טוב טעם ודעת קעח

ועכ"פ מזה נסתר סברת אחיו שרוצה לפרש דברי החוו"ד לומר דבא"י גרע מידוע ומעמיס כן בלשון אפי' שכתב והרי בתחלת דבריו משמע להיפוך דזה יותר מסתבר להתיר רק דקמ"ל דאעפ"כ אסור, ואיך יכתוב אח"כ הרבותא להיפוך בע"כ אין כונת החוו"ד כן בסוף דבריו רק כמ"ש, והנה לאהבתם יצאתי חוץ מגדרי כי אין דרכי לפלפל בפי' דברי ספר חדש הלואי ויהיה לנו פנאי לפרש דברי רבותינו הראשונים להבין דברי חכמים וחידותם. והנה בהיותי בזה קשה לי אסברת הרא"ה והרשב"א למה קמ"ל התנא דט' חניות בלקח מאחת מהם בלקח אחר שנולד הספק, ולא קמ"ל רבותא טפי דאפי' קודם שנולד הספק נמי אסור, ולכאורה הוי אפשר לפרש דכוונת התנא הוי באמת כן דולקח הוי לשון עבר. והכונה שנודע שיש כאן ט' חניות מוכרות בשר שחוטה ואחת נבלה והוא כבר לקח מאחת מהם קודם שידע כן אז ג"כ ספקא אסור, אך בלשון הש"ס פ"ק דפסחים בט' צבורין של מצה וכו' ואתא עכבר ושקל, הנה מלשון זה משמע דעתה בא עכבר ושקל אחר שנודע לנו שיש אחד של חמץ, וקשה למה לא קמ"ל רבותא טפי דאפי' בנטל קודם שנולד הספק אסור, והנה זה אפשר דעבור סיפא נקט דקמ"ל דבפירש מותר אפי' אם פירש אחר שנולד הספק, אך א"כ תיקשי להיפוך לשיטת הטור דס"ל בתערובת חניות הוי לי' קבוע ד"ת וביאר החוו"ד כוונתו מה שאינו בטל ברוב היינו מכח דהספק במוכרין לא שייך ביטול, וא"כ לפ"ז בט' צבורין של מצה אף להטור הוי קבוע דרבנן, וא"כ אי נימא כשיטת הרשב"א דבקבוע ד"ת אפי' אם לקח קודם שנולד הספק אסור, א"כ קשה על הש"ס כיון דנחית שם לפרושי כל חלקי הדינין גבי מצה א"כ למה לא פירש דין זה דבלקח העכבר קודם שנולד הספק ולא ידעינן איזה צבור של חמץ ואיזה מצה אז א"צ בדיקה ובט' חניות אסור כה"ג. ובשלמא בהני דינין דשוין ט' צבורין לט' חניות א"ש דלא פי' כל חלקי הדינין, כיון דהודיע לנו דדומה לט' חניות ממילא נידע כמו דהדין התם בכל חלקיו כן הדין בזה, אבל אם נשתנה כאן הדין מהתם למה לא ביאר זה הש"ס, ולהרשב"א א"ש דגם בתערובת חניות הוי ליה קבוע דרבנן ומותר בלקח קודם שנולד הספק, אבל הטור דס"ל דזה הוי קבוע ד"ת קשה לי למה לא מחלק הש"ס מה דיש חילוק בין ט' ציבורין לדין ט' חניות, לכך מזה עצמו הכריח הטור דינו דאפי' בקבוע ד"ת מותר בלקח קודם שנולד הספק ולכך אין לחלק בזה בין ט' ציבורין לט' חניות והוכיח מזה הטור דין זה לפי שטתו. אך העיקר נלפע"ד דדין זה של הרא"ה והר"ן אם אמרינן אגלאי מלתא למפרע יהי' תליא בדין ברירה, דאם אמרינן יש ברירה אמרינן דמה שאח"כ נודע הוברר הדבר דלמפרע הוי הספק הזה והוי כנודע הספק מתחלה ונולד הספק במקום הקביעות, ואם אין ברירה לא אמרינן אגלי מלתא למפרע לכך א"ש לדידן כיון דלדידן ברירה ספק הוי וכמו שביארו האחרונים ולכך בד"ת אין ברירה ובדרבנן יש ברירה מכח דספק תורה לחומרא וספק דרבנן לקולא, וא"כ אם הוי להיפוך לחומרא אמרינן להיפוך בד"ת לחומרא ובדרבנן לקולא, לכך בקביעות ד"ת חיישינן ליש ברירה לכך אסור אפי' בלקח קודם שנולד הספק דדלמא אמרינן אגלי מלתא למפרע והוי קבוע וס"ס לא הוי דהוי משם אחד דתיכף אפשר לומר אם הוי חתיכה זו מן הכשרה או מן הטרפה, אבל בקבוע דרבנן אזלינן להקל ואמרינן דאין ברירה ולא אמרינן אגלאי מלתא למפרע, וא"כ א"ש הכל כיון דיש דיעות בש"ס דאף בדאורייתא י"ב ויש דיעות להיפוך דאף בדרבנן א"ב, ולדידהו א"ב לאו ספק הוי רק וודאי א"ב ולכך יש לומר דהתנא מלתא דפסיקא נקט דבט' חניות מוכרות בשר שחוטה וכו' ולחק מאחת מהן אחר שנולד הספק לכ"ע אסור ובנמצא הלך אחר הרוב לכ"ע, אבל בלקח קודם שנולד הספק תליא בפלוגתא דתנאי אם י"ב או לא דלמ"ד אין ברירה מותר ולמ"ד יש ברירה אסור, ולדידן דהוי ספקא אם יש ברירה או לא לכך בקבוע ד"ת הוי להחמיר אולי י"ב ובקבוע דרבנן להקל ותלינן דאין ברירה, והנה בהכי הוי א"ש ואיפשר להשוות דברי הפוסקים יחד דלפי מה שכתבו התוספת בתמורה בשם הרמ"ל דברירה לא שייך רק באם לא ניכר האיסור מעולם אבל אם היה ניכר האיסור מתחלה ונתערב לא שייך ברירה לכ"ע, א"כ בכה"ג אין ספק בדבר ובודאי אין ברירה וא"כ יש לומר דהרא"ה והרשב"א מיירי בענין דלא הוכר הטרפות מעולם בהחנות מתחלה, רק בתערובת החניות נולד הטרפות ואח"כ נתוודע איזה מהם הטרפה דבכה"ג חיישינן למ"ד דיש ברירה, לכך אמרינן אגלאי מילתא למפרע והוי כנודע הספק במקום הקביעות, אבל הטור מיירי שהי' הטרפות ניכר בפ"ע ואח"כ נתערב וא"כ בכה"ג ודאי אין ברירה, לכך לא אמרינן אגלי מלתא למפרע ולכן מותר קודם שנולד הספק. ועוד בלא זה יש לומר דאפי' למ"ד יש ברירה לא שייך רק אם עכ"פ עתה הוברר הדבר בבירור וניכר בפ"ע, בזה אמרינן ברירה דלמפרע הוי כן אבל בדבר דאף עתה אינו ניכר בפ"ע רק הוא בתערובת יש לומר דבכה"ג כ"ע מודים דא"ב. כיון דגם עתה אין הדבר ניכר בפ"ע, ולכך נהי דאף בא"י החניות הוי להטור קבוע ד"ת מ"מ לענין ברירה יש חילוק. והרא"ה מיירי בנודע אח"כ איזה חנות טרפה לכך כיון דהשתא ניכר הדבר וידוע, חיישינן למ"ד יש ברירה ואסור למפרע, משא"כ בא"י איזה חנות אם גם עתה אין הדבר ניכר ועומד בפ"ע לכ"ע אין ברירה כה"ג ולכך מותר בלקח קודם שנולד הספק ואין פלוגתא בדבר, ויותר מזה אין פנאי להאריך כי אין עסקי כעת בענינים אלו ולאהבתם פניתי מעט אולי יזכני ה' בזמן אחר לפרש יותר בזה: תשובה רז לש"ע שם סעיף ה'. הנה במעשה דק"ק ווילנא המבואר בבה"י ובפר"ח ואחרונים עיימ"ש בפ"ק דנדה דף א' בחבורי מי נדה שדעתי כדעת האוסרין הכל גם מה שבחוץ ייע"ש, אך בחבורי על מס' ע"ז דף ל"ב ע"ב שם הבאתי ראיה כדעת המכריעין דמה שפירש קודם הספק מותר ומה שפירש אח"כ אסור ייע"ש וגם עיין בחבורי מי נדה בהשמטות מ"ש עוד ראיה דמה שפירש מותר ומה שנשאר אסור ייע"ש, אך עיין בהרא"ש פ"ד דיבמות גבי נתגיירתי ביני לבין עצמי ובש"ך יו"ד סוף סי' רס"ח מ"ש דהוי חוכא וטלולא שיהי' הוא פסול וכו' שם מוכח כדעת האוסרין הכל ודו"ק: וע"ד אשר שאלת בקצב שנתערב לו כבש טרפה בין הכשרים ומכר לכ"א מהקונים אף מהטרפה שנתן לכ"א חתיכות מהכשרים וחתיכה קטנה מהטרפה, ומקצתם לא נודע להם זה עד אחר מליחה ובישול, אך מקצתם נודע להם קודם בישול, ורצית לומר כיון שלאלו שנודע להם קודם בישול מותר מכח דבטל ברוב מותר נמי לאלו שכבר בשלו אלו תוכן דבריך. והנה מה שהזכרת בישול דוקא הי' לך להזכיר מליחה כיון שכבר נמלחו לא שייך בהו ביטול ברוב, ובגוף הדין הנה דמית ענינים נפרדים וטעות גדול דאינו דומה כלל למעשה דווילנא שהביא בכו"פ ובאחרונים. דהתם החצי אנו מתירין מכח דתלינן שכשרה היא ומכח כל דפריש מרובא פריש ותלינן שחצי זה מבהמה כשרה, זה שפיר הוי תרתי דסתרי אהדדי לומר על חצי בהמה זו שמן הכשרה היא, וחציו נאמר שמן הטרפה היא הלא א"א לחלק בהמה לחצאין, רק אם כשרה היא לגמרי כשרה ואם טרפה היא לגמרי טרפה, לכך ס"ל כיון דהמחצית הותר מכח כל דפריש מרובא פריש, ותלינן שבהמה זו מהכשרה היתה, א"כ גם חלק השני כשר וגורר חציה זו את האחרת עמה, אך לענין ביטול ברוב אין זה סותר את זה אטו אם יונח לפנינו חתיכה גדולה טרפה ויפול ממקצתה לתערובת ויתבטל אטו נאמר שבזה הותר הטרפה שלא נתערבה, ומה לי בזה ומה לי בנדון דידך, בזה מכח ביטול ברוב בתערובת אין חלק זה גורר את זה, דאין זה תלוי בזה. דזה שנפל ברוב נתבטל, וזה שלא נפל לא נתבטל, דמצד ביטול התערובת לא שייך לומר דאחד גורר את השני עמו. ואין זה צריך לפנים ושאלה כלל, ואין זה ענין למה שהבאת דעת הפוסקים דהאיסור נהפך להיתר וכו' דמה בכך סוף סוף אטו כשנתערב אנו תולין שהבהמה נעשית כשרה ונהפכה להיתר, הרי אין אנו תולין רק שזה שנתערב נהפך להיתר ומה ענין זה שלא נתערב לכאן, ולכך גם מ"ש באם נמצא אצל בעה"ב אחד במקצת נתבשל ומקצת לא נתבשל, דאם מה שנתבשל נאסר ה"ה נמי מה שלא נתבשל גם ז"א וישתקע הדבר ולא יאמר כלל. ולא מבעיא שבנדון דין הב"הי בפלוגתת הגאונים הח"מ ובה"ז וכו' דאינו דומה לנדון הזה ומטעם שכתבתי, אף גם שמדברי הט"ז בסי' זה דהוא מיירי שפיר בתערובת ומסיק דאסורין כולם מן הדין בין ראוין בין אינן ראוין מ"מ אינו דומה לנ"ד, דבודאי אם הי' כאן חתיכה טרפה ניכרת ומקצת ממנה נפל לתערובת בענין שראוי להיות בטל מן הדין ודאי לא יאמר הט"ז שאינו בטל כיון דיש חתיכה מטרפה הוא שעדיין ניכר זה ודאי אינו, וחס לנו לתלות בוקי סריקי בהט"ז דבזה ודאי מודה הט"ז דמה שנתערב בטל, וש"ס מפורש הוא בחולין בירך שנתבשל בג"ה ואם מכירו משליכו והרוטב בנ"ט ומה לי טעמו ומה לי חתיכה ממנו והט"ז לא קאמר רק מאם הכל הוא בתערובת, רק שמקצתן הוי ראויות להתכבד. בזה ס"ל. כיון שנתנו חז"ל דין חשיבות לחתיכות הללו ואמרי שאינן בטלין אז חשיבות שלהם מועיל לגרור את אחרות עמהם, כיון שגם הם מאותה בהמה ויש לכולם דין חשיבות ואינו בטל, ואף גם בזה כבר חלק עליו הפר"ח בזה והאחרונים הסכימו לדבריו דהעיקר כדעת הפר"ח. ובפרט מן הש"ס וטור וש"ע לעיל סי' ק' גבי ג"ה דאם אינו