טוב טעם ודעת קסז

לא היה לי פנאי כלל כעת ועמו הסליחה כי ידע יותר ממה שהעגל רוצה וכו' רק אין דנין אפשר משאי אפשר כי ימי הפורים והפסח ממשמשין ובאין ואני מוטרד על חד תלת ועוד חזון למועד לטייל עמו אי"ה עת כי ירחיב ה' לנו. דברי ידידו וכו': תשובה קפז לק"ק סניאטין להרבני מו"ה יהודא ליבוש טערנער נ"י. הנה מ"ש בשם המורה שפסק דאם עירו על כלי ב"פ ביום אחד צריך ששים נגד ב' קליפות וכתבת שהדבר מביא גיחוך. ובהשקפה ראשונה כמו רגע טרם שמתי אל לבי גם בעיני היה הדבר לידי גיחוך כיון שעירוי א"י להבליע רק כדי קליפה מה לי פעם א' מה לי הרבה, אך אחרי שובי נחמתי תיכף דמה נעשה ללשון של האו"ה הובא בט"ז צ"ה ס"ק י"ב שכתב דע"י האירעות הרבה בלע בכולו ובע"כ דס"ל דעירוי אחר עירוי מחמם הכלי עד שבולע בכולו, או דס"ל דמה דעירוי אינו מבליע בכלי רק כדי קליפה היינו אם אינו שבע מלבלוע אז כיון דיכול להיות נשאר בתוך כ"ק אינו מתפשט יותר, אבל אם כבר שבע לבלוע ואין מקום לבליעה זו להיות נשאר כאן אז כח הדוחה דוחה אותו להתפשט להלן, ובאמת דקשה לפי הני טעמי, א"כ מאי אריא שהיה הרבה עירוי דרך איסור אפילו בלע תחלה היתר שנשתמש בו היתר דרך עירוי בו ביום כמה פעמים, ואח"כ עירו בו פ"א איסור בו ביום נמי נצטרך ס' נגד כולן לפי דעת האו"ה וזה לא שמענו מעולם וכל כהאי לא הוי שתקי הפוסקים מלכתוב כן ולכך דברי האו"ה צ"ע. אך עכ"פ אין לתפוס המורה בזה אולי סמך על דברי האו"ה, ורו"מ רצה לתפסו ולא ראה דברי הט"ז במקומו, לכך לדעתי אין לתפוס בזה המורה. זו"ז אין להאריך דברי ידידו וכו': תשובה קפח לק"ק טארנאפל להחריף מו"ה זאב ראהט. הנה ע"ד אשר שאל בנדון מאכל שצריך קליפה והוא בענין שאם לא היה אפשר לקלוף היה מותר כך, רק אם אפשר לקלפו בעי קליפה כגון בנידון של הריב"א בדין תתאה גבר אם אירע כן בשבת והמאכל מתקלקל עד לערב אי נימא כיון דמצד שבת אסור לקלוף א"כ הוי כדבר שא"א בקליפה ומותר כך או נימא להיפוך כיון דמצד עצמו ראוי לקליפה בעי קליפה גם יש לומר כיון דאי נימא דאי אפשר לקלוף א"כ יהי' מותר בלי קליפה שוב לא נחשב מתקן ומותר בקליפה ושוב אסור לאכלו בלי קליפה ע"כ שאלתו. הנה מה שהחליט דבשבת אסור לקלוף אין זה ברור, ועיין בפמ"ג סי' שכ"ג ובחבורי ספר החיים הל' יו"ט סי' תק"א שם כתבתי בשבת ויו"ט מותר לקלוף, ואף אם אסור עכ"פ מה דהוי רק חומרא בעלמא ודאי מותר לקלוף כמ"ש גם הפמ"ג כן. ובעיקר ספיקו אם מצד עצמו אפשר בקליפה רק מכח שבת אינו ראוי אם חשבינן ליה ראוי לקלוף הנה יש להוכיח זה מסוגיא דסוכה ל"ג שמוכח שם כיון דבידו למעט אף דאסור מכח יו"ט מ"מ נחשב ראוי ולא הוי דחוי ייע"ש. ועוד יש להוכיח הדבר יותר ממה דמפורש בש"ס ורמב"ם וטוש"ע יו"ד סי' רל"ד דאין מתירין נדרים אלא לצורך שבת ומפירין נדרים אפילו שלא לצורך שבת מכח שאם לא יפר היום לא יוכל להפר אח"כ ומ"ט לא נימא להיפוך, הרי קי"ל ביו"ד סי' רל"ד סעיף כ"א דאם לא נודע להבעל שיוכל להפר או שאינו יודע שנדר זה יכול להפר יכול להפר אח"כ כשנודע לו והוי זה יום שמיעה א"כ מוכח שהיכי דהוי אונס בדבר יוכל להפר אח"כ א"כ מכ"ש היכי שלא היה יכול להפר מן הדין דהוי אונס ויוכל להפר אח"כ אלא ודאי כיון דמצד. עצם הנדר היה יכול להפר ויודע שיכול להפר רק מצד איסור שבת אינו רשאי להפר נחשב זה יכול להפר ולא יוכל להפר אח"כ וממילא אזיל ליה איסור שבת, ולא אזלינן בתר איפכא לומר שלא יהיה יכול להפר בשבת ויהיה יכול להפר אח"כ, רק אמרינן להיפוך דהנדר בר הפרה הוא לאלתר ואיסור שבת נדחה. וזה ראיה ברורה לפע"ד. והנה עוד יתברר לי עיקר ספיקו מסוגיא דיומא במאכילין אותו הקל הקל והנה לפי מה שמוכח שם בסוגיא היינו פלוגתא דרבי וראב"ש בגוזזין לו את הכרישין ומאכילין אותו וא"צ לעשר דרבי ס"ל כיון דאיסור שבת עליו נחשב א"י לעשר ומותר לאכלו כך כיון דא"א לעשר מותר כך מכח פ"נ וראב"ש ס"ל להיפוך כיון דאי נימא דאסור לו כך יהי' מותר לעשר ויהי' נדחה איסור שבת מפני פ"נ דחינן טפי איסור שבת וכיון דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו הי' נראה להיות הדין להיפוך שיהי' מותר לאכלו כך בלי קליפה, מיהו באמת זה אינו דהרי מסיק הש"ס שם דהיכי דאיכא דררא דאורייתא אפי' בדרבנן רבי מודה דגזרינן ודחינן איסור שבת ייע"ש א"כ ה"נ כיון דיש דברים דצריכין מדינא קליפה וזה ודאי אסור אף בשבת לאכלו בלי קליפה לכך גם מה דהוי רק חומרא דרבנן גזרינן נמי הא אטו הא וגם רבי מודה בזה דאיסור שבת הוא שנדחה וז"ב ונכון: תשובה קפט לק"ק הרומליב להחריף מו"ה מאיר באך נ"י. ע"ד אשר שאל מה דעתי במבשל חלב בצרי בחלב אם מותר בהנאה כדעת הרמב"ם שהביא הדגול מרבבה או אסור בהנאה. הנה מה כחי להכריע אך אעפ"כ היות כי בא לידי א"א להוציאו חלק, והנה בהיותי בזה תמיה לי על הש"ס דחולין דף קי"ד דפריך שם מברייתא דמבשל פגול נותר וטמא בחלב חייב. ומשני ההוא כמאן דאית לי' איסור חל על איסור וקשה לי למה הוצרך להקשות מהך ברייתא טפי הוי לי' להקשות מהך ברייתא המובא בפסחים מ"ז וביצה י"ג ומכות כ"א במבשל ג"הנ בחלב דלוקה חמש ומוכח דחייב משום מבשל בב"ח ואוכל בב"ח וכדמפרש שם ר"ח ג' על בשולו וב' על אכילתו, ואין לומר דמאי אולמא דהך מהך ז"א דהרי מריש הוי קשיא לי על הש"ס מאי פריך שם ממבשל פגול וכו' נימא דמיירי על בשולו ולא על אכילתו ושוב ראיתי במהרש"א שם שהקשה כן ותירץ דפריך לל"ק דס"ל דגם על בשולו לא לקי, וא"כ קשה טובא למה לי' להקשות מהך ברייתא דלא קשה רק לל"ק ובאמת לא קיי"ל כן טפי הוי לי' להקשות מהך ברייתא דמבשל ג"ה בחלב ביו"ט דקשיא לכ"ע דמפורש שם דלוקה על בשולו ואכילתו והוא תמוה לפענ"ד. ולכך הי' נראה לומר כיון דקיי"ל דהאוכל חצי זית מבשר וחצי זית מחלב לוקה והנה קיי"ל דעל ח"ש חל עליו איסור אחר וא"כ קשה מאי פריך הש"ס ממבשל פגול נותר וטמא נימא דמיירי התם בחצי שיעור פיגול דבזה חייב עליו משום בב"ח והם מיירו משיעור שלם לכך אין חייבין עליו, אך א"ש כיון דקיי"ל דבקדשים היתר מצטרף לאיסור וא"כ אם יאכל חצי זית פיגול וחלב אף אם לא הי' דרך בישול נמי הי' חייב משום פגול נותר וטמא, וא"כ שוב לא ילקה עליו משום בב"ח וכיון דלא לקי על אכילתו לא לקי על בשולו וא"כ תינח פגול נותר וטמא אבל אם מבשל גיד בחלב שפיר משכחת לה באוכל חצי שיעור מגיד וח"ש מחלב דלוקה על אכילתו, ואח"כ אכל עוד ח"ש מגיד, א"כ מתחייב משום בב"ח תחלה ואח"כ מצטרף חצי שיעור האחרון עם הראשון ולוקה נמי משום גיד, וכיון דמשכחת לה על אכילתו כה"ג לוקה נמי על בשולו ויש לומר עוד יותר כיון דאמרינן בפרק כל הזבחים דפגול נותר וטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה אחד על חבירו, א"כ מוכח דבאכלן יחד א"א שלא יתערב המיעוט ברוב, א"כ ה"נ משכחת לה בב"ח אם אכל כזית גיד וכזית חלב ביחד א"כ א"א שלא ירבה אחד על חבירו, וא"כ יש ברוב כזית גיד מעט חלב או להיפוך א"כ כיון דליכא כאן שיעור גיד חייב משום בב"ח דבזה לא בטלו זא"ז כיון דהוי שניהם איסור אחד וזה הוי גוף האיסור וממילא כיון דהגיד לא בטל בחלב שוב מצטרף זה עם יתר הגיד שאוכל אח"כ לחייב עליו משום גיד, לכך לוקה ב' על אכילתו וג' על בשולו ולכך לא מצי פריך מזה מידי רק מפיגול נותר וטמא פריך שפיר דשם היתר מל"א ולא משכחת לה שילקה משום בב"ח וא"ש, ולפ"ז היוצא מזה מ"ש הרמב"ם והוא מן הש"ס דנבלה או חלב בחלב אינו לוקה מיירי באכל מעט חלב וכזית חלב ביחד בזה לא לקי ומותר גם בהנאה להרמב"ם, "אבל אם אוכל, ח"ש חלב וח"ש חלב או כזית מזה וכזית מזה לוקה אף על אכילתו ומכ"ש דאסור בהנאה כה"ג ודו"ק: והנה אחר שובי נחמתי דנראה דע"פ האמור יש ליישב קושית מהרש"א הנ"ל והוא דודאי מן הש"ס מוכח דאף בח"ש חלב ונבלה אינו לוקה משום בב"ח דאל"כ הוי לי' לומר דמא"ח ומא"ח ולא פליגי זה מיירי בחצי זית וזה מיירי בכזית חלב, ואין לומר דהאמת כן דא"כ הוי לי' לפרש ומדקאמר סתם מוכח דכוונתו מענין דמיירי לעיל זה בבישול וזה באכילה כפרש"י ולמה באמת לא משני כן דזה בכזית וזה בח"ש, בע"כ דבכל ענין אינו לוקה על אכילתו וקשה באמת הרי על ח"ש חל איסור אחר וצריך לומר סברא חדשה דע"כ לא אמרינן דעל ח"ש חל איסור אחר רק בעלמא אבל בב"ח הרי בפסחים פ"ג אמרינן שם אי ס"ד היתר מצטרף לאיסור איסור ואיסור מבעיא, משמע דיותר הוי סברא דאיסור מצטרף לאיסור מהיתר לאיסור, וא"כ נהי דקיי"ל אין המל"א בכל האיסורין.