טוב טעם ודעת קעו

אותו לחתיכות קטנות, א"כ כל חתיכה ראויה להתכבד לא הוי רק אם דרכה להתבשל כך כמו שהוא ראוי להתכבד, אבל אם אין דרכה לבשלו רק ע"י חיתוך באופן שלא נעשה ראוי להתכבד בזה ודאי לא הוי ראוי להתכבד בחי, דממ"נ אם נלך בתר השתא הוי חי, ואם בתר בישול הרי דרכו להיות נחתך ולא הוי ר"ל, ואין ראיה מכבש שלם דהתם אף דדרכו להיות נחתך מ"מ אף לאחר חתיכתו נשאר בכל חתיכה ראוי להתכבד ואין דרכו להיות נחתך לקטני קטנים לכך הוי ר"ל אפי' בחי, אבל בשומן אווזא וכדומה דאין דרכו להיות ניתך רק ע"י חתיכה לכמה קטנים וכל אחד בפ"ע לא הוי ראוי להתכבד בזה ודאי לא הוי ר"ל ממ"נ וכנ"ל, לכך נראה דשומן אווזות בטלות וגם דבר שבמנין לא הוי כיון דאין דרך לקנות בזה"ז במנין שומן אווזא ואווזא, ולכך נראה דאפי' אווזא שלימה מפוטמת כיון דלאכול כך עם השומן אי אפשר רק צריך להפשיט עורה תחלה א"כ שוב הפשטת העור הוי כמו תרנגולת בנוצתה דמחוסר מעשה גדול ולכ"ע בטלה בחי, והש"ע והפוסקים, לא מיירי רק באווזא שראויה לאכול כך עם שומנה כמ"ש הפמ"ג דהם דברו מענין זה ולא במפוטמות הרבה ייע"ש, א"כ נראה לפע"ד דבכה"ג בטלה ואף דאפשר לאוכלה ע"י הדחק כך עם עורה וכן אפשר דמיעוט בני אדם אוכלין אותה כך צלויה מ"מ בטלה דעתם אצל כל אדם וכיון דרובן אין דרכן לאכול כך נחשב מחוסר מעשה תיקון גדול, וגם במחוסר מעשה גדול דבר שבמנין נמי לא הוי כמ"ש הש"ך יע"ש, ואינו דומה לכבש שלם דשם. לחתכו לחתיכות לא הוי מחוסר תיקון גדול כיון דעכ"פ אותה חתיכה אחת שחתך ממנו כבר הוא ראוי לבישול וא"צ עוד למעשה וחיתוך חתיכה אחת הוא דבר קל אבל כאן להפשיט העור מאווזא הוי מעשה גדול כמו תרנגולת בנוצתה. מיהו בהא יש לפקפק דגם בזה הכנפיים והכתפים כגון הקוליות וכדומה לא מסירין השומן מהם, וא"כ ג"כ ראוי לאכלן כך והוי ראוי להתכבד מצידן. מיהו נ"מ להבייליק וכדומה דברים שדרכן להפשיט אם הם לבדן נתערבו עם שומנן יש לצרף זה לסניף להקל, ועוד הי' נראה לי צד קולא דאף שכתב הש"ע לקמן דאם נתרסקו במתכוין אסורין היינו דוקא אם ריסקן בכונה רק להפקיע האיסור לבד ואין בו תועלת בריסוק זה לדבר אחר, אבל אם בלא"ה יש לו תועלת בריסוק זו או במחתך לצורך חתיכות קטנות בעבור גוף התערובת שיש בו תועלת יותר אם יהי' מחותך אז בזה יהיה רשאי לרסקו ולחתכו לחתיכות קטנות כדי לתקן הדבר ההוא וממילא נתבטל ג"כ, כמו דקיי"ל דמותר לבטל איסור אם אינו מתכוון לבטלו רק לתקן הדבש וכיוצא בו, כן ה"נ בזה אם אינו מכוון לרסק לבטל החשיבות רק שצריך בלא"ה לתקנו מותר, ואף שכתב הט"ז בסי' קל"ד דוקא היכי דאי אפשר בענין אחר מ"מ נראה דהכא כיון דמן התורה בלא"ה כבר בטל הוא רק שמדרבנן הוא אסור ובעלמא קיי"ל בדרבנן מותר להוסיף עליו ולבטלו, ונהי דהיינו דוקא באיסור בדרבנן אבל לא באיסור שעיקרו מן התורה אף שכבר נתבטל מן התורה אסור להוסיף עליו אם עדיין לא בטל מדרבנן, מ"מ כאן לרסק החתיכה מחשיבותה דמן התורה לא נמצא חילוק כלל בין אם הוא שלם או לא ורק מדרבנן יש חילוק בזה הוי ריסוק הברי' בעיקרו דרבנן דמן התורה אין בזה שום מעשה וביטול כלל, ונהי שאעפ"כ מחמירין דאסור לרסקו בידים מ"מ היינו באינו מתכוין רק כדי לבטלו אבל אם צריך בלא"ה לעשות כן לתקן הדבר הזה מותר לעשות כן וממילא הוא בטל, וא"כ בנתערב שומן אווזות אפי' אי נימא להחמיר דהוי ר"ל או דבר שבמנין מ"מ כיון דדרכן בלא"ה לחתוך אותם לחתיכות קטנות להתיכן דבשלימות אינו נימוס יפה א"כ רשאי, אף כאן לחתכן לחתיכות קטנות כדי להיות נעשה שומן וממילא מתבטל. כנלפע"ד להקל בההיא מלתא שהוא מדרבנן, ובפרט לפמ"ש לעיל דבלא"ה לא הוי דברים חשובין בזה. כנלפע"ד נכון ודו"ק היטב. ועיין בפ"מג סוף סי' ק"ט בשפ"ד שמסיק דאווזא הוי ר"ל אף שהוא עם שומן הרבה ולא כמ"ש לעיל ייע"ש: והנה בא מעשה לידי במקולין שנשחטו בה הרבה בהמות והופשטו ונתערבו כל הדקין זה בזה ואח"כ נמצא באחד מהם נקב ממש או מכה בענין דהוי טרפה ודאית מה דינו של הבשר שנתערב, והנה לכאורה הי' אפשר לצדד בזה מכח דהתערובת הוא בעודן בעורן וקיי"ל כבש בעורו אינו חתיכה ר"ל ובטל, ואף דהשפ"ד הביא בשם הפ"ת דאם לא נודע עד אחר שהופשטו אסורין מ"מ הי' אפשר לצרף בזה דעת המחבר בדיעה ראשונה שחהר"ל לא הוי עד אחר בישול לא בחי כעין שרוצה לומר השפתי דעת ייע"ש, אך לדעתי ז"א חדא דהשפ"ד מפקפק בזה וכתב כיון דכתב הרמ"א וכן נוהגים אין לעשות ממנו ס"ס ייע"ש, ולדעתי הדבר יותר תמוה דכאן סתם כדעה הראשונה שחהר"ל לא הוי רק במבושל לא בחי דכיון שכתב הש"ע דיעה הראשונה בסתם ודיעה השניה בשם יש חולקים מוכח דס"ל עיקר כדיעה ראשונה כמ"ש הש"ך בהנהגות או"ה ובחו"מ ובאה"ע סי' א' ובכמה דוכתי ואלו בסי' ק"י מוכח מלשונו שם כמה פעמים שיש קבוע דרבנן במקולין כגון שהוי חהר"ל ייע"ש והרי לדיעה זו דהוי חהר"ל רק במבושל ולא בחי לא משכחת חהר"ל במקולין כלל וא"כ סתרי דבריו זה את זה. והן אמת דלפי מה דציין הבאר הגולה על דין זה שדוקא מבושל ציין זה גם בשם הרשב"א הדבר תמוה דסתרי דברי הרשב"א זא"ז דבסי' ק"י מבואר בדברי הטור בשם הרשב"א שמדבר כמה דינים מקבוע דרבנן שיש חהר"ל במקולין א"כ סתרי דבריו זא"ז, ובאמת בב"י לא הביא בשם הרשב"א כן רק שבחתיכה יותר מדאי לא הוי ראוי להתכבד, א"כ משמע שבזה מודה דאף בחי הוי ראוי להתכבד, אך על הש"ע קשה שפיר, ועכ"פ כיון שמהש"ע גופו מוכח כן לקמן דאפי' בחי הוי ר"ל א"כ מוכח דס"ל דעה אחרונה עיקר א"כ ס"ל גם בגדולה יותר מדאי דהוי ר"ל לכך אין זה צד צירוף לסמוך להקל, ועוד אפי' אי נימא שבעודן בנוצתן נתערבו מהני אפי' אם לא נודע הספק עד אחר שהסירו הנוצה היינו דוקא אם הטרפות אינו ניכר אחר שהסירו את הנוצה שכבר ניטל ממנו הטרפות קודם שהסירו הנוצה, לכך נהי דלנו לא נודע רק עד אחר שהסירו הנוצה ממנו אגלאי מלתא למפרע שהיה התערובת בעודן בנוצתן כיון דכבר ניטל הטרפות מהם ולא היה אפשר להכירו עוד, לכך נחשב התערובת מאז וכבר נתבטלו אף שאח"כ הסירו הנוצה, אבל אם הטרפות לא ניטל רק עד אחר שהסירו הנוצה א"כ בזה ודאי לא נעשה התערובת רק השתא, דהרי בשעה שהסירו הנוצה היה הטרפות במקומו, ואם היינו בודקין כל א' בשלו היינו מכירין איזה טרפה ואיזה כשרה שהטרפות היה מונח בקרבו, א"כ בזה ודאי לא חל שם תערובת עליהם רק לאחר שניטל הטרפות הימנו ואז נעשה התערובת, והרי אז כבר היו אחר הסרת הנוצה, וא"כ לדידן שאין נוטלין את הבני מעיים מהם עד אחר שמפשיטין עורה לגמרי, א"כ אחר ההפשט בשעת נטילת המעיים אם היה בודק אותן אז היה מכיר מי הטרפה ומי הכשרה א"כ לא נעשה התערובת רק לאחר שנטלן ולא בדק לכך יש לו דין חהר"ל ממש ואין כאן פנים להקל להתיר מה שלקחו אחר שנודע הספק, רק אם הוא באופן המבואר בשפתי דעת סי' ק"י ס"ק ל"ז בחקירה א' וב' בלקחו משם ליאטקיש ייע"ש, ובלא"ה אסור מה שלקחו אחר שנולד הספק. מיהו אם כבר נמכר בערך בהמה אחת ביום הקודם שנראה שכבר אותה בהמה נאכל, אז נראה דהוי דינו כמו בנפל אחד מהם לים או נאכל א' מהם דמותר לאכול השאר שנים שנים. כן ה"נ ימכרו משני בהמות הבשר יחד לבשל משניהם יחד, מיהו הט"ז והש"ך מחמירין בנאכל א' מהם, ואפי' לאחרונים המתירין, אפשר דוקא בלא נתבשל בכלי, אבל אם נתבשל בכלי כיון שהכלים קיימין וצריכין אנו לדון על הכלים הוי כאלו גוף החתיכות בעולם דאסור הכל. לכך נראה דאין תקנה למה שנמכר אחר שנולד הספק, מיהו כל זה בבהמות אבל באווזות שמינות ומפוטמות שנמצא בהם כעין זה ונעשה התערובת בעוד השומן עליהם בזה נראה להקל ומטעם שכתבתי לעיל ייע"ש תשובה רה שייך לסימן צ"ט סעיף ה' אין מבטלין איסור לכתחלה. עיין בש"ך הביא דעת הראב"ד דס"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי מן התורה ייע"ש, ואני בעניי לא ידעתי מה יענה הראב"ד למשנה מפורשת פ"ב דערלה. והובא בש"ס גיטין דף נ"ד ע"ב נטיעה של ערלה ושל כ"ה שנתערבה הרי זה לא ילקוט ואם ליקט יעלה באחד ומאתיים ובלבד שלא יתכוין ללקוט ר' יוסי אומר אף יתכוין ללקוט יעלו באחד ומאתיים. ומפרש שם הש"ס הטעם דחזקה אין אדם אוסר כרמו בשביל נטיעה אחת ופרש"י וא"כ הוי ליה מלתא דלא שכיחא ולא גזרו ביה רבנן וכן פי' הרע"ב שם א"כ מפורש להדיא דהך איסורא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי רק דרבנן ייע"ש בפרש"י והרע"ב, ועוד תמוה יותר מן הש"ס גיטין שם דפריך דר"י אדר"י מנפלו ונתפצעו, ואם הוי הך איסורא דאין מבטלין איסור מן התורה בלא"ה אין התחלה לקושיא כלל דהרי בדף נ"ג ע"ב משני שם הב"ס דר"מ בדרבנן קניס בדאורייתא לא קניס, ופרש"י שם מכח דבדרבנן קיל קנסינן ליה טפי ייע"ש, א"כ ה"נ מאי קושיא לר' יוסי יש לומר בנפלו ונתפצעו הוי ודאי רק דרבנן דהרי גוף הדין דדברים חשובין הוי רק דרבנן ולכך בדרבנן קניס אבל הך איסורא דאין מבטלין הוי מן התורה לכך לא קניס ר' יוסי אם כוון ללקוט בע"כ דהך איסורא דאין מבטלין הוי רק דרבנן. ובלא"ה תמוה מגוף המשנה