טוב טעם ודעת קעד

דתרצו מה מצה מין זרעים דמשמע דזית הוי תחילתו רך וסופו קשה ליפרוך הש"ס התם ואימא זית וצ"ע ודו"ק. ידידו: תשובה רא לק"ק טיאטרא במאלדווי להרב מו"ה משה אב"ד דשם. הנה מכתבו קבלתי יום אמש, והנני משיבו בקצרה. נידון שאלתו בענין הרב אם יכולין לקבל עוד אחר, בזה לא אתערב כלל כי איני יודע מי הרב מכבר ומי הוא החדש לכן לא אוכל להתערב בזה כי לאו כל אפין שווין: אך בדבר הוראה בנידון מחבת חלב מלא שעמדה בלילה על הכירה ונשפך על הכלי בשר שעמדו על הארץ ובבוקר ראו שנתזו הכלים בחלב ולא ידעו אם הי' החלב רותח או צונן בשעה שנתז על הכלים. הנה יפה הורה רו"מ להכשיר אם שמ"ש דהוי ס"ס שמא הי' צונן ואת"ל חם שמא נפסק הקילוח, זה אינו ס"ס לדעתי כיון דמה שמותר בנפסק הקלוח הוי נמי מטעמא דאז מה שבא על הכלי לא הי' חם הרבה כיון דנפסק הקלוח, א"כ הוי כחד ספיקא שמא היה היד סולדת בחלב הניתז או לא הי' היד סולדת בו, והוי כשם אונס חד הוא ואין זה ס"ס. מ"מ מותרין מטעם חזקת הכלי בצירוף חזקה דשעת מציאותן כיון דהשתא צונן הוי. ומטעם השני חזקות יחד ודומה למ"ש הט"ז ביו"ד סי' ק"ה סק"ג ועדיף משם כן נראה לי בעזה"י: ובנידון מה ששאל אם אכל פת הבאה בכסנין ורוצה לשתות מים אם צריך לברך על המים נראה דודאי צריך לברך דמה שמבואר בש"ע סי' קע"ד דא"צ לברך היינו באכילת קבע אז אין אכילה בלי שתיה אבל באכילת ארעי יש אכילה בלי שתיה, וכמ"ש גם רו"מ שכן משמע מדברי המג"א בסי' קס"ח ס"ק כ"ט ייע"ש ובנידון מה שקונין בשעת הגיתות גיגית ענבים מרוססים העומדים בבית הנכרי כמה ימים יפה הורה רו"מ לאיסור וכדעת הש"ך ולא תשגיח על הספר שפוסק כהמחבר. ובפרט אם עומד כמה ימים בבית הנכרי נקל להיות המשכה ובפרט אם הם דרוכים. וחס לשתות יין נסך הזה: ומה ששאל על מ"ש לו בכרות שפכה דנתרפא מחמת עצמו עדיף מע"י רפואה ע"י מומחים, וע"ז שאל דבאע"ז סי' ה' בב"ש סק"ז מפורש להיפך. הנה מזה לא תברא חדא דיש לומר בכונת הב"ש ברפואה הבאה בנקל שביד כל אדם לא ע"י מומחים. גם יש לומר התם מיירי דנסתם גם מחמת עצמו רק שהוסיפו לו רפואה ג"כ אז בזה ודאי כיון דנסתם מחמת עצמו והוסיפו לו רפואה ג"כ זה עדיף. או יש לומר דסתימה שאני כיון דנסתם רק דהוי חשש שיהי' נקרע בזה מסתבר דע"י רפואה יהי' יותר קיים מע"י עצמו, אבל לפתוח לו פתח להיות ככל הזכרים זה ודאי ע"י עצמו עדיפא מע"י רפואות מומחים והסברא שלי נכונה בעזה"י ויותר אין להאריך: ומה ששאל בשולי המכתב בנמצא חתיכת בשר בחלל העוף, הנה הוי חילוק אם נמצא אצל השלל של בצים אז תולין דהוי זה מביצה שנתקלקל ונעשה כן ואזלינן בתר מקום הנמצא שם דהוי מקומו ממש, אבל אם נמצא למעלה סמוך לריאה של עוף טרפה דאז יש חשש דהוי מן הריאה שנתקלקל שם ואזלינן לחומרא וטרפה. דברי ידידו וכו': תשובה רב לש"ע סי' צ"ח סעיף ב'. נשאלתי בדין אם טעם כעיקר נאסר לבני נח, הנה זה באמת יש בו נ"מ לדינא אם נתבשל אמ"ה באחרים אם מותר ליתן המאכל לנכרי אף שסלקו גוף אמ"ה. והנה לכאורה הי' נראה כדמות ראיה לזה ממה דאמרינן בפג"ה טבוח טבח פרע להם בית השחיטה, והכן טול ג"ה בפניהם אתיא כמ"ד ג"ה נאסר לבני נח, והנה אי נימא דטעם כעיקר מותר לבני נח קשה למה יטלנו בפניהם הלא אפי' שלא בפניהם מה חשש יהי' להם, ממ"נ אם יראו בבשר הגיד אח"כ ישליכנו ובפרט שבאמת יטלנו וא"כ לא ימצאו גיד כלל באכלם, ומה חשש יהי' להם ולמה הוצרך ליטול ג"ה בפניהם, וגם על גוף הדבר קשה למה ציוה כלל ליטול ג"ה ממנו, ולמה לא בשעת אכילה כל מי שיאכל וימצא את הגיד ישליכנו, והרי כן הי' בקרבן פסח שקולף ואוכל עד שמגיע לגיד, א"כ הרי אפשר הוא לחלצו אח"כ ולמה הוצרך ליטול ג"ה בפניהם תחלה כשיאכלו ישליכנו, בפרט למה בפניהם דוקא ממ"נ אם לא יראו את הגיד אח"כ מה חשש להם. אך מזה ראי' דטעם כעיקר אסור לב"נ, והך מ"ד כמו דסובר דג"ה נאסר לבני נח יסבור דטכ"ע אסור מן התורה ויסבור כמ"ד יש בגידין בנ"ט ולכך חשש יוסף פן יחושו שמא נתבשל עם הגיד ואסור כל התבשיל לכך הוצרך ליטול אותו בפניהם, ואין להקשות א"כ למה אמר אתיא כמ"ד ג"ה נאסר לב"נ ולא אמר אתיא כמ"ד יש בגידין בנ"ט, ז"א דאטו הש"ס צריך לפרש כמאן אתיא ממילא נידע כמאן ס"ל, רק כיון דאמר תחלה פרע להם בית השחיטה מוכח שאע"פ שלא נצטוו על השחיטה ציוה כן, לכך יש מקום לטעות אולי גם בג"ה הוי כן שלא נצטוו ומ"מ ציוה כן, לכך הודיע לנו הש"ס שז"א רק בג"ה בע"כ ס"ל כמ"ד ג"ה נאסר לבני נח מטעם שכתבו התוס' שם או כפי מה שכתבו המפרשים וגם אני כתבתי בישובו בפג"ה, אבל עכ"פ הוכרח הש"ס לומר כן. אבל לענין יש בגידין בנ"ט אין מקום לטעות דבע"כ ס"ל כן ולכך לא הוצרך לפרש. ולפ"ז יהיה מוכח דטעם כעיקר אסור לב"נ. ועוד נראה לומר דאף למ"ד אין בגידין בנ"ט היינו רק דטעמו לא חשוב טעם דהוי טעם קלוש והוי כמו נ"ט בר נ"ט דלא חשוב טעם, וכן בריחא מלתא דכתבו הפוסקים דהיינו דלא הוי טעם חשוב, אבל משהו מיהו איכא, כן ה"נ טעם גיד לא הוי טעם חשוב רק נחשב טעם קלוש ומשהו אין אוסר לדידן דיש לנו ביטול ברוב או בסמ"ך. אבל לב"נ יש לומר להיפוך דלא נאמרו דין ביטול גבייהו כלל, ולא מהני ביטול בנכרי, ולא שייך בזה מי איכא מידי דלדידן שרי דיש לומר דהיינו דוקא היכי דגוף האיסור מותר לדידן אז אמרינן מי איכא מידי אבל לענין היכי דגוף האיסור אסור אפילו לדידן, רק בתורת ביטול ברוב הותר לנו יש לומר דלדידהו לא נאמר זה ונחשב איסורא כמאן דאיתא, או יש לומר דנהי דגם בזה נימא מי איכא מידי ומהני ביטול לדידהו היינו לדידן דנתנה התורה אחרי רבים להטות וכיון שהותר לנו ע"י ביטול הותר גם לדידהו מכח מי איכא מידי. אבל קודם מתן תורה הי' אסור לב"נ אפי' בטעם משהו, כיון דלא נאמר עדיין דין ביטול ואפי' טעם משהו הי' חשוב טעם, ולכך אף דאין בגידין בנ"ט הי' אסור לב"נ אפילו בטעם משהו, כיון דלא נאמר עדיין דין ביטול ואפי' טעם משהו הי' חשוב טעם. ולכך אף דאין בגידין בנ"ט הי' אוסר הגיד התבשיל דטעם משהו מיהו איכא לכך הוצרך ליטול אותו בפניהם, ועכ"פ מוכח דאם טעם משהו היה אוסר אז ה"ה לדידן עכ"פ היכי דיש בנ"ט ממש באמ"ה דאוסר אפי' לנכרי. מיהו יש להוכיח להיפוך לכאורה ממה דפריך הש"ס בבכורות דף ו' דחלב מנ"ל דשריא דלמא הוי כאמ"ה ויליף לה שם כמה לימודים, והנה לכאורה קשה למה לא יליף מאברהם דכתיב ויקח חמאה וחלב ובן הבקר וכו' והרי אי נימא דהוי אמ"ה הוי אסור גם לב"נ, וא"כ איך נתן להם אברהם חמאה וחלב, והדבר שקול אצלי אם ראיתי כבר באיזה ספר קושיא זו אם לא [והנה בספר ראש יוסף נסתפק אי מצווה ב"נ על בשר מן החי כיון דנלמד מן ובשר בשדה טרפה וזה לא נאמר לב"נ כו' ולדעתי יש להביא ראי' ברורה לזה ממס' בכורות דף ו' דרוצה להביא ראי' מן התורה דחלב מותר אף דבא מכח אבר מן החי ודוחק שם להביא ראיה ולכאורה תמי' לי טובא מ"ט לא יליף בש"ס הרי ב"נ נצטוו על אבר מן החי כישראל והיאך נאמר בפ' וירא גבי אברהם ויקח חמאה וחלב ויתן לפניהם הלא אסור הוא משום אמ"ה והוא הי' סבור שהם בני אדם, וזה ודאי אין לומר שאברהם ידע שהם עוברים על איסור אמ"ה ואוכלים דאכתי הלא אברהם קיים כל התורה כולה עד שלא נתנה כדיליף במס' קידושין והיאך עבר הוא אלאו דלפני עור וגם בלא לאו דלפני עור מנין ידע אברהם זה שהם אין נזהרים באיסור חלב וגם למה לו לאברהם להביא אותם לידי מכשול והוי סגי לו בלא"ה. ולכאורה הוא תימה גדולה. ושוב ראיתי בכו"פ שהקשה כן הביאו בהקדמת בית אפרים לחלק יו"ד ותירץ מכח ביטול ברוב והוא תמוה דבמין באינו מינו בעינן ששים ולא ברוב ופיגול ונותר מיירי במין במינו ואפשר דבב"נ לא בעינן ששים אבל אינו נראה. אך נלפע"ד דזה ודאי אף אי נאמר דחלב אסור דבא מכח אבר מן החי מ"מ אבר לא מקרי רק ביש בו גידין ועצמות אבל בשר שפירש מן האבר אינו אסור רק משום בשר מן החי וה"ה החלב שיצא ממנו הוי רק כבשר מן החי וא"כ אין מכאן ראיה מב"נ שהאכילם אברהם חלב שהרי ב"נ אינם מצווין על בשר מהחי כלל ושפיר שרי להו ואין מזה ראיה לדידן דגם בשר מן החי אסור שיהיה מותר החלב לכך הוצרך להביא ראיה מפסוקים אחרים ויש ראי' מזה דאין ב"נ מצווה על בשר מן החי כלל כנלפע"ד. זה כתבתי בחידושי מילדותי ע"כ] וכעת נראה דהנה מוכח בש"ס בנזיר ששרה פתו ביין דבאין האיסור בעין נחשב רק טעם ותלוי בטעם כעיקר דאורייתא או לא, ולפ"ז הנה ר' יהודא יליף דמב"מ לא בטיל ממה שהכתוב