טוב טעם ודעת קנח

חשובים ולכאורה מוכח דס"ל דאף בדשיל"מ שייך דין דברים חשובים, אך י"ל דמוקצה שאני כיון דאם לא יזמינם מחדש יהיו חוזרין ונאסרין לשבת הבאה הוי כמו חמץ בפסח דלא הו"ל דשיל"מ ובחדושי להל' יו"ט חלקתי בין זה לחמץ ועכ"פ מקום יש לומר דגם מוקצה לא הו"ל דשיל"מ כיון שחוזר ונאסר לשבת הבאה לכך הוי ס"ד של התוס' דלא שייך בזה דין דשיל"מ וע"ז תרצו שני התרוצים ושניהם הם תירוץ אחד דממ"נ אם אזלינן בתר צד האיסור שחוזר ונאסר לשבת הבאה א"כ שוב הו"ל בע"ח ולא בטלו ואם נלך בתר צד ההיתר שבחול יש לו מתירין הו"ל דשיל"מ ולא בטל ושניהם יחד לא בטלו ממ"נ. ודו"ק היטב כי נכון הוא מאוד והיינו ממש כישוב קושייתו גבי חמץ. את זה ראיתי להשיבו בקצרה ועוד חזון למועד לטייל עמו בעזה"י ארוכות וקצרות: והנה נשמט מלעיל שמ"ש דהתוס' בס"ד ס"ל דיוני שובך לא הו"ל דשיל"מ הואיל וחוזרין ונאסרין לשבת הבאה הנה צריך אני לבאר דדבר זה דדשיל"מ ביו"ט אינו בטל מפורש בשני מקומות בש"ס אחד בפ"ק גבי ביצה שנולד' ביו"ט והשני בדף ל"ח גבי מים ומלח בעיסה והנה גבי ביצה שנולדה ביו"ט בזה שפיר הו"ל דבר שיש לו מתירין דהרי עיקר איסורו בזה הוי מכח נולד וא"כ אח"כ לא יהי' עוד מוקצה לעולם ואינו חוזר ונאסר לכך חשבוהו דשיל"מ אבל יוני שובך אם לא יזמינם מחדש חוזרין ונאסרין לשבת הבאה י"ל דלא הו"ל דשיל"מ. ובתחומין נראה דרש"י נזהר שם בזה במ"ש דהו"ל דשיל"מ דיוכל להוליכה למחר או היום יאכלוה כאן ותרתי למ"ל, וכבר דברנו בזה בחדושי, אך כעת נראה לפי מה דאסברא לן הר"ן בנדרים דכל מה דהוי היתר יותר אינו בטל יותר ייע"ש א"כ א"ש די"ל דרש"י הוי מסופק בהני שני דעות אם חמץ הו"ל דבר שיל"מ אף דחוזר ונאסר או לא הו"ל דשיל"מ כיון דחוזר ונאסר ולכך פירשן לצאת ידי שניהם דלהני דס"ל דהוי דשיל"מ אף דחוזר ונאסר לכך פירש כפשוטו דהו"ל תחומין דשיל"מ דלמחר יוליכוהה ולהני דס"ל דהיכי דחוזר ונאסר לא הו"ל דשיל"מ לכך פי' דזה שאני דיוכל לאכלו היום כאן וכיון דיש לו יותר היתר דגם היום מותר לכך הו"ל דבר שיש לו מתירין אף דחוזר ונאסר משא"כ בחמץ דאין לו היתר היום וכן ביוני שובך דאין לו היתר היום רק למחר שפיר לא הו"ל דשיל"מ כיון דחוזר ונאסר ולכך הקשו שפיר והוכרחו לתרץ כיון דהו"ל בע"ח ודשיל"מ לכך לא בטל ממ"נ דמצד האיסור הו"ל ד"ח ומצד ההיתר הו"ל דשיל"מ ודו"ק. דברי ידידו נצח וכו': תשובה קעג תשובה שנית על ענין הנ"ל. והנה חזר השואל והשיב לי על דברי וזה אשר השבתי לו. הנה דברי תורתו קבלתי והיות כי ראיתי כי איננו נחוץ לשעה הנחתיו להשיב תחלה לדבר הנחוץ הלכה למעשה וכשפניתי קצת ראיתי תיכף להשיבו אך בקצרה רק מה דהוי על צד ההכרח ובמה דסיים רו"מ אפתח. הנה מה שרצה לסתור דברי בתשובתי במ"ש לו די"ל היכי דאתרמי לן תרי ספיקי יחד כגון ספק ממזר וספק חלל אז כיון דאמרינן ספק ממזר מותר מן התורה אמרינן כיון דאשתרי אשתרי ולא חיישינן בזה מן התורה אף לספק חלל וע"ז הקשה רו"מ על דברי מדברי התוס' ביבמות דף ח' ד"ה רבא אמר ערוה גופה לא צריך קרא שכתבו דאשתרי אשתרי לא שייך רק בשם אחד דשם טומאה אחת הוא אבל באיסור וטומאה לא אמרינן כיון דאשתרי אשתרי ייע"ש א"כ ה"נ ממזר וחלל הוי שני שמות ולא שייך לומר כיון דאשתרי אשתרי עכ"ד. והנה מאוד תמה אני על תמיהתו בזה ולמה לא חייש לקמחי' כי תברא בצדו מכמה טעמים. אחד הרי הוא רק תירוץ ב' בתוס' ובתירוץ קמא כתבו דרבא לית לי' דעולא וא"כ ס"ל דאין חילוק בין שם אחד או לא, ועוד אף לפי תרוצם השני רצו רק לחלק די"ל דרבא מודה לעולא רק שהוא מחלק בין שם אחד או לא אבל ודאי הש"ס דלעיל שם דקאמר דערוה גופה צריכה קרא ומכח מה"ד כיון דאשתרי אשתרי כדעולא ודאי לא ס"ל כן רק ס"ל דבכל ענין אמרינן כיון דאשתרי אשתרי רק רבא דמתרץ שם בענין אחר דערוה גופה לא צריך קרא לדידי' חדשו התוס' כן שהוא מחלק בין שם אחד או לא וא"כ יש מקום לדברינו לאינך אמוראי שם. גם אדרבא מסוגיא שם יש סייעתא לדברינו שהרי מוכח שם בפירוש דאף באיסורין שייך לומר כיון דאשתרי אשתרי ואף באיסור ערוה רק ביבום גלי קרא דלא נימא כן אבל היכי דלא גלי כן הקרא כגון בספק ממזר שפיר אמרינן כיון דאשתרי אשתרי. ועוד תמוהין דברי רו"מ ביותר דאדרבא דברי התוס' סתרי דבריו דהרי בטומאה נמי דרך פרט הוי לכל חד שם בפ"ע דזה הוי שם בעל קרי וזה שם מצורע והוי דרך פרט כל חד שם בפ"ע מיהו כיון דדרך כלל הוי שם אחד להם דשם טומאה להם אמרינן כיון דאשתרי אשתרי א"כ ה"נ בספק ממזר וספק חלל דדרך כלל נקראים הספקות וכמ"ש בש"ס בקדושין פ"ד ספקן בספקן אסורין וא"כ כיון דעיקר איסור שניהם הוי רק מכח ספק הוי שם ספק אחד ואמרינן כיון דאשתרי אשתרי, כמו התם בשם טומאה אחד אף דדרך פרט נקרא זה בעל קרי וזה מצורע כן ה"נ בזה דרך כלל עיקר אסורן אחד מכח ספק תורה לחומרא והוי שם הכלל אחד לכך ראוי לומר בזה כיון דאשתרי אשתרי. גם י"ל התוס' לא דברו רק מודאי איסור לכך לומר הואיל דאשתרי בזה אשתרי בזה אף דהוי איסור זה לא אמרינן רק היכי דהוי שם אחד לא היכי דהוי שמות חלוקין זה מזה אבל בספקות כיון דאם הוי ידעינן שזה ממזר גם הוא הי' אסור רק דבספקו התירה התורה ומכח דתלינן שאין זה ממזר רק כשר והרי בחלל נמי אף אם הוי בפ"ע אם הוי ידענו שלא בא עלי' חלל נמי היה כשר בפשיטות רק דחיישינן שמא חלל הוא לכך לענין לתלות שאין כאן איסור כלל שפיר אמרינן אף בשני מיני אסורין כיון דאשתרי אשתרי דכיון דתלינן לקולא שאינו ממזר כן תלינן לקולא שאינו חלל. וז"ב ונכון לפענ"ד: והשנית מה שהקשה רו"מ על התוס' ביבמות דף ס"ה ע"א שכתבו דבממון מודה רבי דבעינן ג' זימני כמו בשור המועד ובנדה דף ל"ח כתבו דלכך נקט בפ' הזרוע שתים ושלש שבתות פטור מכאן ואילך חייב דלכך נקט שתים ושלש דשתיים לרבי שלש לרשב"ג א"כ מוכח דאף דהתם הוי גבי ממון נמי אמרינן לרבי בתרי זימני הוי חזקה עכ"ד. והנה גם בזה לא ידענו מהו קא קשיא לי' התוס' חלקו שם דבאיסורא מחמיר רבי דבתרי זימני הוי חזקה אבל בממון דקיל דאתייהיב למחילה וכדאמרינן בעלמא בכמה דוכתא דשאני ממון דקיל דאתייהב למחילה ולכך לא מפקינן ליה מחזקתו דמעיקרא רק בתלתא זימני, וא"כ היינו רק התם דעיקרו הוי בממון דלענין כתובה הוי עיקרו לדין ממון ולכך כיון דאתייהב למחילה קיל ובעינן גם לרבי ג' זימני אבל התם במתנות כהונה הוי עיקר דינו לענין מצוה אם חייב במתנות או לא והוי עיקרו מכח איסור ומצוה דהרי לענין ממון בלא"ה הו"ל ממון שאין לו תובעין ועיקר איסורו הוי רק מכח מצות עשה לכך דינו כמו איסור וחיישינן לי' אף בתרי זימני. ואדרבא בשלמא גבי כתובה כיון דשניהם יכולין למחול זה לזה וביד שניהם למחול אמרינן כיון דממון אתייהיב למחילה ראוי להיות נשאר בחזקתו הראשונה ולא מפקינן ליה מחזקה הראשונה רק בתלתא זימני אבל בשני זימני דיינינן לי' כמעיקרא וזה התם אבל במתנות כהונה הוי להיפוך דביד הנותן הוי למחול לכהן אבל ביד הכהן אינו למחול דהרי לא זכה בו מעולם והוי ממון שאין לו תובעין ולכך אמרינן להיפוך כיון דהוי מצוה ג"כ מחויב לקיים המתנות בתרי זימני דבתרי זימני הוי חזקה, וא"ל דממון שאני דאתייהיב למחילה דאדרבא אם אתייהיב למחילה מכ"ש שהוא מחויב ליתן לכהן ולמחול לו גזלו ולהיפוך א"א שלא ליתן לכהן והכהן ימחול לו זה א"א דאין ביד הכהן למחול בזה. והנה בהיותי בזה קשה לי בדברי התוס' שם שכתבו דבממון לא אזיל רבי בתרי זימני כמו בשור המועד כדפרישית לעיל ומה ראי' משור המועד דהתם הוי להוציא ממון מחזקתו לכך כיון דחזקת ממון אלים טובא לכך להוציא ממון בעינן תלתא זימני אבל גבי כתובה דאדרבא הוי לפוטרו ממון ולומר כל היכי דקיימא ממונא תיקום בזה י"ל דדינו כמו באסורין דדי בתרי זימני. ולכאורה הי' אפשר לומר כיון דקיי"ל דלא אמרינן מגו להוציא ובשטר אמרינן מגו להוציא וכתבו האחרונים הטעם מכח דשטר העומד לגבות כגבוי דמי דאף דקיי"ל כב"ה דלא הוי כגבוי מ"מ לכמה דברים הוי כגבוי וא"כ ה"נ סבירא להו להתוס' כאן ולכך הוי נמי כמו להחזיק ממון ודומה לשור המועד. אך בהיות כן קשה מה הקשו שם אח"כ דלמה בעלמא אזלינן באיסורא בתר רובא ובממונא לא אזלינן בתר רובא וכאן, הוי להיפוך דלענין איסורא לא אזלינן בתר רובא כיון דאיתרע ובממונא אזלינן בתר רובא אף דאיתרע ומה קושיא הרי מה דאין הולכין במא"ה הוי היכי דליכא שטרא דאז לא מהני רוב נגד חזקת ממון וכמו דלא מהני מגו נגד חזקת ממון אבל היכי דהוי שטרא כיון דמהני מגו להוציא ממון גם רוב מהני להוציא ממון, ובפרט כיון דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ולא נחשב מוציא ממון ומהני מגו וה"ה נמי דמהני רוב מה"ט גופו דהוי כגבוי ולא נחשב להוציא ממון ולכך מהני רוב, ועיין בב"ש בה' כתובות סי' ס"ח ס"ק כ"ב דאף היכי דהוי ספק בעיקר השטר אם התחיל חיובו מעיקרא או לא מ"מ כיון דאיכא מגו נתחזק השטר ונחשב שטרא מעליא וגובין בו ממשעבדי וה"ה נמי מכ"ש דלא נחשב מגו להוציא כדמוכח ייע"ש.