טוב טעם ודעת קפ

חזיר ועלה בידו בשר חזיר עאכ"ו, איסי בן יהודא אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו ומה מי שנתכוין לעלות בידו בשר טלה ועלה בידו בשר חזיר כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ונשא עונו המתכוין לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר עאכ"ו וכו' ואי אתמר הני תרתי ה"א הני תרתי הוא דסגי להו בכפרה וסליחה דלא אקבע איסורא אבל שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דאקבע איסורא לא סגי להו בכפרה וסליחה קמ"ל דל"ש. והנה לפום רהיטא לא נודע לנו במה פליגי ת"ק ואיסי ב"י ומה בין זה לזה והנה התוס' שם הרגישו בזה וכתבו דת"ק ס"ל דלא בעינן חתיכה משני חתיכות וחייבין אשם תלוי אפי' על חתיכה אחת ואיסי בן יהודא ס"ל דבעינן חתיכה מב' חתיכות ייע"ש. והנה לדבריהם קשה לי למה הוצרך הש"ס לומר הצריכא בינייהו דהוי ס"ד דבזה לא מהני כפרה וכו' ולמה לי הך צריכותא הרי איכא ביניהו טובא דלת"ק לא בעי חתיכה משני חתיכות ולאיסי בעינן חתיכה מב' חתיכות וטובא קמ"ל, וע"ק בכריתות פ' ספק אכל דפריך לרב מכמה ברייתות דמוכח דלא בעי חתיכה מב' חתיכות ומשני ר"א היא דאמר כוי חייבין עליו א"ת ולמה לא משני דהך ת"ק הוא דמפורש בי' דלא בעי חתיכה מב' חתיכות, ולמה לי' להביא מדברי ר"א דמיירי בכוי. לכך נראה לפרש כוונתם להיפוך דהוי קשה לו דהך קרא ולא ידע ואשם ונשא עונו מיותר כיון שכבר כתוב דין אשם תלוי ולכן הנה הת"ק ס"ל דבאשם תלוי בעי חתיכה מב' חתיכות לכך כיון דגוף הפ' מיירי מדין חתיכה מב' חתיכות מוקי הך קרא דלא ידע ואשם ונשא עונו לחתיכה אחת וקמ"ל אף דלא חייב בזה אשם תלוי מ"מ בעי כפרה ולכך מוקי הך קרא בחתיכה אחת, ואיסי בן יהודא ס"ל דל"ב חתיכה מב' חתיכות לכך גוף הפ' מיירי בחתיכה אחת ולכך אייתר הך קרא דולא ידע ואשם עונו, ולזה מוקי לה לחתיכה מב' חתיכות והיינו אף דק"ו הוא מ"מ קמ"ל בזה דסגי בכפרה דהוי ס"ד דלא סגי בכפרה, וא"כ לפ"ז יהי' פלוגתתם להיפך דת"ק ס"ל דבעינן חתיכה מב' חתיכות ואיסי ס"ל דלא בעי חתיכה מב' חתיכות, ולכך א"ש דלא קאמר הש"ס תירוץ זה דקמ"ל תרווייהו דפליגי אם בעינן חתיכה מב' חתיכות דפלוגתא זו לא ניחא רק למסקנא דכבר ידעינן מהסברא דמסיק הש"ס דהוי ס"ד דבזה לא סגי בכפרה אפשר לפרש כן דלאיסי ס"ל דלא בעי חתיכה מב' חתיכות והוי קשה לו על יתור הפסוק ומוקי לה לחתיכה מב' חתיכות דא"א ללמדו מק"ו די"ל דהוי ס"ד דלא סגי בכפרה אבל להס"ד דלא הוי ידע מהך סברא דבזה לא סגי בכפרה א"כ הוי קשה אם ס"ל לאיסי דלא בעי חתיכה מב' חתיכות למה לי הך קרא דונשא עונו לחתיכה מב' חתיכות הרי ק"ו הוא מחתיכה אחת ולפיכך הוצרך לחדש הך סברא דהוי ס"ד דלא סגי בב"ח בכפרה ולכך ממילא ידעינן באיזה סברא פליגי ולכך א"ש הא דלא מוקי הש"ס בכריתות האי ברייתא כאיסי כיון דבדברי איסי אינו מפורש דלא בעי חתיכה מב' חתיכות רק דנשמע מדיוקא ומדברי הת"ק דאל"כ במה פליגי, לכך מביא טפי דברי ר"א דמוכח מדבריו מפורש דחייבין על כוי אשם תלוי, והנה היוצא מזה דלת"ק בעי חתיכה מב' חתיכות ולאיסי בן יהודא לא בעי חתיכה מב' חתיכות, וא"כ ממילא מוכח דלכ"ע הוי ספק תורה לחומרא מן התורה דלמאן דלא בעי חתיכה מב' חתיכות ודאי דהוי לחומרא מן התורה וכמ"ש הנ"ל ואף גם להת"ק דבעי חתיכה מב"ח מ"מ הוא דריש ולא ידע ואשם ונשא עונו לחתיכה אחת דגם בזה צריך כפרה א"כ גם לדידיה מוכח דספקא דאורייתא לחומרא מן התורה. דאם לקולא למה לי' כפרה מן התורה, והרי הוא מיתורא דקרא מוקי לה לחתיכה אחת ומוכח דאף בכה"ג הוי ספק לחומרא מן התורה ולא כדעת הרמב"ם ז"ל ודו"ק היטב: ועוד ראיה להסוברים דהוי מן התורה ממ"ש בפ"ק דפסחים דף ט"ו ובבכורות פ' עד כמה את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת תלויה ואמר רחמנא לעביד לה שימור. והנה התוס' הקשו שם בד"ה חבית דממ"נ אם הוי ספק טומאה ברה"י הוי ודאי טומאה וברה"ר הוי ספק טהור, ותירצו כגון ב' חביות ברה"י ונגע באחד מהם ואינו יודע באיזה וכו'. וא"כ מוכח מזה דיש ספק מן התורה דהוי ספקו לחומרא, ולהסוברים באתחזק איסורא מודה הרמב"ם א"ש די"ל דמפרשי כמ"ש התוס', וא"כ כיון דיש אחת מהם שנגע בודאי הוי אתחזק איסורא, אבל להסוברים דאף בזה מקיל הרמב"ם קשה מכאן דמוכח דיש ספק דהוי מן התורה לחומרא, ואף ר"י דפליג היינו רק מכח דיש אם למסורת ותרומתי כתיב, אבל בלא"ה לא פליג דיש ספק דהוי מן התורה לחומרא וצ"ע בזה כעת: תשובה רט לכללי דיני ס"ס דין י"ט. שם אין אומרים ספק דרבנן לקולא אלא אם הספק מצד עצמו הוא מדרבנן אבל אם האיסור מצד עצמו ספק איסור תורה ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן אין אומרים בזה ספק דרבנן לקולא וכו'. הנה הדבר תמוה לי ממשנה מפורשת מס' תרומות פ"ג משנה א' התורם קישות ונמצא מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום, התורם חבית של יין וכו' אם ספק תרומה ויחזור ויתרום, הראשונה אינה מדמעת בפ"ע וכן השניה עכ"ל המשנה ופירשו שם הרמב"ם והרע"ב והר"ש כולם מכח דהוי רק ספק תרומה לכך אינה מדמעת ייע"ש, והנה תמי' לי טובא דמ"ש מכל ספק איסור תורה דנתערב שאוסר תערובתו כמו איסור ודאי, ומ"ש הכא דמכח דהוי רק ספק איסור אינה מדמעת, ובע"כ מיירי בענין דהוי רוב חולין עכ"פ ומן התורה בטל ברוב רק רבנן תקנו שתרומה אינו בטל פחות ממאה, ולכך תינח בודאי תרומה, אבל בספק הוי ספק דרבנן ולהקל, ולכך מה דתנא אינה מדמעת הכונה דאינה מדמעת אפי' בפחות ממאה, אבל עכ"פ רוב בעינן, ולפ"ז קשה הרי הספק מצד עצמו הוא מן התורה אם הוי תרומה או לא, רק מצד אחר בא לו שהוא דרבנן מצד התערובת, ומוכח דאף בכה"ג אמרינן ספק דרבנן להקל, ואין לומר דמיירי בלא נודע עד אחר שנעשה דרבנן, חדא דמה נעשה להסוברים דאף בכה"ג ספק תורה לחומרא, ועוד דלמה לא מחלק כן במשנה והרמב"ם בפ"ה מתרומות בין אם נודע קודם או אח"כ, ועוד הרי כאן בע"כ משעה שהפריש התרומה כבר נודע שהוא תרומה, וא"כ אדרבא נודע איסורו יותר שהרי סברו דהוי תרומה ודאית, ולא שייך לומר דמותר היכי דלא נודע עד אחר שנעשה דרבנן, רק היכי דלא נודע האיסור כלל רק לאחר שנעשה דרבנן וכאן אדרבא האיסור כבר נודע שהרי החזקנוהו לודאי תרומה א"כ ודאי דהוי צריך סמ"ך ונדמע כל התערובת, א"כ אף שאח"כ נולד צד ההיתר שאפשר שאינו תרומה למה נאמר בזה ספק דרבנן ולהקל, ומזה מוכח להדיא דאמרינן ספק דרבנן להקל אף שמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן וצ"ע טובא על הפוסקים להיפוך הן אמת שהש"ע ביו"ד סי' של"א סעיף ס"ה לא העתיק הך דינא דהראשונה אינה מדמעת וכן השניה, אבל לא ידעתי למה כיון שהיא משנה מפורשת ופסקו הרמב"ם בפ"ה מתרומות וצ"ע: והנה אין לתרץ קושייתינו הנ"ל דתרומת פירות דרבנן דהרי המשנה מיירי ביין ותרומת תירוש דאורייתא, ואין לומר דמיירי רק בתרומה בזה"ז דרבנן דמלבד שזה דוחק דכל כהאי לא הוי שתקי הרמב"ם והמפ' לפרש כן, אך גם לולי זה קשה א"כ מה פריך הש"ס בנדה חביות אמקוה נימא בדרבנן הקילו ועשאוהו רק לספק, ובע"כ דלא ניחא להש"ס לפרש זה בתרומה דרבנן ודו"ק: והנה לכאורה הי' אפשר לתרץ זה דיש לומר דדוקא בתרומה לענין אחד ומאה כיון דבשאר כל איסורין יבש ביבש בטל ברוב רק שבתרומה החמירו באחד ומאה, לכך לא החמירו רק בודאי תרומה ולא בספק, דבספק העמידוהו על דין תורה דיבש ביבש בטל ברוב. אבל לפ"ז עכ"פ הוי מוכח דבדברים החשובין שאין בטלים אפי' באלף בזה אין איסור רק בודאי איסור ולא בספק איסור. כיון דמן התורה בטל ברוב רק מדרבנן אינו בטל לכך בספק הוי ספק דרבנן, ואף דהספק נולד בשל תורה ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן מ"מ אמרינן ספק דרבנן ולהקל כיון דבשאר איסורין יבש ביבש בטל ברוב רק שבדברים החשובין החמירו בזה לא החמירו כמו בתרומה והש"ך כתב בסי' ק"א ס"ק ב' דאם הוא ודאי חהר"ל וספק אם הוא אסור אינו בטל כדלקמן סי' ק"י ס"ט.. והנה הן אמת דמלשון הש"ע משמע כן שכתב ספק טרפה וכו' עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור אם הוא מדברים המתבטלים, משמע הא דברים שאינן מתבטלים לא בטל אפי' בספק איסור והוא מוכח כדברי הש"ך, ולפמ"ש מוכח מן המשנה להיפוך דעכ"פ היכי שבכל איסורין הי' ראוי להתבטל רק שרבנן החמירו באיזה דברים דלא בטל בזה ודאי בספק הוא בטל, ודברי הש"ע והש"ך צ"ע בזה: תשובה רי להרב מו"ה שמואל מ"צ דק"ק ליפיוואץ. הנה ע"ד שאלתו בעיו"ט סוכות העבר נמצא ספק טרפה בדקין אחת ואמרו שהספק הוא על ג' בהמות שנתערבו