טוב טעם ודעת קסד

בכל השלשה שאלות לא ירד בני עמכם, כי ראכיל דוקא באל"ף ואם נכתב בשני יודין אפי' דיעבד פסול, ואינו דומה כלל להראיה שהביא דשם אין שינוי במבטא, אבל ראכיל בשני יודין הוי שינוי במבטא, והעיקר כמ"ש בחבורי החדש חדושי אנשי שם שהוא פסול אפי' דיעבד ונידון הפרות שנלקחו לשר אחד בימות הפסח והאכילום חמץ ואח"כ חזרו לבעלים בפסח שאסר מורה אחד החלב ורו"מ התיר, גם ז"א דכל הטעמים שלו אינו. דמ"ש דהוי זוז"ג נעלם ממנו דברי המג"א סי' תמ"ה דבחמץ זוז"ג אסור. ומ"ש דנשתנה לדבר המותר גם זה אינו דזה מהני רק באיסור אכילה אבל לא באיסורי הנאה דעכ"פ הנאה הוי, ומצאתי כן גם במקור חיים שכתב כן. ומ"ש דהוי הנאה הבאה לו בע"כ, זה אינו כיון דגם נהנה שאם לא היה מאכילם לא היו נותנין חלב כלל, או עכ"פ לא חלב הרבה. וא"כ ניחא ליה באונס זה ולא נחשב אונס, וכן הוא במק"ח סברא זו ייע"ש: ובנידון השאלה במלח שנפל לחלב רותח ומלחו בו בשר. הנה מה שאסרו המורה בהנאה גם זה תמוה דהרי בב"ח במליחה מותר בהנאה רק לבשלו אסור, דאז יהי' נעשה של תורה אבל למכרו קודם בישול מותר, ואפשר דכבר היה נתבשל הבשר אז שפיר אסרו המורה גם בהנאה, ומ"ש רו"מ להתיר דבלוע ואינו שמן אינו אוסר בלא רוטב, זה טעות חדא דעל הבשר קודם המליחה כיון דנשרה במים יש עליו לחלוחית טופח ע"מ להטפיח והוי כרוטב. ועוד מלח על בשר נימוח והוי כרוטב, ועוד כיון שהמלח שעל הבשר נימוח יוצא החלב שבו. ומה דמיון הוי זה לדבר גוש, ועוד מלח שאני דהרי יכול להוציא הדם מן הבשר אף דהוי בלוע בבשר, וה"ה שיכול להבליע מה שבתוכו לבשר, לכך שלא כדין התיר הבשר, ויותר אין להאריך. גם לא ראה דברי הפמ"ג בחתכו המלח בסכין של חלב ומלחו בו בשר וכו' ולמה לא התיר מכח דאין איסור בלוע יוצא בלי רוטב. ולמה לא חקר אם הוי הסכין בלוע מדבר שמן או כחוש, ובע"כ במלח לא שייך זה, ותמוה לי שמורה הוראה ידמה מלח לדין אין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב, ויותר אין להאריך דברי ידידו וכו': תשובה קפג להחריף מוה"ר שמואל זנוויל נ"י בק' פמארין הנה ע"ד שאלותיו במה דסיים אפתח. מה שנסתפק אם מותר לאכול אחר בשר תבשיל שנתבשל בקדרה של חלב ב"י ולדידיה הדבר פשוט לאיסור רק שאחד חולק עליו. והנה הדבר מביא לידי גיחוך, דודאי הדבר פשוט להיתר, ולית מאן דחש לאיסור כלל. דלדבריו שכתב כיון דהבשר מושך טעם הוי כאוכל אותן ביחד, למה לא קמ"ל הרמ"א רבותא יתירא בסי' צ"ה דדגים שעלו בקערה של בשר אסור לאכלן אפילו אחר הכותח או הו"ל לאשמעינן להיפוך בדגים שעלו בקערה חולבת אסור לאכלן אפילו אחר בשר דהוי רבותא טפי ולמה קמ"ל דדוקא ביחד אסורין. והטעם נראה. חדא דיש לומר דזה אינו ברור דבודאי מושך טעם ואולי בשעה הזו לא יומשך הטעם, ואטו מוכרח הוא דבכל רגע ורגע יהי' מושך הטעם, ובע"כ דהוי רק ספק, רק כיון דזה הוי תקנה לכל העולם, והרי יתכן דבשום פעם יזדמן שיהי' מושך טעם, לכך אסרוהו בכל ענין. ותינח אם אוכל ממש בשר אחר גבינה קשה, או גבינה אחר בשר ממש, אבל לאכול תבשיל של חלב אחר בשר, הרי הוי ס"ס דלמא כדעת המתירין בנ"ט בר נ"ט אפילו לאכלו בכותח ממש, ואת"ל כדעת האוסרין דלמא בשעה זו שאוכל התבשיל לא יומשך טעם, לכך בזה לא גזרו לחוש לספקו. ועוד נראה והוא העיקר בעיני דודאי כמו דנ"ט בר נ"ט מכח דהוי טעם קלוש, כן ה"נ זה הטעם הנמשך ממה שכבר אכל הבשר הוי טעם קלוש, ואין לחוש לו מדינא, ומה דאסור לאכול גבינה אחר בשר להמתירין בדגים שעלו בקערה לאוכלן בכותח היינו דבשלמא בדגים שעלו בכלי בשר אפי' אם אכלן בכותח לא נדמה כאוכל בב"ח, כיון דניכר לכל דהוי ע"י אמצעי, אבל באם אוכל בשר ממש דמושך טעם אם כי לדינא הוי טעם קלוש, מ"מ לעין הרואה אם יאכל אח"כ גבינה יהא נראה כאוכל בב"ח ממש לכך אסרוהו, אבל אם אוכל אח"כ תבשיל של גבינה, הנה לעין הרואה יראה כי אינו אוכל רק תבשיל שנתבשל בכלי של חלב, ולפי האמת אינו אוכל בשר עם התבשיל שבכלי חלב, כיון דטעם בשר הוי נמי טעם קלוש והוי רק כאוכל דבר שנתבשל בכלי בשר עם דבר שנתבשל בכלי חלב, ואפי' להאוסרין דגים שעלו בקערה לאכלן בכותח מ"מ כיון דהוא גופא חומרא, אין להחמיר בזה עוד למראית עין לומר דהוי נראה כאוכל בשר עם תבשיל שנתבשל בכלי חלב ביחד ולכך בזה אוקמוהו אדינא, ושניהם נחשבין רק כנ"ט בר נ"ט. ולדינא הדבר פשוט להיתר וכן עמא דבר ולית מאן דחש לה להחמיר חומרות כאלו ודו"ק: וע"ד אשר שאל בכף שנתחב ברוטב של בשר ואח"כ נתחב לחלב אם צריך לשער נגד כל הכף או לפי ערך המדומע כיון דהוי גם מים, הנה מצד הסברא הי' נראה לומר כן, אך אני חוכך בזה תמיד, היות כי שומן של בשר הוי כבשר עצמו, ודרך הקדרה של בשר הוי עפ"י רוב אם אינה מרתיחה היטב, אז עומד השומן למעלה, וכשתוחבין הכף נתחב בשומן תחלה, וא"כ נבלע הכף מן השומן ובזה יש להצריך סמ"ך נגד כל הכף, ואפי' אם אינו ידוע הוי ספקא. והי' נראה דאם הוי הרוטב של בשר עוף ונתחב אח"כ לחלב כיון דהוי ספקא דרבנן יש לשער לפי ערך, אבל בבשר בהמה הוי ספק דאורייתא וצריך לשער ס' נגד כל הכף והוי נ"מ לנו אם יש לנו עוד ספק יהי' ס"ס ודי לשער לפי ערך, ולדינא דרכי לפסוק כך דשלא לצורך שבת או הפסד מרובה אני משער נגד כל הכף, ולצורך שבת או הפ"מ דיו לשער לפי ערך וכן אני מורה: ובדבר אשר שאל בדין של הפמ"ג בשפ"ד סי' צ"ה ס"ק י"ח שרוצה לומר אם למעלה לא נפסק הקלוח אף דלמטה נפסק אסור, ושאל אם להורות כן כי לא ראה המורים לחקור אחר זה. הנה לדעתי יפה עשו שאין חוקרין אחר זה כי לדעתי אין לחלק בזה, וזה"ל מ"ש אני בגליון הפמ"ג שלי דלפע"ד אין הדין כן וכל ראיותיו אינן ראיות, ורק אם לא נפסק הקלוח כלל ומחובר הוא לגמרי אף שבאמצע הוי על כלי קר אסור, אבל אם נפסק הקלוח מכלי הצונן וגם היה על כלי קר מה בכך שלמעלה לא נפסק כיון שסוף סוף למטה נפסק, ויש עוד מעלה שהי' על כלי צונן ויש לו דפנות המצננות נראה להתיר, ובכה"ג אין לו ראיה לאסור. דבשלמא בלא נפסק הקלוח נהי דהוי על דבר צונן מ"מ כמו באם נפסק אף דיש לו חדא לריעותא דנפסק אך יש לו מעלה דלא הוי על צונן וליכא דפנות המקררות ובעי קליפה, א"כ ה"נ להיפוך באם לא נפסק דיש לו מעלה דלא נפסק אף דיש לו חדא לריעותא דהוי על צונן מ"מ דומה ממש לאם נפסק ולא היה על צונן ושקולים המה ואוסר כדי קליפה, אבל באם נפסק למטה וגם הוי תחלה על דבר צונן, א"כ הוי תרתי לטיבותא אף שלמעלה לא נפסק אין לנו ראיה לאסור ויותר מסתבר להתיר וז"ב לפע"ד ונכון. ע"כ כתבתי בגליון הפמ"ג. ולפע"ד על זה סמכו המורה הוראות ולא חקרו על זה: ובנידון אם נפסק הקלוח על גבי הכירה תחלה שמכשיר הש"ך. והחוו"ד כתב דלפי דברי הט"ז דכ"ש אוסרת אף זה אוסר ופר"מ השיג עליו דכאן הוי מן הכ"ש אל השלישי ומותר לכ"ע. הנה ודאי יפה הורה בזה דמכ"ש לשלישי ודאי דמותר, ויפה דחה דברי החוו"ד, ובלא"ה המנהג להורות להתיר תמיד בכ"ש ולית מאן דחש לדברי הט"ז לאסור בכ"ש, לכך אפי' הרוצה להחמיר די להחמיר בכ"ש ממש ולא בכה"ג ויפה הורה בזה: ובדין אשר שאל אם חתיכה שנאסרה כבר אם אמרינן בו אח"כ חנ"נ והביא דברי הפמ"ג בסי' פ"ז, והשיב עליו מה שעשה דברי הש"ך כסותרין זא"ז למ"ש בנקה"כ, ודעת רו"מ דלא סתרי דהש"ך מיירי שנאסר מכבר מכח בב"ח ולא נוסף עליו איסור חדש, לכך לא אמרינן ביה חנ"נ משא"כ הנקה"כ מיירי שנאסר מחמת ד"א ועתה נוסף עליו איסור חדש בזה שפיר אמרינן חנ"נ וכו'. הנה ידעתי מזה ידעתי כי זה ימים לא כבירים נשאלתי ע"ז מחכם אחד ממדינת רוסיא שהרגיש בזה, והשבתי לו שם באריכות בפלפול גדול, ואין כעת ספרי בידי להעתיק לו אי"ה כשיגיע לידי ספרי אעתיק לו. ואולי יהיה סבה להעתיק לו גם תשובתי שמכבר זה ערך ב' שנים, ואני השבתי לו תשובה ארוכה בפלפול גדול ולא שלח אלי לקבלה ושלחתי' למ"א. והנה היות כי הארכתי בזה ימים לא כבירים, אין דעתי נוחה לעיין בזה מחדש כי מגמר בעתיקא וכו'. אך זה אשר עלה איזה הערה בדעתי דנלפע"ד דדברי הרמב"ם לא סתרי אהדדי כלל דבפירוש המשניות שם בכריתות מיירי בענין שאכל כזית חלב בצירי, בענין דלוקה עליו משום חלב, אז לא חל עליו איסור בב"ח, מטעם שכתב הוא כיון דבלא"ה הוי אסור ולוקה משום חלב לא חל בי' איסור בב"ח, משא"כ אם הוי חצי זית חלב בצירי וחצי זית חלב בקמץ דבזה משום חלב לבד לא הוי לוקה דהוי רק ח"ש וכיון דדעת התוס' ופוסקים דבח"ש דהוי איסור קל, איסור חל עליו ושבועה חל עליו בזה מודה הרמב"ם, כיון דמשום חלב לא הוי לוקה, ועכשיו אם יהי' חייב עליו משום בב"ח יצטרף עמו גם החצי זית חלב ולוקה מודה הרמב"ם דלוקה עליו משום בב"ח, ולא שייך לומר בזה טעמו כיון דבלא"ה הי' אסור באכילה ליכא בי' איסור בב"ח