טוב טעם ודעת קסח

מ"מ נימא דאיסור מצטרף לאיסור, מיהו באמת א"ש לפי מ"ש בספר החיים דמה דאמרינן איסור ואיסור מבעיא היינו רק במין איסור אחד כגון בנזיר ויין וחרצן, אבל בשני מיני אסורים כיון דעל כל אחד יש לו לאו מיוחד ודאי אין מצטרפין ייע"ש, אך א"כ תינח בשאר ב' מיני איסורין אבל בב"ח כיון דבאמת הם מצטרפין זה עם זה א"כ מצטרפין נמי לאיסור חלב, ובזה שפיר הדרינן לסברת הש"ס דזה מסתבר יותר להיות מצטרף איסור ואיסור מהיתר מל"א, לכך נהי דהיתר אינו מצטרף לאיסור זה הוי איסור ואיסור, והן כמין אחד ממש כיון דע"י חבורן נאסרו שפיר מצטרף, גם ראוי לומר מגו דהוי צרוף לבב"ח הוי נמי צרוף לענין חלב. ולכך ממ"נ אי נימא דחייב עליו משום בב"ח יתחייב עליו משום חלב, ושוב א"א לחול עליו משום בב"ח, ואם אין עובר עליו משום בב"ח, אינו עובר עליו משום חלב, ולפ"ז זה יהיה פרכת הש"ס דכאן משמע דאף חלב ונבלה פחות מכשיעור נמי אינו עובר עליו משום בב"ח ופריך מברייתא דהפגול והנותר והטמא דחייב עליו משום בב"ח, וקשה אי מיירי בכזית פיגול מאי אריא פגול לנקוט נבלה או חלב, ובע"כ דמיירי בפחות מכשיעור ובנבלה וחלב פשיטא דעובר עליו משום בב"ח, רק אפי' פגול ונותר אף דבעלמא המל"א בקדשים מ"מ לוקה משום בב"ח וס"ל דזה הוי כאיסור בת אחת, א"כ מוכח דמכ"ש בנבלה וחלב דחייבין עליו, ולא מצי שוב לתרץ דמיירי בבישול דא"כ לא שייך לומר המל"א ושוב קשה מאי איריא פגול לאשמעינן נבלה בע"כ באכילה מיירי ומכח המל"א וא"ש ודו"ק, ומיושב קושיות המהרש"א ולכך כיון דגם מהך ברייתא פריך לל"ב ג"כ מה לי הך ברייתא או אידך ברייתא דמבשל גיד ופריך מחדא ומיושב קושייתו ודו"ק: תשובה קצ לק"ק לויצקא להרב החריף מו"ה יצחק משה העליר נ"י. ע"ד אשר שאל בצנון שחתכו בסכין של איסור דק דק דנעשה כולו נבלה אם יש להקל באב"י מכח דחנ"נ בשאר איסורין דרבנן והרי יש דיעה דלא הוי ד"ח רק קורט של חלתית. והיכי שיש עוד צד להקל מצטרפין גם זה דלא הוי ד"ח רק קורט של חלתית ורוצה לפרש דברי הרמ"א דוקא בב"י. והנה דבריו לא נהירין דא"כ תיקשי ליה אפי' בב"י הרי הוי בצונן רק דוחקא דסכינא וד"ח בולע אפי' בצונן ופולט, אבל אם נסמוך על הך דיעה דלא הוי ד"ח רק קורט של חלתית וחנ"נ נמי דרבנן א"כ למה יצטרך ס' נגד כל הצנון אף בב"י וזה מפורש ברמ"א להיפוך גם עיין בט"ז וש"ך שהסכימו שניהם לדבר אחד דבבישול צריך ס' גם נגד מקום הנטילה דנעשה נבלה, והלבוש והמהרמ"ל מחמירין יותר דכל הצנון נעשה נבלה, ולמה הוי כן ולמה לא נסמוך על דעת מהר"מ בטור, והרי הט"ז כתב שממנו מקור דבר זה דהיכי דיש עוד צד להקל סמכינן על המהר"מ בטור. והטעם נראה לי חדא דאין כל הדיעות שוין וחנ"נ רוב הפוסקים ס"ל כן וקיי"ל כן להלכה ועוד והוא עיקר בעיני דלא כתב כן הט"ז רק בצנון שקונין מן הנכרים דנולדו לנו ב' הספקות יחד שמא לא נחתכו אין של איסור ושמא אינו ד"ח אבל הכא תיכף שחתך הצנון אאא נולד לנו הספק אם הוי ד"ח ונאסר ונגד ספק אחד מחמירין דהוי ד"ח א"כ כבר נאסר ושוב נעשה כגופו של איסור וכשנולד אח"כ ספק שני לענין חנ"נ מחמירין ג"כ, דלא נחשב ס"ס כיון דלא נולדו יחד, ועוד דאין הספקות על חתיכה אחת דהספק שמא הוי ד"ח או לא הוי לענין גוף מקום הנטילה ולגבי מקום הנטילה הוי רק ספק אחד, והספק השני הוי רק לענין המותר אם בעינן בו ס' נגד כולו או לא והוי כספקות בשני גופין ושני ענינים, אם כי אינו דומה ממש להתם מ"מ יש לומר בכה"ג לא סמכינן על המהר"ם וזה ברור לדעתי: וע"ד אשר שאל באשה שלקחה כף בשר בן יומא אחר שעברה לילה אחת ותחבה אותו לתבשיל חלב וידעינן הבליעה של חלב כמה היא לערך חצי זית ובבוקר שבה ולקחה הכף והגיסה בו תבשיל שיש בו ג"כ שומן בהמה ערך חצי זית ואח"כ תחבה הכף הנזכר לתבשיל שיש בו בשר מעט מטוגן עם בצלים כנהוג ולא היה ששים נגד כל מה שהיה בלוע בכף דכך הדין דכל הבלוע נעשה איסור, אך נגד חצי זית חלב וחצי זית שומן היה ס' והיה רק הפסד מעט, והורה רו"מ להיתר וכו'. הנה לדעתי לא טב הורה, ואם הי' בא לפני לא הייתי מתיר בזה לעולם. כי מה שסמך רו"מ על הסוברים דכל שיש לו הגעלה בהפ"מ אמרינן דאף הבליעה לא נעשה נבלה כמ"ש הש"ך סי' צ"ח ס"ק כ"א ואף בב"ח הוי כן כמ"ש שם הפמ"ג בש"ד, וכיון שמותר כך בהפ"מ שוב כיון דיש דיעה דלינה פוגמת מותר אפי' בלי הפסד מרובה, והנה כבר ראה רו"מ בעצמו הסתירה לזה דבזה יש לחוש דלמא פלט הכף החלב לשומן בהמה ונעשה נבלה וחזר ונבלע בכף. ואני אבאר דבריו דמש"ך אין ראיה דמיירי שהי' ששים נגד החלב שבכף ואם היה פולט הי' כולו מותר רק דחיישינן שמא לא פלט ובלע בשר, בזה שוב הוי בלוע ולא נ"נ ומותר ממ"נ אבל בזה יש לחוש שמא פלט הכף תחלה וחזר ובלע. ומ"ש רו"מ דאכתי כיון דספק הוא הוי לי' ס"ס. זה אינו דבכה"ג שוב הו"ל ס"ס לאיסורא דלמא בלוע בכלי נ"נ ואת"ל לא נעשה נבלה דלמא פלט תחלה, ומה דסמך עוד על הש"ך בסי' צ"ד שכתב כיון דכבר נעשה נבלה בב"ח הוי לי' כשאר איסורין, הנה זה אינו ענין לכאן דהש"ך מיירי דמתחלה נעשה איסור בב"ח ואח"כ הוי בלוע חדש אזי"ל כן אבל כאן יש לחוש דהכף פלט כל בליעתו עם החצי זית חלב לתוך חצי זית שומן וא"כ בפעם א' נעשה כולו נבלה דהיכי דהוי ההיתר עם הבב"ח מודה הש"ך דכולו נעשה נבלה, ואח"כ חזר הכף ובלע כל פליטתו עם כזית בב"ח. לכך אין להקל בזה כלל בב"ח דהוי ספקא דאורייתא, גם בלא"ה משמע דעת הש"ך בסוף סי' ק"ג דלא סמכינן אלינת לילה פוגמת רק לאחר שנעשה איסור אבל אם עברה לילה בין חלב לבשר לא סמכינן אלינת לילה פוגמת ועיי"ש, לכך אין דין זה נראה לי ובפרט בהפסד מועט. זו"ז אין להאריך מחמת טרדה, ידידווכו': תשובה קצא לק"ק ראדיוויל להרבני מו"ה יצחק דוד נ"י. הנה ע"ד שאלתו לא טב הורה והעיקר כדברי המורה בזה וכן אני מורה תמיד שצריך לערות לכלי ב' בפעם א' וכן כתוב אצלי בגליון הפמ"ג ואפילו בדיעבד אני אוסר אם עירה מעט מעט. מיהו כיון שכבר הורה רו"מ להיתר ולנדון הכלים שמתי אל לבי דאפשר להקל בדיעבד דיש לומר דהוי ס"ס דהרי בלא"ה הוי ספק בש"ס אם מפעפע כלל לפנים או לא לדעת הסמ"ק כמ"ש בט"ז וא"כ הוי ס"ס דלמא פעפע מיד לפנים למאכל, ואת"ל לא פעפע מיד דלמא אינו מפעפע כלל, ואין לחוש רק לשמא מפעפע לפנים מעט מעט והוי רק מיעוטא ואין לחוש לזה בדיעבד, רק לכתחלה ראוי לערות מיד ולכלי רחב מכח דאין עושין ס"ס לכתחלה, אבל בדיעבד סמכינן אס"ס הנ"ל, ומה דאם בישל פעם ב' בקדרה זו צריך שנית ס' ומה דהקדרה אסורה. היינו דספקא דהש"ס הוי רק שלא במקום הרוטב אפשר דאינו מפעפע בכל הכלי אבל ע"י בישול ממש ודאי מבליע, לכך בעינן גם בפעם ב' ס' בכלי אבל לענין אם עירה מעט התבשיל נשאר הנשאר שלא כנגד הטפה בזה שפיר הוי ס"ס הנ"ל ומותר בדיעבד, ולפ"ז יש חילוק דאם הטפה נפלה למעלה בקדרה בענין דמעט הנשאר הוי שלא כנגד הטפה אז מותרין הכלים והמאכל בדיעבד אבל אם הטפה נפלה למטה בקדרה בענין שהנשאר יהי' כנגד הטפה ולא היה בו סמ"ך בזה ודאי אפי' בדיעבד אסור התבשיל והכלים וכן נלפע"ד נכון לדינא זו"ז אין להאריך. דברי ידידו הטרוד וכו' ועוד יש לצדד להיתר הכלים דלא גריעי ממ"ש בסי' ק"ז בדגים ובצים דחיישינן שמא נשאר למטה ברוטב ומ"מ הכלים כשרים אחר מעל"ע דמוקמינן להו אחזקתייהו ומכ"ש בזה דהכלים כשרים אחר מעת לעת. וזה ברור ופשוט: תשובה קצב להרב החריף מו"ה מאיר אבד"ק שטערוויץ. הנה ע"ד שאלתו בנדון חצי רבע חיטין שנפל עליהם קדרה גדולה של חלב צוננת והתיר אחד אותם לגמרי, ורו"מ כתב עליו שלא ראה דברי הטור ושו"ע יו"ד סי' קל"ד ודברי המרדכי הובא במג"א סי' תס"ב דחיטין שנפלו עליהם חלב אסורין עם בשר ורו"מ כתב דאפי' עם חלב אסורין שמא יבא לאכלם עם בשר. הנה היטב אשר דיבר רו"מ והמורה הזה הורה כבן סורר ומורה. דאין לומר דהמרדכי מיירי לבשלם עם בשר דאז הוי ספק דאורייתא, דאין ידוע כמה בלעו ושמא אין בו ששים נגד החלב אחר הטחינה. אבל כאן לעשות פת דהוי אכילתו בבשר רק בצונן דאינו אסור בב"ח רק מדרבנן, ואולי לא בלעו הרבה רק מעט ויש בו ששים והוי ספק דרבנן, זה אינו דסתם יינם נמי הוי רק דרבנן ומפורש שם דאסורין ולא אמרינן דהוי ספיקא דרבנן. גם מוכח שם דאסור אפילו למוכרן לנכרים שמא יחזור וימכרם לישראל, ומוכח דגזרו בזה אף גזירה לגזרה ותרי דרבנן וכמ"ש הש"ך בסוף סי' נ"ז דכל היכא דליכא פלוגתא דרבוותא גזרו בזה אפי' בדרבנן ואף בתרי ספיקי א"כ ה"נ גזרינן