טוב טעם ודעת קע

אשיב רק מה שנוגע לדינא. הנה מ"ש הל"ש בקיצור דינים סי' פ"ז דבפת שנאפה בחלב אם הוא פת מרובה אינו בטל דהוי גופו של איסור ופת מועט בטל, ורו"מ כתב דנראה לו להיפוך, הנה בפת מרובה אני מסכים עם רו"מ שאין דברי הל"ש נראין כלל, כי אם שמ"ש רו"מ עליו מדברי הש"ך בהל' בב"ח סי' פ"ז בעור הקיבה דבדרבנן לא אמרינן דהוי כגופו של איסור וכו', הנה זה יש לדחות דהרי הש"ך מביא בשם או"ה להיפוך דגם להיות כגופו של איסור הוי כבוש כמבושל, מיהו בלא"ה אין דבריו נראין כלל דאין הענינים דומין דנהי דהחלב לבד הי' מותר והפת לבדו הי' מותר וע"י חבורן נאסרו מ"מ עיקר איסורן הוי רק מכח החלב ולא מכח הפת ועיקר איסור הוי מכח דבו נבלע החלב אבל החלב אינו אסור משום דנבלע בפת, רק משום דע"י הפת אפשר לבוא לידי טעות בהחלב, וא"כ אין איסורן שוה, ואינו דומה לבב"ח והבו דלא לוסיף עלה, ועוד דנהי דכתב הפמ"ג דככרות של בעל הבית אינו בטל אף מדרבנן מ"מ יש לומר דזה הוי תרי דרבנן דהרי עיקר איסור הפת שמא יבא לאכלו בחלב או בבשר, והרי אפי' אם יעשה כן הוי רק דרבנן והוי תרי דרבנן. ונהי דגזרו בזה גזרה לגזרה ואסרו הפת, מ"מ מנ"ל להחמיר עליו בזה ליתן עליו דבר חשיבות דלא בטל מנין לנו לגבב חומרות כל כך בדרבנן לכן אין דברי הלבושי שרד נראין בזה. ולהיפוך מה שרצה לומר דבפת מועט וע"י התערובת נעשה מרובה לא בטל זה אינו נראה כלל, דודאי בטל ובטל לדידן דקיי"ל דהיתר בהיתר לא בטל, ומה שרצה רו"מ לדמותו לכלאים דאין שייך בזה החילוק שחלקו בין בב"ח לכלאים, תמה אני עליו מאוד מה ראה לומר כן דדוקא בב"ח וכלאים דכל חד בפ"ע שרי ותרווייהו ביחד אסירי, ולכן הם ענינים ממש זה כמו זה לכן לא שייך ביטול אבל בפת בחלב הנה הפת שיש בו החלב הוא הוי האיסור ואין היתר רק מכח זה דהוא מועט וליכא חשש טעות בזה הא אם הוי מרובה כיוצא בזה אסור והפת השני שאין בו חלב אפי' אם הוי מרובה נמי מותר ואין איסור רק מכח התערובת שנתערב בו פת בחלב, לכן בזה הוי בו מין באינו מינו רק איסור והיתר ובטל וחשיבות אין בו כיון דהוי בלוע ואינו מחמת עצמו. גם הוי תרי דרבנן ולכן נראה דבכל ענין בטל בזה דלא כדעת הל"ש ואין לגבב חומרות בדרבנן זו"ז אין להאריך. דברי ידידו הטרוד וכו': תשובה קצו לק"ק סקאלי להרבני החריף מו"ה נפתלי נ"י הנה ע"ד שאלתו מה שנוהגין שבכחל אחר חצי צלייתו מדיחין אותו במים ואח"כ משימים עליו קמח וכו' ורו"מ לא נראה לו זה והאריך בזה קצת. הנה מה שדימה זריקת קמח זה לדין דסי' ע"ח דאין טופלין וכו', הנה זה לא דמי דהתם מיירי בבצק המחובר יחד ולא בקמח המפוזר ומפורד כל קורט בפ"ע ועיין בטור סי' ע"ח שמחלק שם בין בצק הגס שמתפרר ובין הדק מוכח שם להדיא דעיקר איסורו הוי מכח שמחובר יחד, אבל אם נפרר מותר מכ"ש בקמח דודאי מפורר הוא, ואף דאנן אין בקיאין ואסור בכל ענין היינו בבצק כיון דבדק אסור מדינא אין חילוק בין דק לגס ואין אנו בקיאין דלא פלוג רבנן, דכיון דדק אסור ה"ה גס דאתי לאחלופי דאינו ניכר היטב בין דק לגס אבל בקמח דכל קמח מותר א"כ ליכא חשש אחלופי ובין קמח לבצק לא טעו אינשי. ומנין לנו להחמיר במה דלא נמצא בתלמוד ופוסקים, ודי לנו בחומרות הראשונים, וגם בבצק גופו אינו מבואר רק בשבולי לקט עיין בב"י, אך הנה בד"מ סי' ע"ח מ"ש בשם האו"ה שלא לטוח בבצק שום בשר לצלי קודם מליחה משום דהקמח מעכב מלצאת וכו'. הנה מלשונו מ"ש דהקמח מעכב משמע דאף קמח אסור אבל מתחלת לשונו שכתב דאסור בבצק משמע דקמח מותר, ולכך הדיוקים סתרי אהדדי ואין ראי' מזה, ומה שהביא רו"מ ראיה מדברי התוס' פסחים דף מ"ג ד"ה דסמידי מה שהביאו ראיה מבנות עשירים טופלות אותן בסולת אין ראי' כלל דהתם הכוונה רק בבצק של סולת, וראי' דלשון טפול לא הוי רק בבצק והרי התוס' הוי ס"ד דלשון טפול לא הוי רק בפשטידא לכך נהי דהוכיחו דלא מיירי בפשטידא מ"מ בבצק מיירי דבקמח לא שייך לשון טפול. ועיין בהל' שבת סי' ש"ג סעיף כ"ה דאסור לאשה לטפל בצק על פניה דמאדים הבשר, ועיין שבת דף פ' מתרווייהו יהי' מוכח דחד ענינא הוא ומוכח דטפלות בנות עשירים בבצק או סיד הוי בצירוף מים ולישה כעין עיסה ולא בקמח. ומה שהביא רו"מ ראי' מפרק כ"צ דנקט סכו בשמן של תרומה דהוי תרומה דרבנן ולא נקט בקמח של תרומה דהוי תרומה של תורה ובע"כ מוכח דזה הוי כעין בישול, הנה זה אינו ראי' מכמה טעמים חדא דלמא קמ"ל דאף בתרומה דרבנן בעי קליפה, או אפשר דדוקא בשמן דסיכה משהו בעלמא הוא לכך די בקליפה, אבל בסולת בעי נטילה. ותדע דאף לפי דעתו הרי מדינא דש"ס בבצק של קמח גס ודאי דמותר כמ"ש בש"ס וטור וא"כ למה לא קמ"ל בבצק מקמח גס ובע"כ מטעם הנ"ל, ועוד מה מדמה איסור פסח לאיסור דם וחלב, דבפסח דיש בו איסור אחר דאסור בצלי מחמת דבר אחר והרי בנטף מרוטבו על הסולת וחזרה אליו נמי אסור דהוי צלי מחמת ד"א א"כ אפי' אם יטפלנו בקמח או בצק יהי' נתחמם הפסח ממנו והוי צלי מחמת ד"א, ועוד בפסח הוי גוף הבישול אסור מפאת עצמו ולא מהני בי' הך סברא דנורא מישב שייב, אבל לענין דם יש לומר דוקא בישול ממש אסור או היכי דהבצק עב ואי אפשר לומר בי' נורא מישב שייב אבל היכי דאינו עב ומדובק יחד י"ל כבולעו כך פולטו ונורא מישב שייב ואינו אסור רק בישול ממש ותדע עוד דהרי בנותן כרעיו ובני מיעיו לתוכו יש דיעות וחד ס"ל דכמין בישול הוא זה, ולענין איסור דם ודאי דמותר לצלות כן ובדיעבד ודאי דמותר ולמה לא פליגי לענין דם כן, ובבשר שלא נמלח עם בשר שנמלח למלאותו בדיעבד מותר מטעם כבולעו כך פולטו או נורא מישב שייב, ובפסח כה"ג אסור ובע"כ דבישול דפסח שאני, ועיין בסי' ע"ז דאסור בביצים הנקרשים מוכח הא כל שאינו נקרש מותר אף שלא נמלח. ומ"ש כ"ת להחמיר אפי' בחצי צלייתו מכח דהרש"ל אוסר והש"ך חולק עליו מכח דספקא דרבנן לקולא וא"כ כאן נהי דחלב שחוטה דרבנן מ"מ דעת האו"ה והט"ז סי' צ"ח דגבי בב"ח אפי' דרבנן הוי לחומרא עכת"ד. הנה הרכיב הדברים יחד דבסי' ע"ו ס"ק י"ד הביא הש"ך דעת הרש"ל דאוסר בחצי צלייתו ולא כתב כלל טעמו מכח ספק דאורייתא לחומרא, רק משמע דפשיטא ליה דבחצי צלייתו לא נפלט כל דמו רק בס"ק כ"ד לענין המוהל עב שם כתב הש"ך בשם רש"ל כן והשיג עליו בזה, גם מה שחילק בין דם לבב"ח לא כן הוא דודאי להסוברים בב"ח דרבנן הוי להחמיר מכח דעיקרו דאורייתא ה"ה בדם הוי כן וכן הביא הפמ"ג בס"ק כ"ד באמת בשם המ"י שמתרץ כן דעת הרש"ל. ואין לגבב בזה חומרות כיון דלדינא דש"ס אף בתוך שיעור צליה היה מותר אפי' בבצק כל שדרכו להתפרר, ולפ"ז ודאי דמותר אפי' בקמח, ולכך נהי דנהגינן לחומרא מ"מ לאחר חצי צלייתו ובקמח שאינו בצק ודאי דאין להחמיר. וגם בכחל לבשלו אחר הצליה בלי בשר נמי אינו אסור רק חומרא לבד לכך ודאי דאין להחמיר בכה"ג, והנח להם מנהגן. דברי ידידו וכו'. ועוד יש לצרף בזה דעת הסוברים דבטיגון ובפרט בצלי לא הוי איסור בב"ח א"כ הוי כאן תרי דרבנן דחלב שחוטה נמי דרבנן ובתרי דרבנן יש לומר לכ"ע ספיקא לקולא. ובאמת אפי' בחד דרבנן בצליה נראה לומר דלכ"ע הוי ספקא דרבנן לקולא דאינו דומה לבשר עוף בחלב, דבשר עוף בחלב מיחלף אבל צלי אטו בישול לא מיחלף. ודו"ק היטב: תשובה קצז הרב החריף מו"ה ישראל נכד הרב מפודהייץ. הנה ע"ד שאלתו בנתחב כף ישן של מתכות והתחיבה היה במקצת הכף ולא כולו ולא הי' בן יומא מתשמיש בשר אחר ואח"כ התחיבו את הכף אל חלב רותח מה דינו של חלב זה. תשובה הנה תוכן דבריו הוא כיון דדעת כמה פוסקים דאף להבליע לא אמרינן חם מקצתו חם כולו ולכך נהי דהמג"א מחמיר בסי' תנ"א דלהבליע אמרינן חם כולו מ"מ מודה דלהפליט אמרינן דאין מפליט מכולו והרי דעת הלבוש והב"ח דהיכי דשבע מלבלוע אינו בולע עוד רק דהט"ז חולק מצד דפולט מה שבלע מכבר ולכך חוזר ובולע, וא"כ לענין מה שלא נתחב בו שפיר יש לומר הך סברא כיון דשבע ואינו פולט אינו בולע עכת"ד. הנה היטב אשר דבר בעצה זו לפי הבנתו, אך באמת טעה דהם לא דברו רק בצונן ע"י כבוש בזה אינו בולע היכי דשבע מלבלוע. אבל בבישול ודאי בולע אף דשבע ולא מהני שבע לענין בישול, וכן מדויק בלשונם כפרושי וכן כתוב בט"ז להדיא דבישול פשיטא שמבליע אפי' בכלי ישן, ועוד אם לא נאמר כן אם כן המבשל בשר בכלי חרס ישן של חלב תהיה הקדרה מותרת, לדברי הלבוש והב"ח דלא ס"ל חילוק הט"ז, וזה מבואר הביטול בכל הפוסקים, ועוד מה דמחלק המג"א בין להבליע בין להפליט אינו מתורת ודאי שכן יהי' דבאיזה סברא יהי' לחלק כן הרי אמרינן כבולעו כך פולטו א"כ משמע דהבליעה והפליטה שוין. ועוד הרי אם נשתמש רק במקצת כלי מודה המג"א דמהני הגעלה במקצת, ואם איתא דיש סברא לחלק בין להגעיל בין להפליט א"כ אפי'