טוב טעם ודעת קעה

קראו דם השעיר אע"פ דדם הפר מרובה קראו דם השעיר מוכח דלא בטל ייע"ש ולפ"ז נראה ה"ה כאן באמת אברהם לא נתן להם חלב ממש בעין רק ע"י תערובת מאכלים אחרים, או שהבשר היה נתבשל בחלב ונבלע בו החלב, רק שהתורה קראה ויקח חמאה וחלב דלדידן באמת טכ"ע דאורייתא, א"כ אף שנבלע בו החלב הוי כאלו הוא בעין, כמו בדם השעיר אף שנתערב קראו דם השעיר, כן אמרה התורה ויקח חמאה וחלב אף שהיה רק בתערובת לא בעין, אך אז קודם מתן תורה לב"נ דהוי טכ"ע לאו דאורייתא היה מותר להם זה כיון דלא הוי בעין לכך לא היה יכול הש"ס להוכיח מזה דחלב אין בו איסור אמ"ה ומזה יהי' מוכח דטכ"ע לאו דאורייתא לב"נ, מיהו אי נימא דלא נאסר לב"נ רק אמ"ה ולא בשר מן החי א"כ אין ראיה מכאן דבודאי חלב אף אם הוי אסור הוי רק בכלל בשר מן החי ולא אמ"ה ואין ראיה מאברהם ואין ראיה דטכ"ע לאו דאורייתא לב"נ וכעת עדיין הדין בצ"ע. ומצד הסברא נראה דבב"נ טכ"ע לאו דאורייתא שהרי אפי' בישראל יש כמה פוסקים דס"ל לאו דאורייתא ואפי' למ"ד דאורייתא ילפינן זה מכמה לימודים וזה נאמרו רק בישראל אבל בב"נ לא נאמר זה לכך הדרינן לסברא דטכ"ע לאו דאורייתא. מיהו זה אי נימא דשייך ביטול ברוב לב"נ אבל אי נימא דבאמת לדידהו לא שייך ביטול ברוב אז יש לומר לדידן הוי ס"ד דטכ"ע לאו דאורייתא מכח ביטול אבל לדידהו דלא שייך ביטול הוי ודאי דאורייתא, ואפי' אי נימא דגם לדידהו שייך ביטול מ"מ יש לומר היינו רק מכח מי איכא מידי, אבל בלא"ה לא שייך בהו ביטול דלא נאמר בהו אחרי רבים להטות, וכיון דרק מכח מי איכא מידי א"כ שוב טעם כעיקר דלדידן אסור מן התורה גם לדידהו אסור, דלדידן הוי מכח טעם כעיקר ולדידהו מכח דלא שייך בהו ביטול, ומי איכא מידי לא שייך כיון דלדידן ג"כ אסור עכ"פ, לכך הדבר צ"ע כעת ואין פנאי לעיין בזה אולי יזכני ה' בזמן אחר לבאר יותר: תשובה רג שייך לש"ע סי' ק"א נשאלתי במעשה שאירע פה"ק בשני כליות של בהמה טרפה שנתערבו בששה עשר זוגות כליות כשרים ונשאלתי מה דינם, והשבתי דנראה לאסור כיון דהוי דבר שבמנין דדרכו למכרם תמיד במנין וא"כ בזה קיי"ל כהרמ"א בהג"ה בסי' ק"י סעי' א' דדבר שמוכרין תמיד במנין אינו בטל. ואין לומר דגם זה לא הוי דבר שבמנין כיון שמוכרין לפעמים חתיכה מהם. זה אינו דדוקא דבר שדרכו למנות רבים יחד או שנים מהם אם קצתם נמכרין יחד כגון סל מלא בצים, בזה לא נקרא את שדרכו למנות. אבל לא מה שנמכר חתיכה מאחד מהם אבל לא שנים יחד ויותר, דודאי חתיכה אי אפשר למנות רק כיון דעכ"פ שנים ויותר אין נימנין יחד למכור באומד הוי דבר שבמנין ודו"ק. אך לכאורה היה מקום לפקפק בזה כיון דמשמע מדעת הש"ך כאן בס"ק ז' דמה דלא הוי חהר"ל לא הוי נמי דבר שבמנין ודין אחד להם, והרי זה מבואר בש"ע סי' זה דמחוסר תיקון גדול לא הוי חתיכה הראויה להתכבד ולפ"ז נראה ה"ה בכליות לא נחשב כלל חהר"ל כיון דהם מחוסרין ניקור החלב נחשב מחוסר תיקון גדול, וממ"נ מה דראויין לפני נכרים לא נחשב חהר"ל כמ"ש הפרי מגדים בזה בסי' זה דמה שראוי לאורח גוי לא הוי ראוי להתכבד, ואפי' אי נימא דלא כוותיה בהך דינא דבב"ח היינו התם כיון דגם לגוי נצרך הביטול דאם לא יתבטל יהי' אסור לנו לתנו לגוי ואם יתבטל יהי' מותר לתנו לגוי, א"כ כיון דגם לגוי נצרך הביטול שפיר ראוי לומר כיון דלזה שאנו רוצים להתיר הביטול הוי לו ראוי להתכבד נחשב חהר"ל, אבל כאן בנ"ד דלנכרי מותר למכרם בלא ביטול רק עיקר הדין הוי אם ראוין לישראל, א"כ אין לחשוב דין חשיבות רק אם הוי חשוב למי שאנו רוצין להתיר לו הביטול וכל כה"ג כיון דאינו ראוי לישראל לא נחשב חהר"ל וא"כ כיון דאסורין בלא ניקור החלב שבהם הוי מחוסר תיקון גדול, ואין דומה לכבש בעורו דמשמע אם נפשט עורו הוי ראוי להתכבד אף דמחוסר ניקור גידי הדם וחלב יש לומר דהתם אפשר לאכול ממנו חתיכה שאין בה חוטין כיון דהוי כבש שלם אפשר ליטול ממנו חתיכה גדולה שאין בה חוטין הצריכין ניקור, אבל כאן בכליות כיון דצריך לחטט אחר הלובן שבתוך הכוליא ולשרש אחריו, ואף גם אם אפשר לחתוך ממנה חתיכה קטנה לאכלו בלי ניקור מ"מ הוי קטן מאוד וחתיכה כזו אינה ראוי להתכבד כלל וגוף הכליות אינן ראוין לישראל בלא ניקור וזה הוי תיקון גדול לישראל ע"כ אין לו דין חהר"ל. ולכך אפי' דבר שבמנין נמי לא הוי כיון דזה תלוי בזה כמ"ש הש"ך בסי' זה. מיהו יש לומר דניקור לא הוי מעשה גדול כמו כבש בעורו גם יש לומר כיון דהפמ"ג הביא בשם המנחת יעקב דדבר שבמנין תלוי רק אם הוא מאוס כמו כבש בעורו דהוי מאוס אבל אם אינו מאוס אף דלא הוי חתיכה הר"ל הוי דבר שבמנין א"כ ה"נ אינו מאוס. מיהו בזה הוי אפשר לומר דמה דאסור חשוב כמו מאוס, דדוקא אם הוא מותר כמו כבש בעורו שאיפשר ליטול ממנו חתיכה גדולה שא"צ ניקור, גם ראוי הוא לאכול באומצא בלא בישול ומליחה כלל כמ"ש גבי שבת, ולכך הוי דין דבר שבמנין רק אם הוא מאוס או לא, אבל אם הוא אסור באכילה אז אינו חשוב דאיסורו מבטל חשיבותו דמה שראוי לנכרי לא נחשב חשיבות כמ"ש לעיל ולישראל עדיין אסור הוא, לכך איסורו מבטל חשיבותו, ובזה הוי נראה להיפוך דזה אינו תלוי באם מחוסר תיקון גדול או קטן, בשלמא בחתיכה הראויה להתכבד בזה מה בכך דעתה אינו ראוי להתכבד סוף סוף אם אפשר להיות ראוי להתכבד אינו בטל והוי חשוב, אבל בדבר שבמנין כיון דקיי"ל אם דרכו לפעמים למכור באומד אף דלפעמים מוכרין במנין בטל הוא ודוקא אם תמיד מוכרין במנין אינו בטל לכך בזה צריך להיות החשיבות אלים ביותר. ודוקא אם הוא כעת חשוב נחשב דבר שבמנין, אבל אם כעת אינו בחשיבות אף דאפשר ע"י מעשה יהיה חשוב מ"מ הוי כמו פעמים באומד ופעמים במנין ולכך בטל ליה שפיר, וא"כ לפ"ז נהי נמי לפי דעת המנחת יעקב דדבר שבמנין במאוס ולאו מאוס תליא מלתא מ"מ יש לומר דזה דוקא אם אינו אסור רק דאינו ראוי כך זה תליא במאוס, אבל מה שאינו ראוי לאכילה מצד האיסור שפיר מבטל האיסור את החשיבות, וממ"נ מה דאפשר לאכול ממנו חתיכה בלא ניקור הלא חתיכה זו לא הוי דבר שבמנין, והכוליא שלימה אסורה בלי ניקור וי"ל דזה הוי כמו מאוס. מיהו מלשון הפמ"ג סי' ק"י בשפ"ד ס"ק י"א גבי יראה לי בהמה שהופשטה וכו' אע"פ שלא נבדקה וכו' מוכח מדבריו להיפוך לכך לא מלאני לבי להתיר מה דאין לי ראיה מדברי הראשונים, אך זה אם אין הפסד מרובה אסרתי, אבל בהפ"מ יש לומר כיון דדבר שבמנין הוי רק דרבנן ראוי לסמוך על היתר זה. וגם יש לומר דדוקא כגון בדיקת הריאה דהוי רק דרבנן בזה יש לומר דהוי דבר חשוב ומנין אבל דבר האסור מן התורה אפשר דאף הפ"מג מודה דלא הוי דבר שבמנין דדבר אסור אינו חשוב לכך נראה דיש להקל בזה בהפ"מ ושעת הדחק. וכן הסכימו עמי חכמי עירנו בדין זה: תשובה רד שייך לסי' ק"א סעיף ג' בהג"ה וכן נוהגין וכו'. לכאורה הי' נראה לי דדוקא לבשלן כולן יחד וכדומה בהא מחמירין דחיישינן להני פוסקים דס"ל דהוי ראוי להתכבד אפי' בחי, אבל לאכול כ"א בפ"ע לא מחמרינן בכה"ג דאיכא ס"ס שמא מן הכשרה ואת"ל מן הטרפה דלמא הלכה כהפוסקים דבחי לא הוי ראוי להתכבד, וא"כ כבר בטל הוא וא"כ יש לתלות דזה היתר הוא ומותר לילך לקולא לומר דזה היתר הוא. וכעין ס"ס זו נמצא בפוסקים בכמה דוכתי גבי ציר דגים טמאים וגבי ביצים ייע"ש בש"ך סי' ס"ו א"כ ה"נ נימא כן ממש מיהו מלשון הרמ"א לא משמע כן, רק משמע דלגמרי סובר רמ"א כן מיהו נראה לי דבספק טרפה היכי דנצטרף עוד ספק להקל יש להקל כה"ג לאכול כ"א בפ"ע כיון דאיכא ספקי טובא דלמא אינו טרפה כלל ודלמא זה מכשרה היא ודלמא הלכה דבחי לא הוי ר"ל כלל בכה"ג יש להקל. מכ"ש בלא נודע עד אחר שנתערב דמקיל המ"ב ואחרונים לסמוך אס"ס אחד בגופו ואחד בתערובת, ואף אם קודם שנתערב נודע הספק יש להקל מכח הני ספקות ודלמא הלכה כר"ת דמקיל בכל דוכתא בספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת כנלפע"ד נכון. ועוד הי' נראה לי צד היתר להקל באווזות שמינות מאוד עד שאי אפשר לאוכלן כך מבושלין מרוב שומנם עד שמסירין העור תחלה כמ"ש הפמ"ג ייע"ש, והעור אינו ראוי לאכול רק ע"י התכה, א"כ העור ודאי בטל הוא, דע"כ לא ס"ל להפוסקים דאפי' בחי הוי ראוי להתכבד היינו רק בדבר שעכ"פ אחר בישול ודאי יהי' ראוי להתכבד, א"כ כיון דראוי להתבשל ויהי' ראוי להתכבד ס"ל דבישול לא מחוסר מעשה הוא ונקרא עכשיו ראוי להתכבד, אבל בשומן ממ"נ לפי כמות שהוא עכשיו אינו ראוי שהוא חי ואם יהי' ניתך שוב יהי' נימס לגמרי ואם יתייבש כל כך עד שיהי' ראוי לאכילה כבר אין ראוי להתכבד דכבר יהי' נצטמק מאוד ואין בו שיעור חשיבות שיהי' נחשב ראוי לכבד, ובפרט שאי אפשר לו להיות ניתך לגמרי רק ע"י שמחתכין