם ודעת קפא

זה בזה הדקין כולם ועדיין ב' בהמות במקולין שמעט נמכר מהם והכשרנו הכל מטעם ספק דרבנן ע"י גלגול דאחד בבית ואחד בעליה מצטרפין להפמ"ג וחוו"ד ולבו"ש וגם מטעם ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובת מתיר הש"ך בהפסד מרובה בלא נודע בנתים, וקם הרב ואסר מטעם דהפמ"ג בסי' ק"י שפ"ד ס"ק ל"ז חולק על הכו"פ בשם שט"מ וסובר דפריש הוי ודאי היתר מטעם דד' הנמכרין הוי ודאי היתר ונשארו הב' רק ס"ט חד בחד. עכ"ל שאלתו: תשובה הנה מה שדחה הפמ"ג דברי הכו"פ אין נראה כלל דכמו דבמעשר לא נחשב ודאי ה"ה בכל התורה, דאם הי' בכל התורה כודאי ממילא הוי עשירי ודאי, ולמה לא יחשב בזה יותר מכל התורה, ובע"כ דבכל התורה הוי רק ספק, מיהו בלא"ה אין בדברי הכו"פ סמיכה לנדון כזה חדא דהרי התוס' שם בב"מ לא ס"ל כן ואיך נסמוך על זה לדינא על דברי היחיד, וגם בכמה דוכתי בש"ס משמע להיפוך, ואם כי בתשובתינו בכמה דוכתא ישבנו זה מ"מ אין לסמוך על זה לדינא, ועוד והוא העיקר השיטה מקובצת לא כתב רק בענין ביטול ברוב ושהוא כתב כן ליישב קושיות התוס' דלבטיל כ"א ברובא, בזה כיון דנצרף גם האיסור יחד ויהי' כולם מותרין, ביטול כזה הוי רק ספק רק דהתורה התירה כיון דאחד יש בו איסור ואם נאמר דבטל ברוב יהי' מותר גם האיסור והרי אתחזק איסורא וא"כ הוי נגד החזקה, ולכך ברוב נגד החזקה בזה ס"ל להשיטה מקובצת דהוי רק ספק, אבל בענין דפריש מרובא פריש דהאחרון נאסר באמת ואין היתר רק דפרוש. כלל זה דפריש מרובא פריש ודאי הוא מטעם ודאי, והנשארים הם בספק איסור תורה. מיהו יש להביא ראיה ברורה דגם בפריש מרובא הוי ספק ממ"ש ביומא דף פ"ד דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב כגון ט' נכרים וישראל אחד וכו' עד הא דפריש כולו הא דפריש מקצתייהו, ולכאורה אין טעם בדבר ממ"נ אם נלך בתר רובא בפ"נ גם בפרש מקצתייהו יהי' כן, ואם אין הולכין בפ"נ אחר הרוב גם פריש כולו יהי' כן, ובע"כ הכונה כך דבפירש מקצתייהו אין רוב זה ודאי רק ספק וממילא נהי דבכל התורה הוי ספק כזה לקולא בפ"נ הוי להיפוך כיון דודאי פ"נ דוחה שבת א"כ פ"נ עדיף משבת, וא"כ אזלינן בתר פ"נ ולגבי פ"נ הוי קולא להיפך לומר דהוי הרוב רק ספק ומפקחין אבל פירשו כולן אז הוי הרוב ודאי דלא הוי איקבע איסורא ולא נחשב כחזקה להיפוך כיון דניידי כולם אז הוי הרוב כודאי וממילא אין מחללין שבת וא"כ מוכח להדיא דבנשארו ב' במקום הקביעות לא נחשב הרוב כודאי והוי ס"ס ממש ולא כדעת הפמ"ג. גם יש לצרף דעת הב"ח שהביא הש"ך בסי' ק"ט ס"ק י"ב דס"ל דאפי' בשלן בב' קדרות קודם שנודע התערובת מותר, וא"כ ס"ל דהביטול א"צ ידיעה וממילא נתבטל א"כ ה"נ אף דלא נודע עד שפירש כבר נתבטלו ממילא קודם שנודע וקודם שפירש, ועוד ראי' יותר דאיך מתיר הב"ח בבשלן בב' קדרות קודם שנודע, יהי' מותר רק זה שלקח בראשונה מן התערובת דהוי פירש ושנים האחרונים או אחד הנשאר באחרונה יהי' אסור, ובע"כ דאף זה מצטרף להרוב לטעמא דידי' דלא בעינן ידיעה וכדאי הב"ח לסמוך עליו בהפ"מ וכבוד יו"ט, וגם מה שצידד רו"מ ע"פ החוו"ד דכתב בסי' ק"י דקודם שנולד הספק לא נחשב פירש והנה סוף דבר יפה הורה רו"מ להכשיר, וביתר שאלותיו לא אשיבנו כי איני בקו הבריאה רק הראשונה למען לא יהי' לו לבוז שח"ו האכיל טרפות חשתי ונתחזקתי להחיות את נפשו האומללה דברי ידידו וכו': והנה אחר כתבי זה נראה לדבר עוד מזה מסוגיא דזבחים פרק כל התערובת דקאמר שם בדף ע"ג ע"ב אמר רבא השתא דאמור רבנן לא לקרבו גזרה שמא יבואו י' כהנים ויקרבו בב"א וכו' א"ל ההוא מרבנן לרבא אלא מעתה מגיסא אסורה וכו' ייע"ש בפרש"י, וא"כ מוכח להדיא דאף דחזר ונתערב יחד כבר הותרה ומוכח דלא הוי ספק דאם הוי ספק כשחזרו ונתערבו יחד ליתסרו. אך באמת זה אינו דמשם אין ראי'. ואדרבא משם ראי' להיפוך דהרי הוי ס"ד דרבא דאם חזרו ונתערבו אסורין ואם הוי ודאי למה יתסרו אם אח"כ נתערבו, ובע"כ דהוי ס"ל דהוי רק ספק, א"כ נהי דפריך אח"כ מגיסא אסורה היינו רק כיון דעכ"פ התורה התירה ספק כזה אין סברא שיחזור ויאסר, אבל מ"מ מודה להס"ד דהוי רק ספק ומנין לומר דהדר מסברא קמייתא לגמרי. לכך העיקר דהוי רק ספק מה דאמרינן כל דפריש כנלפע"ד נכון: תשובה ריא לק"ק זארנישני להחריף מו"ה שמואל אבא נ"י הנה דבר פלפולו קבלתי ואם כי איני בקו הבריאה גם אין ראשי עלי מכח איזה עיגום נפש כי זה ראשונה לכתוב לי ומבקש לשמוע דבר ממני פניתי מעט להשיבו, והנה שורש דבריו על דברי הרמ"א בסי' ק"י סעיף זיין דכתב דברים החשובין שנתערב ונאכל אחד מהם בשוגג דהאחרים מותרין דמ"מ אין לאדם א' לאכול את כולם, ותמה הפר"ח דהרי בש"ס אמרינן דר"א אומר אם קרב ראש אחד יקרבו כל הראשין. והרי אכילת מזבח הוי כאכילת אדם ואפ"ה מתיר ר"א להקריב ב"ב, ורו"מ בא לדחות דברי ראייתו מכח דהתם הראש כיון דאינו בהפשט וניתוח כמ"ש רש"י בזבחים דף פ"ה ע"ב בסופו במשנה דהצמר שבראשי כבשים כתב שם רש"י דהראש אינו בכלל הפשט וניתוח, א"כ כיון דהוי בעורו לא הוי חהר"ל ובטל וה"ה הרגלים, ואף דכתב הרמ"א בסי' ק"ט דאף באינה ר"ל אין לאדם א' לאכול את כולם התם מיירי דעדיין האיסור בעין. אבל כאן כבר נקרב ראש אחד, גם אשתמיטתיה דברי התוס' בזבחים דף ע"ד ד"ה רב דאמר כר"א דכתבו שם דמן התורה לר"א אפילו חד בחד הי' בטל א"נ התם שאני וכו' עכת"ד. והנה בראש אני אומר שמ"ש דזה אינו דומה לסי' ק"ט דהתם עדיין האיסור בעין זה אינו דהתם נמי הרי כיון דכתב הרמ"א דאין לאדם א' לאכול את כולן, והרי כיון דכבר אכל אחת יהי' מותר אח"כ לאכול השני כיון דהראשון כבר נאכל והוי כמו התם דקרב ראש אחד, ואין לומר דכונת הרמ"א הוי דלכתחלה אין לאכול אחד ע"ד שיאכל אח"כ גם השאר, אבל התם מיירי דעבר והקריב אחד מותר להקריב השאר, דא"כ עכ"פ הוי לי' להרמ"א לכתוב דאם עבר ואכל אחד מותר לאכול השאר ומלשונו משמע דבכל ענין אסור לאכול כולם אפי' שכבר אכל אחד, וגם מ"ש רו"מ דהתם שאני דהוי בעורו אינו נכון דמה בכך הרי סוף סוף חזינן דלא בטלו, ותדע דלמה לא יקרבו כולן לרבנן וגם למה לר"א דוקא בדיעבד כשקרב ראש אחד דיקרבו הכל ולמה לא לכתחלה ובע"כ דאסור לכתחלה מכח דהוי דבר שבמנין וכמ"ש התוס' שם וא"כ בע"כ סוף סוף הוי מדברים החשובין דאין בטלים ומ"מ מותרין כולם למזבח, ומ"ש רו"מ דהוא נגד דברי הרמ"א דכבש בעורו בטל לא דק בזה דדבר דהוי לאכילת אדם כיון דאין דרכו לאכול כך והוי מחוסר מעשה גדול לכך לא הוי דבר חשוב, אבל למזבח כיון דמקריבין אותו כך עם העור א"כ אינו מחוסר מעשה גדול הוי כמו לאדם בלי העור ודו"ק. וגם מ"ש רו"מ מדברי התוס' דמן התורה מותרין חד בחד מה בכך אטו איסור זה של הרמ"א הוי מן התורה זה ודאי אינו וכונת הרמ"א הוי רק מדרבנן דנראה כאוכל איסור, א"כ מה ענין זה לזה מה דמן התורה בטל חד בחד ומה לי זה או מה דבשאר איסורין בטל חד בתרי שניהם בטלין מן התורה ואעפ"כ מדרבנן לא בטלי, וכיון דמדרבנן לא בטלי אסור לאחד לאכול את כולן א"כ מה לי מה דמן התורה מותר חד בחד או חד בתרי, ואך אעפ"כ אבאר את דברי יותר כי באמת דלי לי מרגניתא דברי התוס' ואשכח מרגניתא תותא ואסביר הדבר דבשלמא בחד בתרי דאין לומר בזה התורה התירה האיסוד דהרי צריך ביטול ואין ההיתר רק מכח דהאיסור נתבטל והוי כמאן דליתא וא"כ כיון דעיקר ההיתר דביטול הוי לומר כמאן דליתא או לומר דבכל חד יש לומר היתר הוא ומן הרוב הוא, וא"כ באדם אחד האוכל כולן הרי סוף סוף נהנה גרונו מג' חתיכות, וא"כ איך נאמר דהוי כמאן דליתא, גם איך יאמר דזה שאוכל מן הרוב הוא סוף סוף הרי אוכל אחת דאיסורא, לכך אסור לאדם אחד לאכול את כולן, אבל היכי דגלי קרא דמותר אפי' חד בחד בזה בע"כ אינו מכח ביטול ברוב, רק דכל היכי דהוי ע"י תערובת התורה התירה גוף האיסור וכיון דהתורה התירה האיסור מה לי אחד מה לי ב' לכך אפי' אחד מותר לאכול כולם, ובזה יש מקום לדבריו והנה אחר שהעירני לזה אף אני אענה חלקי בישוב קושיית הפר"ח בעז"ה ודרך פשוט ואמת נלפע"ד דנהי דאכילת מזבח נחשב כאכילת אדם לענין זה שאני דלא מבעיא למ"ד בחולין ס"פ ג"ה דבתר הנאת מעיו אזלינן פשיטא דלא דמי מזבח לאדם, ואפי' גם למ"ד בתר הנאת גרונו אזלינן מיהא עכ"פ הנאת גרונו בעינן ולכך בשלמא באכילת אדם דהוי הנאת גרונו ומעיו לכך מה בכך דבטל ברוב סוף סוף נהנה בגרונו ומעיו מכולן ואח"כ כשאוכל המותר עדיין איכא הנאה מן הראשון והוי כאכלן בב"א, אבל במזבח לא שייך הנאה, א"כ מה בכך שקרב הראשון כאן כבר כלה וחלף והלך לו ובשעה שמקריב האי ליכא האי והוי כב' בני אדם, ועוד נראה לומר דיש לומר הטעם דאדם אחד אסור לאכול את כולן הוא כעין דאמרינן בפ' כל הזבחים דגזרינן שמא יקח מן הקבוע, כן ה"נ גזרינן אם יאכלם אדם אחד אולי יאכל טרם שנאבד אחד מהן אבל בשנים מדכרי אהדדי ולפ"ז תינח בעלמא אבל בכהנים זריזין הם לא חיישינן שיטעו להקריב כולם טרם שנקרב אחד מהם, ואף דבזבחים אמרינן שמא יבאו יו"ד כהנים