טוב טעם ודעת קסו

דנאמן והכא עדיף מיניה דהרי אינו יודע כלל אם יש עדים והנה לכאורה היה אפשר לומר בזה דאינו מגו דאולי כבר נודע לו שיש לו עדים דחברך חברא אית ליה והדבר מוכרח דהיכא הכמין עדים ועדים קלא אית להו דאל"כ בטל כל מגו דלהד"מ דמתיירא לומר להד"מ פן יהיו לו עדים שהטמין אחורי הגדר ויכחישוהו, ובע"כ אם איתא שהטמין קלא אית להו ומדלית ליה קלא לא הכמין לו וא"כ בזה שהכמין לו באמת מן הסתם יש לו קול ויודע מזה לכן לא הוי מגו גם בזה מתיירא באמת לומר להד"מ פן הכמין לו עדים. ומה שהוכיח רו"מ מדברי התוס' בסוגיא דתוך זמנו דכתבו דאין להוכיח מזה דמלוה בעדים א"צ לפורעו בעדים, די"ל דמיירי בהודה לו בעדים ובע"כ מיירי באתם עדים דאל"כ נטעון משטה ולמה לא תירצו דהכמין לו עדים אחורי הגדר ובע"כ דבכה"ג הוי מגו, הנה אין מזה ראיה דיש לומר דזה מלתא דלא שכיחא דבשעת הלואה יכמין לו עדים אחורי הגדר דלמה יעשה כן אם מחזיק אותו לשקרן לא ילוה לו וגם אולי יטעון פרעתי, וטפי הוי לי' להלותו בעדים בפניו ולא הי' יכול לטעון פרעתי ולכן ה"ז מלתא דלא שכיחא, גם בלא"ה היו יכולין לתרץ דאפי' למ"ד מלוה בעדים צריך לפרעו בעדים היינו רק אם חזינן דדקדק להלותו בעדים אז כיון דדקדק כן חזינן דלא הימניה אבל אם הוא לא דקדק להלותו בעדים והלוה לו סתם רק דנזדמן דראו אותו עדים מרחוק אז לכ"ע א"צ לפרעו בעדים, וא"כ הוו מצי לתרץ כה"ג ובע"כ דחדא מינייהו נקטו ולכן אין ראיה מדבריהם, והעיקר אצלי דאינו נאמן כה"ג במגו מטעם הנ"ל וז"ב לפע"ד: ובנידון מה ששאל בכונת דברי התוס' מ"ש דבשני עדים לא שייך מגו אין פנאי כעת להאריך כי זה ענין גדול וכבר הארכתי בחבורי בכונת דברי התוס' בעז"ה ואני מוטרד מאוד די במ"ש לו זה. דברי ידידו הטרוד וכו': תשובה קפו לק"ק קארולסבורג להרב החריף מו"ה משה פירשט נ"י הנה מכתבו קבלתי ועל גוף שאלתו אין לי פנאי להשיב כעת ובימים הבאים מתחילין ימי הפסח ובעיר גדולה שואלין ודורשין מקודם למ"ד יום ולא יהי' לי פנאי להשיבו ולמען לא ידמה לו כי השלכתי דבריו אחר גווי אשיבהו רק בקצרה ראשי פרקים ובמה דסיים אפתח, הנה ע"ד אשר הקשה בע"ז דף ס"ח דמפלפל שם למה ס"ל לר"ש בנפל שאור של חולין ושל תרומה לתוך עיסה דמותר אף דהוי השביח כיון דלבסוף פוגם ובנפל שאור של תרומה ושל חולין קאמר דד"ה אסור אף דהוי לבסוף פוגם והקשה רו"מ לפי דברי הר"ן בחולין בסוגיא דטפת חלב שכתב דלמ"ד אפשר לסוחטו אסור אף דידעינן שנסחט ממנו הכל מ"מ אסור כיון דנעשה נבלה גם כתב שם דמה דהוי חנ"נ הוי מכח לתא דבב"ח לכן כל דלא הוי דומיא דבב"ח דרך בישול לא שייך ביה חנ"נ, ולפ"ז נולד לו קושיא אחת דהרי ר"ש ס"ל בב"ח מותר בהנאה פ' כ"ה וס"ל דג"ה אסור בהנאה ובע"כ דס"ל כר"א דכל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע, כמ"ש התוס' בפ"ב דפסחים וא"כ לדידי' לא הוי מצי למכתב בבב"ח לא יאכל דאז הוי אסור בהנאה והוצרך לכתוב לא תבשל וא"כ אין ראי' ממ"ש לא תבשל דאינו אסור רק דרך בישול דהוצרך לכתוב כן כדי שלא יאסר בהנאה לדידי' וא"כ כיון דלדידיה אסור אפי' בצונן דרך כבוש ומליחה א"כ בכל האיסורין נמי בכל ענין נעשה נבלה, וא"כ בשלמא בהשביח ולבסוף פוגם בעצמו מותר ולא אמרינן דכבר נעשה נבלה כיון דהיה עומד לפגם מתחלה אבל בנפל תחלה תרומה והשביח ולא הוי ידוע דעתיד לפגם א"כ כבר נעשה נבלה ומה מהני שאח"כ נפל עוד ונפגם, הרי כבר נעשה נבלה ולכך אוסר ר"ש משא"כ בנפל חולין תחלה ומהו פריך לר"ש ע"כ קושייתו. הנה שגה בזה הרבה, אחד הרי מפורש בפ' כ"ה דף קי"ו דר"ש יליף דבב"ח מותר בהנאה מכח היקשא דאנשי קודש תהיון לי יע"ש א"כ אפי' אם הוי כתיב לא תאכל הוי מותר בהנאה מכח הך היקשא דהרי היכא דאיכא ילפותא אף לר"א מותר בהנאה כדמוכח בפ"ב דפסחים להדיא, ועוד אם כדבריו למה לי לר"ש היקשא בלא"ה הו"ל להוכיח דמותר בהנאה מדכתיב לא תבשל ולא לא תאכל. ועוד הרי מפורש בפ' כ"ה דף קט"ו ע"ב דג"פ לא תבשל כתיב אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול וא"כ תינח לדידן דבב"ח אסור בהנאה ואצטריך חד לאיסור הנאה אין לנו ראיה שאינו אסור רק דרך ה בישול רק ממ"ש בלשון לא תבשל אבל לר"ש דס"ל דבב"ח מותר בהנאה א"כ אייתר חד לא תבשל לדידי' ובע"כ בא ללמד שאינו אסור רק דרך בישול. ועוד היאך אפשר לומר דלר"ש אסור אף דלא הוי דרך בישול א"כ מהו פריך הש"ס בפ"ג דפסחים בסוגיא דמשרת במה דקאמר הש"ס שם מבב"ח לא גמרינן דחידוש הוא ופריך שם ור"ע אין נמי דחידוש הוא, ומהו פריך הרי מפורש במנחות דף ע"ב דר"ע רבו דר"ש הוי וכן מוכח בכמה דוכתי וא"כ ר"ש מסתמא כרביה ס"ל כדמוכח בכמה דוכתי וא"כ מסתמא גם ר"ע ס"ל כן דבב"ח אסור אף דלא הוי דרך בישול וא"כ לא הוי חידוש לדידי' ובפרט דהתוס' בפסחים שם כתבו דר"ש ור"ע ס"ל בחדא שיטה בזה א"כ נימא דגם בזה ס"ל בחדא שיטה דבב"ח אסור אף דלא הוי דרך בישול, ובע"כ דבזה ליכא למ"ד דבב"ח יהי' אסור שלא כדרך בישול גם במה שדימה השביח ולבסוף פוגם לאפשר לסוחטו אינו נראה כלל דהרי מוכח בכמה דוכתי דשאני בין היכא דאשתני גופא ללא אשתני גופא והנה בשלמא באפשר לסוחטו אף דנסחט ממנו האיסור מ"מ החתיכה לא נשתנה לפגם לכך כיון דנעשה נבלה אינו חוזר להכשרו. אבל בנעשה לפגם הרי אשתני גופו דמתחלה הי' לשבח ועכשיו לפגם א"כ בזה מה בכך דתחלה נעשה נבלה, הרי נבלה גופה בנעשה סרוחה מותרת אם אינה ראויה לגר ונהי בתבשיל לא בעינן כולי האי מ"מ ליכא למימר בזה דנעשה נבלה דהרי בנבלה ממש מצינו אם נפגם מותר ונשתנה דינו, א"כ בתבשיל של היתר דנעשה נבלה קיל ודי אם נפגם קצת כיון דאשתני גופו וז"ב: ומה שתמה על ראיה שלי ממעשרות דצלי הוי כבישול וכתב דאינו דומה בב"ח דהוי דרך גז"ה למעשרות. הנה ידעתי גם ידעתי, אך קצרתי קצת דהרי לדינא קיי"ל דכ"ר שהוסר מן האש נמי מבשל לענין שבת ולענין דם וא"כ למה במעשרות כשהוסר מן האש אינו קובע למעשר, ומה לי אצל האש או לא סוף סוף נתבשל ובע"כ דאין הבישול גורם הקביעות רק הוי גז"ה דאצל האש קובע וא"כ אם איתא דבב"ח יש חילוק בין צלי לבשול נימא גם במעשר כן דאינו קובע למעשר רק בישול ולא צלי. והן אמת דמפורש שם במשנה דלא יתן לתוך האלפס כשהם רותחין א"כ אסור באמת בבשול אפי' שלא אצל האש אבל כוונתי הוי למה מותר לסוכו כשאינו אצל האש הרי לענין בליעת איסור קיי"ל צלי רותח בולע ותתאה גבר אף שאינו אצל האש, ובע"כ מוכח דגם במעשר בעינן בישול לא צלי ולכך כל שאינו אצל האש בעינן בישול ממש ולא דרך צלי אבל כל דהוי כנגד האש הוי צלי כבישול ממש ומוכח מזה כך דהיכי דהוי אצל האש הוי צלי כבישול אף לבב"ח אבל היכא דאינו אצל האש אין צלי כבישול כמו התם במעשרות דהרי קשה ממ"נ אם האש גורם הקביעות אפי' לאלפס יהי' מותר ליתן כשאינו אצל האש ואם אין האש גורם רק הבישול א"כ אפי' בחמיטה כיון דהוי רותח ותתאה גבר יהי' כבישול כמו לענין שאר איסורים ויהי' קובע ג"כ ובע"כ דבישול קובע לא צלי וכשאינו אצל האש לא הוי צלי כבישול בזה. ואינה דומה לשאר איסורין דבזה בישול בעינן לא צלי, אבל אם הוי אצל האש הוי צלי כבישול וזה ראיה ברורה לפענ"ד ושם קצרתי וכאן ביארתי יותר. והנני מעתיק לו עוד מ"ש ראי' בקצרה מן הירושלמי דצלי כבישול לבב"ח. הנה בדין טיגון אם הוי בכלל בישול הארכתי בזה בחידושי מה"ת וכעת ראיתי בירושלמי פ"ז דפסחים הלכה ג' סכו בשמן של תרומה לא אמר אלא סכו אבל אם טבלו אסור חד בר נש בשיל תרנגולתא בשמן שרפה אתא שאל לר' ביסנא אמר אזל שלקא עכ"ל ופירש הק"ע שהלך לו המבשל כלומר דאסורה. עכ"ל והנה להבין כוונתו ומה שייכות מעשה זו לכאן ואין לומר דמביא ראיה דטיבלו אסור כולו דמה ראיה מטיבלו לבישלו. אך נראה דזה הוי ראייתו דכוונתו בטיבלו בשמן מיירי שהי' השמן חם בכ"ר ולכך הוי כבישול וכולו אסור ולכאורה הי' אפשר לומר דכאן הוי רק כטיגון ועכ"פ אינו כבישול רק כצלי ויהי' די בנטילה לכך הביא ראי' דאמר על הך תרנגולתא בשמן שרפה דהוי נמי טיגון ואמר אזל שלקא ומוכח דטיגון הוי כבישול ממש וא"כ כיון דמהירושלמי מוכח כן ראוי לפסוק ודו"ק. ואשר העיר על מ"ש לו בתשובה בענין השוחט דפלגינן דבוריא והאריך לחלוק על סברתי דלא שייך פלגינן דבורי' רק היכי דלא חשדינן לי' למשקר רק דהוי בע"ד בזה אמרינן פלגינן דבורי' אבל היכי דחשדינן לי' למשקר לא אמרינן פלגינן דבורי' דהוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, הנה מצא אחר כך ראיה בדברי הרא"ש פ"ק דמכות וכו' והנה הן הן הדברים הנרמזין גם בש"ך חו"מ סי' ל"ד ובאמת לא היה צריך לזה דדכסברתו מבואר בתוספות פ"ב דכתובות גבי אנוסים היינו מחמת ממון שהקשו דנימא פלגינן דבורי' ותירצו שם מה שתירצו ומוכח הא בלא"ה הוי ארמינן בזה פלגינן דבורי' אף שאין בע"ד וחשדינן להו למשקר וכן הגיד משכיל אחד בביתי כשראה דבריו לכך קצרתי כי היה לי הדבר פשוט בזה זו"ז אין להאריך מחמת טרדה ולא השבתיו רק כדי שלא להוציא הדבר חלק כתבתי זה המעט. ובגוף שאלתו הגדולה