טוב טעם ודעת קעא

בנשתמש במקצת כלי נימא נהי דבלע מ"מ אינו פולט ובע"כ דרק מכח ספקא חושש המג"א וחושש לחומרא אולי הוי חם כולו או לא לכך לחומרא מהני אבל לא לקולא, א"כ תינח היכי דהפליטה הוי לקולא אז לא סמכינן על זה אבל היכי דהפליטה הוי לחומרא מה לי פליטה מה לי בליעה, לכך שפיר חיישינן לפליטה כמו לבליעה, וחיישינן דפליט והדר בלע וגם זה אמת. והנה עוד נלפע"ד דבר חדש דאף להסוברים דאמרינן שבע היינו תוך מעת לעת דעדיין הוי נ"ט לשבח אז כיון דשבע אינו בולע אף דהם מיירי דעמד שם החלב מעת לעת וא"כ כבר נעשה בליעה הראשונה לפגם מ"מ יתכן דהם ס"ל דהבליעה נעשה בכל המעת לעת לא ברגע אחרונה, וא"כ בכל המעת לעת עדיין הוא שבע ולא התחיל הכבישה, ולא נחשב הכבישה רק מזמן שכלה מעת לעת בליעה ראשונה , והוי כאלו לא הי' בו כלל החלב עד הנה אחר כלות מעת לעת הראשון, ומזמן כלות מעת לעת הראשון לא הי' שם עדיין החלב אח"כ מעת לעת בזה הם מתירין. אבל אם כבר כלה המעת לעת הראשון וכבר נעשה לפגם אם אח"כ עמד בו חלב מעל"ע מודים דאסורה כיון דנעשה לפגם כבר וטעם זה החדש הוי לשבח שפיר בולע, ואינו דומה לראייתם מפ' המפקיד דהתם לא תליא מלתא בטעם רק במה דהוי בעין אם חסר או לא בזה אמרינן אף אחר מעת לעת נהי דנעשה לפגם מ"מ הבעין נשאר בו לכך אינו בולע עוד הבעין וממילא אין ראוי להתחסר אבל באיסור תלוי רק בטעם ולא בבעין. והרי בחתיכת בשר שנפל לחלב אפילו אם הוציאו כל החתיכה שלימה מ"מ אסורה החלב ובעינן ששים נגד כל החתיכה, בע"כ מוכח דהטעם נבלע א"כ בשלמא תוך מעת לעת דהוי בו טעם לשבח שפיר מדמין זה לזה כמו דהתם אינו בולע הבעין כיון דיש בו הבעין, כן ה"נ כאן אינו בולע הטעם כיון דכבר שבע בטעמו אבל אחר מעת לעת כבר נפגם הטעם שבו א"כ בטעם לשבח אינו שבע ושפיר בולע טעם לשבח שבחלב וכ"ע מודים דאסורה בזה הקדרה וז"ב לפע"ד. ומה דנסתפק בכלי מתכות אי אמרינן הך סברא דשבע מלבלוע הנה אם כי לדידן אין נ"מ דקיי"ל כהט"ז מ"מ נ"מ לדעת הלבוש והב"ח, ונראה ראיה ממ"ש בזבחים דף צ"ו ע"ב ותרומה לא בעי מריקה ושטיפה והתניא קדרה שבישל בה בשר וכו' תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנ"ט וכו' וקשה מאי פריך הרי כיון דכבוש כמבושל א"כ כמו בבישול בעי מריקה ושטיפה בקדשים ה"ה בכבוש אם נכבש בו מעת לעת בעי מריקה ושטיפה. א"כ נימא דזה ממעט אותה דבקדשים בעי מריקה ושטיפה אף בכבוש ולא מהני הך סברא דשבע בקדשים, אבל בתרומה אם נכבש בו מעת לעת וכבר היה ישן אז אין צריך מריקה ושטיפה דאמרינן שבע ומהו פריך ובע"כ דבכלי נחושת לא שייך שבע, ומה מדויק בזה לשון רש"י שם ד"ה אותה, יאכל אותה בתר מריקה ושטיפה כתיב, ולמה לא נקט רישא דקרא כלי חרס אשר תבושל בו ישבר, וגם מה קמ"ל רש"י כן הרי זה זיל קרי בי רב הוא, אך הוי קשה לו קושיתינו דלתריץ דנ"מ לכבוש מעת לעת ומכח שבע ואף דבכלי נחושת לא שייך שבע הוי לי' לומר דקאי על רישא דקרא אכלי חרס ישבר דלא הוי כן בתרומה, לכך מפרש דבתר מריקה ושטיפה כתיב, וס"ל דמן הסתם אדסמיך ליה קאי ומקרא נדרש לפניו אמריקה ושטיפה ובזה לא שייך שבע ודו"ק: ובנדון מה שהקשה במה דפריך הש"ס זבחים דף צ"ו אלא הא דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה תנור של מקדש של מתכות הי' נעביד של חרס דהא הסקו מבפנים הוא. והקשו התוס' שם דמה מהני החזרת כבשונות הרי בישול בלא בלוע נמי קפיד קרא ותירצו דפ"ח באו לכאן, והקשו א"כ למה התנור טמא ותירצו דבתנור לא אמרינן פ"ח באו לכאן, ועפ"י זה הקשה הוא דא"כ מאי פריך הש"ס בתנור לעביד של חרס ולהדרי' לכבשונות הרי בתנור לא אמרינן פ"ח באו לכאן, הנה יפה העיר, אך באמת א"ש דכונת הש"ס כך למה דרוצה לפשוט לעיל מינה מזה דבישול בלא בלוע נמי אסור דאל"כ לעביד של חרס ומשני משום מנחה וא"כ פריך הש"ס דלו יהא משום מנחה אכתי קשה לעביד של חרס ולהדריה לכבשונות, ובע"כ הטעם דהוי גזרת הכתוב דבישול בלא בלוע נמי אסור וא"כ לפשוט מזה דבישול בלא בלוע נמי אסור כן יהי' סוגיית הש"ס. והנה לעיל דפריך הש"ס קדרות במקדש למה ישברו להדריה לכבשונות נמי הי' אפשר לפרש בדרך הזה דפריך דלפשוט מזה דבישול בלי בלוע נמי אסור, וכן נראה מפרש"י דמפרש באמת כך. אך התוס' לא הי' ניחא להו כפירוש הזה מכח דלעיל מינה לא הביא למפשט כלל הך בעיא דבישול בלי בלוע מקדרות במקדש, א"כ אם איתא דכאן הוי כונת הש"ס לפשוט מזה האבעיא דבישול בלי בלוע הוי לי' לפרש ומדלא פירש מוכח דפריך בכל ענין אף אם בישול בלי בלוע נמי אסור מ"מ פריך הש"ס ולהדריה לכבשונות ולכך הקשו שפיר ומוכרחין לתרץ דפ"ח באו לכאן, אבל בתנור דלעביד של חרס בזה רוצה הש"ס כבר למפשט מזה הבעיא דבישול בלי בלוע רק דדוחה התם א"כ שפיר יש לומר דכאן חוזר לענין ראשון ופריך דא"כ לפשוט מזה דבישול בלי בלוע אסור דאל"כ להדריה לכבשונות ודו"ק ומה שהקשה במכות בתוס' רפ"ק שם שכתבו ב' תירוצים למה לא בעינן עדות שא"י להזימה, תירוץ אחד מכח דלקי עכ"פ נחשב כאשר זמם ותירוץ ב' מכח דבש"ס מוכח דהכתוב לא מיירי בבן גרושה, והקשה ממ"ש בב"ק דף ע"ח דפריך שם לר"י דס"ל עבד לאו אחיו הוא א"כ זוממי עבד לא יהרוגו ופירשו התוס' דא"כ גם הוא לא יהי' נהרג ייע"ש וקשה הרי משכחת להו מלקות, או לתירוץ השני הרי כיון דכתוב לעשות לאחיו א"כ לא מיירי הכתוב כלל בעדות עבד. הנה כמדומה לי שראיתי קושיא זו באיזה ספר. או אצלי כתוב כן מכבר ונשכח ממני מקומו. אך באמת א"ש דלתירוץ הראשון יש לומר כך דמלקות לא מהני רק בענין עדות בן גרושה דא"א שיהיו נעשין הם כך דזה הוי פסול בתולדה, ולכך כיון דמניעת כאשר זמם אינו מצד הדין וענין אחר מבחוץ, רק מצד גוף העדים דלא שייך לעשותן כן, בזה שפיר ע"י מלקות נחשב כאשר זמם, והיינו ע"ד מה שמצינו בעלמא דאמרינן אתתא כמאן דמהילא דמיא, והיינו כיון דלא שייך בהו מילה הוי כאלו נמולו, כן ה"נ כיון דלא שייך בהם לומר שיהיו בני גרושה, ולכך כיון דעושין בהם עונש אחר הוי כאשר זמם אבל בעדות עבד דמצד העדים שייך לעשות בהו כאשר זמם, וכיון דאפשר לקיים בהו כאשר זמם ואעפ"כ התורה פטרתם שפיר נחשבו דשייך בהם דין הזמת מיתה ואין עושין להם ולא מהני מלקות לעשות להם כאשר זמם, ועוד דבבן גרושה שייך בהו כאשר זמם רק לעשות בני גרושה אי אפשר כיון דהדבר תלוי בתולדה, לכך עכ"פ מלקות איכא מכח כאשר זמם, ולכך הוי המלקות במקום עשייתן בני גרושה, אבל עבד דנפטרו מכח כאשר זמם לעשות לאחיו והאי לאו אחיו הוא, א"כ אף ממלקות נפטרו ושוב שפיר לא נחשב עדות שא"י להזימה וז"ב ונכון ולתירוץ השני א"ש יותר דהנה בא וראה מה שדקדקו התוס' בלשונם וז"ל ועי"ל דגבי עדות בן גרושה ובן חלוצה לא חיישינן כלל באתה יכול להזימה דמהיכא נפקא לן דבעינן עדות שאתה יכול להזימה מכאשר זמם והא מוכח בגמרא דכאשר זמם לא נכתב לגבי עדות בן גרושה ולא קאי כלל עליו בשום צד בעולם וכו' הרי דהוסיפו תיבת ולא קאי עליו בשום צד בעולם ולמה להו הוספה זו, אך כוונתם כך דהיכי דהמניעה דא"י לקיים כאשר זמם הוי מצד גוף העדות דגוף עדותן לא שייך בהו כאשר זמם כמו בבן גרושה א"כ כיון דלא משכחת בשום צד בזה הזמה אינו בכלל כאשר זמם כלל ולא בעינן עדות שא"י להזימה אבל היכי דגוף העדות שייך בו הזמה ואין המניעה רק מצד אחר דזה שמעידין עליו הוא עבד ומעידין עליו שהמית איש א"כ גוף העדות שזה המית שייך בו הזמה והוי המניעה מן הנדון אבל מצד גוף עדותן שזה המית שייך הזמה הוי בכלל כאשר זמם כיון דמשכחת בי' צד הזמה וכיון דעתה הוי עבד וא"י לקיים בהן כאשר זמם הוי עדות שאי אתה יכול להזימה, וז"ב בכוונתם דלכך הוסיפו ולא קאי עליו בשום צד בעולם ודו"ק וז"ב. ובהיותי רואה דברי התוס' ראיתי שמה שהקשה על תירוץ הראשון דהרי גם שייך מלקות טעה טעות גדול דהרי שם כתבו להדיא דדוקא בבן גרושה דאינו רק לאו ולא באו לחייבו רק מלקות, לכך הוי מלקות בכלל כאשר זמם, אבל היכי דהעידו עליו להתחייב מיתה לא מהני מלקות להיות נחשב כאשר זמם וא"כ מה הקשה הרי בעבד מחייבין אותו מיתה. הנה את זה ראיתי להשיבו בקצרה ובדברי המשל"מ לא עיינתי כי אין לי פנאי דברי ידידו וכו': תשובה קצח לק"ק רישא להרב מו"ה יצחק מאצנער נ"י הנה מכתבו קבלתי יום אתמול. וע"ד אשר שאל חוות דעתי אם מותר לקנות אוגרקוס המביאין נכרים בחביות אם אין מצוין אצל ישראל, היטב אשר דיבר שמותר לקנות מהם, אני מורה תמיד ואין לחוש שמא היו תחלה בקדרות, כי קיי"ל כאן נמצא כאן היה, ואפילו בפסח סמכינן על זה להקל כמבואר בה"פ, וגם אם היו כבושין תחלה בקדרה הנה מלבד דאין להחזיק ריעותא בזה אף חוץ מזה כיון דנכבשו שאז לא הי' דבר חריף רק אח"כ נעשו חמוצים, הנה אם גם בזה אמרינן דבד"ח אסור אפי' באינו בן יומו אינו ברור, ויש בזה פלוגתא עיין במג"א וח"י סי' תמ"ז והפמ"ג ביו"ד מביאם לכך הדבר ברור שמותר לקנותם,