טוב טעם ודעת קעג

למה לי מחבת דידעינן בברור שלא זב לחוץ אפי' בלא מחבת אף בסתמא כל שלא ראינו שזב ואין התנור משופע מותר מכח דהוי ספק ספקא כמ"ש הש"ך ולמה לי דהיתה במחבת, ואף אי נימא דנקט מחבת לאשמעינן שבזה אפי' אם התנור משופע מותר מ"מ לא שייך הלשון דקאמר דאף בדיעבד הפת אסור אע"ג דאינו משופע אא"כ הי' במחבת הלא במחבת ודאי לא זב לחוץ, ובלא ראינו דזב אפי' בלא מחבת מותר באינו משופע, וממ"נ מ"ש תחלה אע"ג דאין התנור משופע מיירי בע"כ בראינו דזב, ומה זה שסיים אא"כ הי' במחבת ממ"נ אם זב מן המחבת לחוץ הדר הוי לי' כבלא מחבת, ואם לא זב מן המחבת בלא"ה יש היתר אם אין התנור משופע ואיך כתב דאין היתר בדיעבד אפי' באינו משופע אא"כ היתה במחבת, וצ"ע בזה ואין בידי ספר ת"ח ומנחת יעקב לראות אם הרגישו בזה. מיהו נראה לי בלחמים שאופין על שבת יש צד להקל בזה אם אפו עם פשטיד"א של בשר ע"י נטילה כיון דהש"ך הביא דעת האו"ה דהוי ס"ס שמא לא יאכלנו עם חלב, רק שכתב הש"ך דס"ל להרב דאין זה ספק דדרך לאכול פת עם כל מיני מאכלים א"כ בלחמים של שבת דעפ"י הרוב אוכלין רק עם בשר לא עם חלב ולא שכיח כולי האי לאכלו עם חלב שפיר הוי ס"ס עכ"פ וכדאי להצטרף היתר זה להתיר בקליפה או להחמיר בכדי נטילה. וזה כשאפו עם פשטידא של בשר, אבל אם אפו עם חלב אפי' עם גבינה כיון דזב והוי רוטב אין לחלק בין דבר כחוש לשמן רק בעינן סמ"ך רק דכל הפת מצטרף כמ"ש לעיל אבל לא מהני קליפה ודו"ק: והנה בהגיע דברינו לחכם אחד השיב על דברי וזה אשר השבתי לו. א' מ"ש דהלכה כבתראי הנה באמת המעיין בש"ך יו"ד סי' רמ"ב הביא שם בשם י"א דאין שומעין לאחרונים נגד הראשונים וכיון בזה לדעת המהר"ם שהביא בחו"מ סי' כ"ה ס"ק כ"א, ובאמת בכמה מקומות מוכח דעושין ספק או ספק ספקא ופלוגתא של הראשונים נגד האחרונים, ולא אמרינן דהרי הלכה כבתראי ואין כאן ספק כלל, ובע"כ דאנו תופסין בזה כדעת מהר"מ אלשיך דהיכי דהוי מרחק רב אין אומרים הלכה כבתראי, ואפי' להסוברים דאומרים הלכה כבתראי בכל ענין מ"מ בזמנינו ודאי כ"ע מודו דלא אמרינן הלכה כבתראי נגד דורות שלפנינו דליכא דדייק ותני כולי האי כדורות הקודמין, ועינינו רואים שמה שבספר אחד בונה עליו בנין חזק בא השני ודוחהו בקלות לכך נראה בדורות שלפנינו לא אלים כוחייהו לכ"ע לומר בהו הלכה כבתראי ועיין באורים סי' כ"ה אות כ"ב ובנתיבות המשפט משם תראה דאין שייך לומר הלכה כבתראי בדורות הללו נגד הקדמונים, בפרט נגד הרב הרמ"א. ומ"ש כמו דהכו"פ ואה"ע יכולין לחלוק על הרב רמ"א וכו' טעה בזה דאדרבא הכו"פ והא"ע המה מחזיקין דברי הרמ"א דבעינן דוקא זב תחת הפשטיד"א רק הפלוגתא הוי על הב"ח והנמשכין אחריו אבל אדרבא הא"ע וכו"פ המה מחזיקין דברי הרמ"א לכך אין כח ביד החוות דעת להכריח לפסוק כוותיה נגד הא"ע וכו"פ המכריעין לדעת הרמ"א לכך שפיר כתבתי דעביד כמר עביד: ב מ"ש דאכתי לא נדחו דברי השפתי דעת דלהרש"ל אפי' בדיעבד אסור בנצלו ולהרב הרמ"א לכתחלה, ואפשר במלחא אף להרמ"א אסור. הנה אני לא התרתי לכתחלה דהרי ענין זה הוי רק מקרה אם אירע כך וכך בדיעבד. ומ"ש דלמהרש"ל אפי' בדיעבד אסור היינו רק בנ"ט בר נ"ט ממש אבל כאן שעוד ספק שמא אינו מפעפע בכל הכלי, וא"כ מתורת ס"ס לא נפיק דדלמא אינו מפעפע כלל בכל הכלי ואם מפעפע דלמא נ"ט בר נ"ט מותר אפי' בנצלו, לכך כה"ג בפרט במלתא דרבנן ודאי יש להקל לכ"ע כיון דיש עוד קולא לומר דבישול אינו מפעפע בכל הכלי ובמקום אחר אמרינן כן. ועיין בפ"מג שהאריך בזה באמת. ג במ"ש שבשומן די בסמ"ך וא"צ נטילת מקום הקשה הרי בפ"מג כתוב בס"ק א' דבעינן גם נטילה במחכ"ת טעה טעות גדול, דהתם מיירי בהיה השומן בעין בתנור אז אף שיש סמ"ך בעינן נטילה ג"כ וכמ"ש בסי' ק"ה מכח דהטעם נשאר במקומו יותר במקום שהי' בעין ממש, אבל כאן דהי' רק ע"י נתינת טעם מהכלי להפת בכה"ג דליכא בעין רק טעם ודאי אין חילוק בין מקום למקום והיכי דיש סמ"ך א"צ נטילה כלל. ואפי' היכי דזב כיון דיש ספק אם זב תחת הפת או לא נראה דאין להחמיר בנטילה אם יש סמ"ך דבזה דהוי ספק אם זב או לא אין להחמיר ביש סמ"ך ליטול מקומו ג"כ: ד מ"ש אם הוא רוטב מגבינה א"צ סמ"ך רק קליפה זה ודאי נכון דהרי באמת הוא דבר כחוש ואינו שמן ממש וכל שאינו שמן ממש מפורש הוא בש"ך סי' ק"ה ס"ק כ"ג דאינו פולט רק כדי קליפה ומפורש שם הוא בשם הד"מ ולא ידעתי מה כוונתו להקשות בזה שזה מפורש הוא בש"ך שם: ה מ"ש ללמוד היתר על הנוהגין להעמיד קדרות נגד האש בתנור וכתב הוא שנתתי דברי לשיעורין בין אם האש גדולה או אם יש רק מעט אש וגחלים עוממות. הנה יפה כתבתי דאטו זה ודאי הוא שיזחל ע"ג הכירה, הלא אינו רק חשש בעלמא פן יהי' נזחל משם וישכח ויאפה שם פת וא"כ יש כמה חששות פן לא יהי' נזחל ואם יהי' נזחל אולי יהי' האש גדול וישרפנו תיכף, ואין לחוש לחששא רחוקה שיהי' אש קטן ויהי' נזחל ובפרט דאין דרך להעמיד הקדרה רק כשהאש גדול אבל אם האש קטן אין מעמידין כלל קדרה שם, ומה"ט אין דומה למ"ש הוא מטיפה שכנגד האש דשם כיון שבבירור נפל לכך לא סמכינן אסברא זו כ"כ, אבל כאן דהוי חשש בעלמא ולא איסור ממש רק נ"ט בר נ"ט וכה"ג כדאי הוא טעם זה של שרפת האש וחומו להמליץ על מנהג העולם בזה והוא ברור לדעתי: תשובה ר להרב הגאון הגדול מו"ה אריה ליב תאומים אב"ד דפ"ק. ע"ד אשר שאל על מ"ש הש"ך ביו"ד סי' צ"ו דזית הוי חריף כמו צנון כמ"ש בש"ס יהיו מזונותי מרורין כזית וכו' וע"ז שאל מעכת"ה מן התוספת פ"ב דפסחים דף ל"ו שכתבו דרק האילן הוי מר לא הפרי, הנה באמת זה לק"מ דהרי הש"ך כתב זה רק בלשון אי נמי והרי גם התוס' כתבו שם שני תירוצים ולתירוץ הראשון משמע דס"ל דזית הפרי הוי מר ולכך תירצו דבעינן מין זרעים, ומהמכילתא לא הוי ראיה דאין הפרי מר רק שם איתא דהעץ זית הוי מר ומ"מ יתכן דגם הפרי של זית נמי מר הוא רק דשם כתיב ויורהו עץ לכך מפרש דהיה עץ זית ולעולם יש לומר דגם הפרי הוי מר, והתוספת בתירוצם השני לא כתבו רק לראיה להם דעכ"פ העץ מר ויש לומר מ"ש הש"ס מזונותי מרורין כזית היינו על העץ ואין ראיה מזה דהפרי מר אבל מ"מ יתכן דגם הפרי מר ולכך תירצו בתחלה דבעינן מין זרעים רק אח"כ חדשו דהפרי אין מר רק העץ. והנה באמת בזה גופא מהו הוי העלה של יונה אם העץ אם הפרי נראה דיש בזה חילוקי דיעות דבמדרש פ' נח יש אלו לא קטלתיה אילן רב הוי מתעביד משמע דהביאה עץ זית אבל בפ' תצוה בילקוט ר"פ שם הה"ד בטנך וכו' מה יונה הביאה אורה לעולם אף אתם הביאו שמן זית לפני משמע דיונה הביאה הפרי דעשוי להאיר וכן ממ"ש חז"ל גופא יהיו מזונותי מרורין כזית משמע דהביאה דבר מאכל דאל"כ למה הביאה זית ולא הביאה דבר מר אחר ובע"כ מוכח דזית גופא ראוי לאכילה. והנה באמת התוס' לא העתיקו לשון המכילתא כמו שהוא לפנינו דהתוס' כתבו ויורהו ה' עץ זה זית דאין לך מר באילנות אלא זית אבל במכילתא הובא בילקוט ראיתי וזה"ל ויורהו ד' עץ זה עץ זית דאין לך מר באילנות אלא זית עכ"ל הנה מדנקט תחלה זה עץ זית וסיים דאין לך מר באילנות אלא זית ולא סיים עץ זית מוכח דכוונתו כך דעיקר הפרי הוא מר רק כיון דהפרי הוי מר מאוד ממילא גם העץ המגדל הפרי מר הוא ומוכח מזה להיפוך מן דעת התוס' רק כדעת הש"ך הנ"ל. ועוד ראי' לדברינו מן הש"ס דפסחים דל"ט דפריך שמה ואימא הורדופני ופירש"י עץ שהמתיק בו משה את מי מרה ואמרינן נס בתוך נס שהוא הי' מר והוא המתיקו וא"כ מוכח דעץ הי' מר וכמ"ש במכילתא וילקוט שם דהי' עץ הרודופני וא"כ התם עץ הוי כמ"ש ויורהו ד' עץ וכאן בע"כ א"א לאכול עץ רק הפרי ומוכח דהן העץ הן הפרי הוי מר, ולהתוס' צ"ל דזית שאני והעץ מר לא הפרי אבל מ"מ מוכח מן הש"ס דיתכן להיות דיהיו שניהם מר העץ והפרי, ובע"כ כוונת התוס' בראייתם הוא רק דהעץ מר אבל מ"מ יתכן דגם הפרי מר רק דהם העלו סברא דאין הפרי מר רק העץ ומפרש"י דהביא ראי' מן העץ אל הפרי מוכח דס"ל דגם הפרי הזית מר כיון דהעץ מר ומוכח כדעת הש"ך. והן אמת דקשה על הש"ך אכתי להס"ד דהש"ס דפריך וגו' ואימא הורדוף ומשני מה מצה מין זרעים א"כ להס"ד דלא ידע מזה הו"ל להקשות טפי ואימא זית כיון דלא ידע מהך תירוצא דמצה מין זרעים א"ו מוכח דזית אינו מר רק העץ ותימא על הש"ך וכן על התירוץ התוס' הראשון דתרצו דמה מצה אכתי להס"ד שם לא פריך מזית ובע"כ מוכח דאינו מר. ועוד יש להקשות על התוס' דעמדו בדף ל"ו ד"ה מה מרור שאין במינו ביכורים והקשו דאימא זית הרי מפורש במשנה דאילו דברים שאדם יוצא י"ח מרור ולא מנה למרור זית, ועל גוף המשנה הו"ל להקשות למה לא יצא בזית ועל המשנה הו"ל להעמיד לא על הש"ס התם. והנה הי' אפשר ליישב דברי הש"ך דנהי דזית הוי מר מ"מ אינו תחילתו רך וסופו קשה רק קשה מתחילתו לסופו ולכך לא הוי מצי הש"ס ליפרוך ואימא זית דהרי מסיק שם הש"ס תחלה דבעינן תחילתו רך וסופו קשה א"כ שוב א"א לומר דמיירי הקרא בזית ולכך פריך ואימא הורדוף די"ל דזה הוי תחילתו רך וסופו קשה, אבל להתוס'