טוב טעם ודעת קעז

כמ"ש בתחלה, דבשלמא אם הוי הך איסורא רק דרבנן שייך לומר דהיכא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, אבל אם הוי מן התורה אין לחלק בין שכיחא או לא כידוע, וא"כ מוכח דהוי מדרבנן ואיך יפרש הראב"ד משנה זו. וא"ל דהראב"ד ס"ל דבאמת בזה פליגי ת"ק ור' יוסי דלת"ק ס"ל דאין מבטלין הוי מן התורה לכך אוסר גם שם אפי' דלא שכיחא ור' יוסי ס"ל דאין מבטלין הוי רק דרבנן, ושוב במלתא דלא שכיחא לא גזרו. ז"א דא"כ בע"כ ס"ל להראב"ד דלא קיי"ל כר' יוסי ולמה כשפוסק הרמב"ם בפט"ז מהמ"א כר"י למה לא השיגו הראב"ד בע"כ דמדשתיק אודויי אודי' לי', ועוד דאכתי קשה קושיתיינו השניה דמי דחקו לש"ס לפרש דס"ל לר' יוסי דהוי רק דרבנן ומוכרח לתרץ משום דלא שכיחא הו"ל לתרץ דס"ל לר' יוסי דהוי מן התורה ג"כ ובהא פליגי דר' יוסי ס"ל בשל תורה לא קנסינן כר"מ, ורבנן ס"ל בשל תורה קנסינן כר' יהודא דלעיל בר פלוגתיה דר"מ. מיהו שבתי וראיתי שי"ל דברי הראב"ד שמה שהקשינו מגוף המשנה. יש לומר דהראב"ד מפרש כוונת הש"ס חזקה אין אדם אוסר כרמו בשביל נטיעה אחת כפי' הרמב"ם בפט"ז מהמ"א ייע"ש, א"כ לא הוי הכונה כלל מכח מלתא דלא שכיחא ייע"ש, וא"כ יש לומר דלעולם הוי מן התורה. ומה שהקשינו דמה פריך הש"ס דר"י אדר"י א"ש ג"כ דס"ל להש"ס כיון דכבר אין הנטיעה ניכרת א"כ הוי נתערב כבר ומן התורה חד בתרי בטל רק מדרבנן כיון דהוי דבר חשוב אינו בטל, וא"כ הוי נמי רק איסור דרבנן. ובזה יש לבאר דעת הרמב"ם פט"ז מהמ"א שמפרש כונת הש"ס דחזקה אין אדם אוסר כרמו בשביל נטיעה אחת, היינו שבודאי אינו מכירה שאם היה מכירה היה נוטלה. ותמה הה"מ דא"כ גם בנפלו ונתפצעו נמי נימא כן שאם היה מכירה היה נוטלה. ולפי הנ"ל יהיה א"ש ויתיישב יותר שיטת הראב"ד הנ"ל שכתבנו שהוא מפרש כפירוש הרמב"ם, ולכאורה אין טעם בדבר דסוף סוף כיון דאין מבטלין איסור הוי מן התורה איך מותר שם לבטל לכתחלה ומה בכך שאינו מכירה ס"ס איך עובר על איסור תורה, ולפרש כ"ז נראה דהרמב"ם מפרש נמי כפרש"י והרע"ב דמלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, רק דהוי קשה להרמב"ם על לשון הש"ס דקאמר אין אדם אוסר כרמו בשביל נטיעה אחת דהו"ל לומר בקיצור דזה הוי מלתא דלא שכיחא ולא גזרו רבנן, לכך מפרש הרמב"ם דהנה קיי"ל היכי דניכר האיסור אינו בטל וא"כ יש לומר דנטיעה הוי דברים החשובין כמו אגוזי פרך ואינך ולפ"ז יהיה כונת הש"ס כך דהוה ס"ד דש"ס דלכך אינו בטל דהוי כניכר האיסור כיון דאם יטריח יוכל להכיר והוי כניכר האיסור דאינו בטל ולכך זה הוי מן התורה, ובשל תורה לא שייך דהוי מלתא דלא שכיחא דבשל תורה אין לחלק בזה, לכך משני חזקה דאין אדם אוסר את כרמו בשביל נטיעה אחת, וכפי' הרמב"ם שאם היה מכירה הי' נוטלה ובע"כ אי אפשר להכירה, וא"כ אינו כניכר האיסור ושוב אף דהוי דבר חשוב ואינו בטל מ"מ זה הוי מדרבנן ובדרבנן שוב אמרינן כיון דהוי מלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, וא"כ תינח כאן אבל בנפלו ונתפצעו דהוי מלתא דשכיחא מה בכך שאינו מכירה ס"ס מדרבנן אסור וא"ש ודו"ק: גם יש לומר בכונת הרמב"ם עפ"י שיטת הר"ח כהן דס"ל דתערובת איסור בהיתר ההיתר נהפך לאיסור ורוב הפוסקים חולקים עליו, ולפ"ז נראה להכריע כך דבכל איסורין שבתורה דהוי רק בששים אז אין ההיתר נהפך לאיסור, אך באלו שהחמירו חז"ל ביותר מששים רק במאה ומאתיים הנה כמו שהחמירו חז"ל בזה לאסרו יותר מסמ"ך עד מאה ומאתיים כן החמירו אפי' בזה דההיתר נהפך לאיסור ונעשה כולו איסור ולכך זה יהי' כוונת הרמב"ם שבשלמא התם בנפלו ונתפצעו שאין שם מניעת הביטול מצד חומר האיסור רק מצד חשיבות גופן שהם חשובין, א"כ תינח לענין שלא יתבטלו הם, החמירו כיון שהם חשובין, אבל אין כח בזה להיות נהפך ההיתר לאיסור, כיון דמצד האיסור אפי' הם היו בטלין רק חשיבות גופן מועיל להם שלא יתבטלו אבל אין כח להיות מושך ההיתר עמו ולכך כיון דההיתר הוי היתר בכל מקום שהוא ואינו אסור רק מכח תערובת איסור ואינו יודע איזהו, א"כ בזה יורה לנפשו על כל חדא וחדא שזה ההיתר ומן הרוב לכך יש לחוש שבידו להכירו ואינו חושש להכירו כיון שבלא"ה מורה היתר לנפשו, אך בזה שמצד גוף האיסור אינו בטל לחומר איסורו כגון ערלה וכ"ה א"כ בזה אף ההיתר נהפך לאיסור, ולכך להיות אוסר כל כרמו דייקא להיות כולו איסור בשביל נטיעה אחת זה אינו עושה ומסתמא אינו מכירו וא"ש לשון הרמב"ם ודו"ק היטב. ועיין ראיה לחילוק הנ"ל בטור ופוסקים הל' יין נסך סי' קל"ד דס"ל להרמב"ם דאף דס"ל לרשב"ג והכי קיי"ל דביי"נ מוכר כולו חוץ מדמי איסור שבו הוי רק בסתם יין אבל ביי"נ ממש האסור מן התורה לא מהני למכרו חוץ מדמי איסור שבו והוי אסור בהנאה ממש ייע"ש א"כ מוכח דס"ל להרמב"ם דההיתר נהפך לאיסור לכך לא מהני למכרו חוץ מדמי איסור שבו כיון דכולו נעשה איסור משא"כ בדבר שעיקר איסורו רק דרבנן לא נעשה כולו איסור לכך שרי למכרו חוץ מדמי איסור שבו וא"כ ה"נ הוי ממש כן ודו"ק. ויובן הדבר יותר היטב עפ"י הנ"ל דבדברים החשובים הנה כל זמן שלא נתערבו אין שייך ליתן להם חומר כיון דגוף האיסור אין בו חומר ואין מניעת בטולו רק מכח חשיבותן וזה הוי מעלה רק בתערובת שדבר חשוב אין שייך בו ביטול אבל קודם שנתערב אין שייך ליתן עליו שם חשיבות, לכך בזה לא אזלינן בתר מעיקרא רק בתר השתא, ועתה הרי כבר נתערב ומן התורה בטל ואינו רק מדרבנן ובדרבנן קיי"ל כרשב"ג דמוכרו חוץ מדמי איסור שבו ואין ההיתר נהפך לאיסור, אבל בדברים שעיקר איסורן חשוב מצד עצמן מצד חומר גופן א"כ בזה אפי' קודם שנתבטלו נחשבו חמורין לכך אזלינן בתר מעיקרא שהיו קודם הביטול ואז הוי אסור מן התורה וכל דבר האסור מן התורה וחמור החמירו בו להיות גם ההיתר נהפך לאיסור כמו ביי"נ ממש ודו"ק: תשובה רו לסימן ק"י סעיף ג' תשע חניות וכו'. עיין בש"ך בשם הרא"ה והרשב"א. ושהטור פליג עליו ועיין בחוו"ד שביאר כוונת הש"ך. ונשאלתי ע"ז מחכם אחד לפרש כונתו וזה אשר השבתי לו: הנה מה שנפל מחלוקת בינו ובין אחיו בביאור כונת החוו"ד הנה בגוף הדבר ודאי צדקו דבריו נגד דברי אחיו דודאי אין סברא דבאין ידוע ממי לקח יעשה יותר איסור ויהי' נחשב כניכר האיסור יותר מאם היה יודע ממי לקח רק שאין ידוע באיזה מהם הטרפה שהי' מותר בלקח קודם שנולד הספק, ואם א"י באיזה לקח וגם אין ידוע באיזה הטרפה יהי' אסור זה ודאי אינו סברא, ובזה צדקו דבריו מאוד. אך בגוף הדבר שתמה על החוו"ד בזה אין דבריו ברורין, ודברי החוו"ד ברור מללו, שהרי החוו"ד דייק בלשונו וכתב כיון דהטור ס"ל דתערובת חניות הוי קבוע דאורייתא כמו בידוע וניכר חניות האיסור במקומן וכו' וכונתו כך דלדעת הרשב"א באם הוי התערובת בחניות דאין ידוע באיזה הטרפה הוי רק קבוע דרבנן, ולכך מחלק שפיר בין לקח אחר שנולד הספק, ובין לקח קודם שנולד הספק, אבל אם ידוע אח"כ באיזה חנות הוי הטרפה דהשתא הוי קבוע הניכר, והוי קבוע ד"ת, לכך אף מה שנולד קודם הספק אסור, והש"ך כתב כיון דלדעת הב"ח ס"ל להטור דאף בתערובת חניות ואין ידוע באיזה חנות הטרפה הוי נמי קבוע ד"ת ואעפ"כ מתיר בלקח קודם שנולד הספק נהי דהוא מיירי באינו ידוע מאיזה מהם לקח, מ"מ כיון דלדידי' הוי זה קבוע ד"ת ואעפ"כ מקילינן בלקח קודם שנולד הספק א"כ ה"ה מה דהוי קבוע ד"ת אף להרשב"א והיינו בידוע באיזה חנות הטרפה נמי מותר בלקח קודם שנולד הספק, דמה לי קבוע זה או זה כיון דשניהם ד"ת להטור, ומ"ש החוו"ד בלשונו תחלה ומבואר שם בטור דאפי' אינו יודע ממי לקח ג"כ מותר, כלומר דלאו דוקא בא"י מאיזה חתיכה לקח דהיינו שיודע מאיזה חנות לקח וא"י מאיזה חתיכה בזה דוקא מתיר בלקח קודם שנולד הספק, רק אפי' גם א"י ממי לקח כלומר דהספק נולד בחניות דידוע דיש חנות אחת טרפה רק א"י מאיזה חנות לקח ג"כ מתיר בלקח קודם שנולד הספק והרי לדידיה הוי זה קבוע ד"ת, ומ"ש אח"כ החוו"ד וכיון דבתערובת חניות מותר קודם לידת הספק אפי' בא"י ממי לקח הך אפי' ט"ס הוא וצ"ל וכיון דבתערובת וכו' קודם שנולד הספק בא"י ממי לקח ע"כ אפי' בניכר חניות האיסור מותר קודם לידת הספק כמו בא"י ממי לקח דשוין המה להטור כצ"ל בלשונו ותבת אפי' השני נמי ט"ס בו וז"ב ופשוט בכונת החוו"ד, וגם בלא"ה יש שם ט"ס בתחלה מ"ש דהרשב"א מודה דאפי' אחר שנולד הספק אסור וצריך להיות קודם שנולד הספק. והנה בהיותי מעיין בדברי החוו"ד ראיתי בתחלת דבריו שם שכתב ונראה דאפי' אם נשכח אח"כ איזה מקולין מוכר טרפה וא"כ אף אם לא הי' לו ספק מאיזה חנות נלקח וספק זה אחר שפירש נולד וכו' והנה הוא דבר שאין לו סברא כלל, וממ"נ במה מיירי אם מיירי שאח"כ הי' ידוע לנו איזה היא טרפה רק שלא הי' ידוע מאיזה חנות לקח, רק שאח"כ לא נזכר לנו שאיזה הוי הטרפה א"כ זה דבר פשוט וא"צ להעלותו בספר דכיון דכבר נאסרה אותה חתיכה פשיטא דלא חזרה והותרה עוד, ואם מיירי דבשעת הידיעה תיכף לא נודע איזה טרפה, א"כ הוי נגד השכל והסברא כיון דאם הי' ידוע מאיזה לקח הי' מותרת ובהצטרף עוד ספק יותסר,