טוב טעם ודעת קנז

ואטלולא. ולפ"ז צריך לומר באמת מה דהתם בערובין ל"ח לחוכא ואטלולא היכא דלא מנכרא מלתא היינו מכח דבעירוב הקילו כמו דמשמע בכמה דוכתי דבעירוב הקילו אפי' משאר דרבנן ולכך בערובין עצמו מחלקינן בין היכא דמנכרא מלתא טובא חיישינן אפי' בערובין לחוכא והיכא דלא מנכרא מלתא כ"כ ל"ח בעירובין לחוכא אבל בשאר איסור דרבנן חיישינן לחוכא אפי' היכא דלא מנכרא מלתא. ועיין בחבורי ס' החיים סי' שצ"ג שם הוכחתי מלשון הרא"ש דס"ל דיש חילוק בין חמור לקל דבחמור חיישינן לחוכא ואטלולא ול"ח בזה באיסור קל יע"ש, מיהו היינו דוקא בדרבנן אז יש חילוק בין חמור לקל דבחמור חיישינן לחוכא ובקל ל"ח לחוכא ובשל תורה בכל ענין ל"ח לחוכא וז"ב ונכון: ומה שהקשה רו"מ מכתובות דף י"ג למ"ד המכשיר בה מכשיר בבתה ואמאי חיישינן בזה בשל תורה לחוכא ואטלולא. הנה מאוד אני תמה עליו למה אומר כן וכי ס"ד לומר שנתיר איסור תורה בשביל שלא יהיה חוכא ואטלולא והיכן מצינו כן בשום מקום דמתירין איסור תורה משום כן וגם היכן נרמז זה בתורה. ולכך נראה דאף מ"ד המכשיר בה פוסל בבתה אינו מן התורה רק מדרבנן מכח מעלה עשו ביוחסין וכעין שכתבו התוס' שם דף י"ד ד"ה אלמנת עיסה בסוף דבריהם דהבת אינה אסורה רק מכח מעלה עשו ביוחסין כן י"ל בזה, או מן התורה מהני חזקת האם להבת כיון דזה תלוי בזה מהני חזקת האם להבת, ומה דאמרינן בתה דלית לה חזקה היינו רק מדרבנן דלכך החמירו רבנן בה יותר מבאמה כיון דלדידה עצמה ליכא חזקה רק מכח האם לכך החמירו בה יותר אבל מן התורה מהני חזקת האם להבת, או אפשר דמן התורה אפי' בלי חזקה היתה הבת מותרת מכח דמיירי ברוב כשרים אצלה או מכח דאשה בודקת ומזנה ולכך מהלין טעמי אפי' בלי חזקה מותרת רק מכח מעלה עשו ביוחסין כמו דעשו מעלה דבעינן תרי רובי כך עשו דבעינן דוקא חזקה דכשרות ולכך בבתה דלית לה חזקה דעצמה לכך החמירו לאוסרה וכיון דאפי' למ"ד זה דפוסל בבתה הוי רק דרבנן ממילא ס"ל לאידך מ"ד דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה דלא להוי מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא אבל בשל תורה ודאי ח"ו לומר כן דנתיר שום איסור תורה מכח חשש חוכא והנה בחדושי למס' ע"ז דף ל"ב ע"ב הבאתי שם ראיה למעשה דק"ק ווילנא אין עת האסף פה מיהו היוצא משם בקיצור כתבתי די"ל דמ"ש בפ"ק דחולין גבי ספק בשחיטה דמשום דבי ר' ינאי אמרו נבילה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבילה ומטמא' במשא וקאמר שם הש"ס דפליגי בדר"ה דחד ס"ל בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן וחד ס"ל בחזקת טומאה נמי' אמרינן, וכתבנו דבהא פליגי דהרי ודאי בהמה בחיי' לאו בחזקת טומאה עומדת דהרי מחיים אינה מטמאת ואף לרש"י דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור היינו מאיסור לאיסור ולא מאיסור לטומאה רק עיקר הטעם הוא דהך תנא דס"ל כיון דסתרי אהדדי דהרי הוי ממ"נ אם אינה בחזקת נבלה ראוי להיות מותרת אף באכילה ואם אסרינן באכילה מחשש נבלה ראוי שתטמא ג"כ וכיון דסתרי אהדדי אזלינן לחומרא בתרוייהו ולכך אף מטמא' ואידך ס"ל דלא משגיחינן בסתרי אהדדי ולכך באכילה דיש חזקה לאיסור אסורה ובטומאה דליכא חזקה מותרת. הנה נראה ראי' מפורש לזה למעשה דק"ק ווילנא דהנה תנאי פליגי שם בפלוגתא זו אם בשל תורה משגיחינן לסתרי אהדדי או לא, אך היינו דוקא אם אסרינן הכל או מה שראוי לאסור אסור ומה שראוי להתיר מותר אבל לומר להיפוך שהכל מותר מכח סתרי אהדדי זה ח"ו לומר כן ולא עלה על דעת אדם לומר כיון דאינו מטמא דליכא חזקת טומאה ואדרבא יש לו חזקת טהרה דבחיי' טהורה ראוי שתהי' מותרת אף באכילה שלא יהי' סתרי אהדדי בע"כ דזה לא אמרינן בשום ענין ומה בין זה למ"ד המכשיר בה מכשיר בבתה ואדרבא התם הוי שני גופין וחיישינן לסתרי אהדדי ובבהמה שנולד ספק בשחיטה הוי גוף אחד ולא משגיחינן לסתרי אהדדי ואף שאינו מטמא במשא אסורה באכילה ובע"כ כמ"ש דאף למ"ד הפוסל בבתה הוי רק דרבנן ולכך חיישינן לסתרי אהדדי: והנה לולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דלכך בתה כשרה מן התורה אף דליכא חזקה דכשרות דלא מבעיא לשיטת הרמב"ם דס"ל דספק תורה לקולא מן התורה פשיטא שהיא מותרת דאף בלא חזקה הוי לקולא מן התורה אף גם להסוברים דספק תורה מן התורה לחומרא מ"מ בנ"ד נראה לומר כיון דבכה"ג בראוה מדברת או מעוברת יש בה שני ספקות אחד אם נבעלה לממזר והיא ממזרת או שנבעלה לחלל והיא חללה וא"כ כיון דאמרינן בזבחים דף ל"ג דרובן טמאי מתים ולענין זבים מתוך שהותרו לטומאתן הותרו לזיבתן וכן נמי מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו ייע"ש וא"כ ה"נ אמרינן דכיון דספק ממזר ודאי מותר מן התורה וא"כ בהזדמן יחד ספק ממזר לקהל וספק חללה לכהן אמרינן מתוך שהותרה לקהל ול"ח לספק ממזר מותרת נמי לכהן ול"ח לספק חללה והרי התם נמי אם לא הי' מזדמן להם טומאת מת או צרעת היו אסורין מכח זיבתן וקריין ואעפ"כ אם נזדמן עוד איסור עדיף טפי ואמרינן כיון דאשתרי אשתרי. וכן מצינו גבי כלאים בבגדי כהונה דס"ל להראב"ד דמותרין אף שלא בשעת עבודה מכח כיון דאשתרי אשתרי, א"כ ה"נ דנהי דאם נזדמן ספק חללה לבד אסורה מן התורה מ"מ אם נזדמן ספק ממזרת וחללה יחד כיון דלקהל התירה התורה ספק ממזרת אמרינן כיון דאשתרי לקהל אשתרי אף לכהונה ולא מבעיא למ"ד התם בזבחים דאמרינן כיון דאשתרי אשתרי דראוי לומר כן כאן אף למ"ד התם דס"ל דהואיל ואשתרי אשתרי לא אמרינן רק הואיל ואדחי אדחי אמרינן נראה דא"ש ג"כ, דודאי הא דספק ממזר מותר מן התורה אינו היתר רק דחוי' שהרי לולי דגלי קרא דספק ממזר מותר הוי אמרינן דמצד הסברא אסור מן התודה ככל ספק איסור וא"כ נהי דגלי קרא שספק ממזר מותר מ"מ י"ל דהוי רק דחוי כיון דאין לו תקנה לבא בקהל בע"א לכך התירה התורה ספק ממזר ולעולם הוי רק דחוי ולא הותרה ולכך אמרינן כיון דאדחי אדחי ולכך כשרה אף לכהונה ול"ב לטעם חזקה רק מדרבנן תליא מלתא בחזקה ובדרבנן שפיר חיישינן לחוכא וכו', ועיין בתוס' בכתובות דף י"ג ע"ב ד"ה מסייע לי' לריב"ל מוכח שם דאף ברוב פסולין שייך לומר דהוי מחצה ע"מ רק מכח ספק איסור אסור ככל ספק איסור ייע"ש וא"כ א"ש דברינו לעיל. גם י"ל אף ברוב פסולין כשרה מן התורה מכח ברי דידה אף בלי חזקה דע"א נאמן באיסורין או מכח דאשה מזנה בודקת ומזנה וכו': והנה עפ"י סברתינו הנ"ל שחדשנו י"ל קושיות התוס' שם ד"ה מכשיר אפי' ברוב פסולין שהקשו מקדושין דקאמר אי מד"ג ה"א דוקא ברוב כשירים אצלה וכאן קאמר דמכשיר אפי' ברוב פסולין. ולפמ"ש י"ל דהנה רוב פסולין י"ל בו שני כוונות אחד דהוי רוב פסולין ממזרים לבד או חללים לבד והשני די"ל בהצטרף יחד ממזרים וחללים בכללם יחד הוי רוב פסולין, ולפ"ז א"ש הש"ס בכתובות דקאמר דמכשיר אפי' ברוב פסולים הכונה דבהצטרף יחד ממזרים וחללים יחד הוי רוב פסולים ובזה שפיר י"ל דמכשיר ממ"נ שהרי לישראל ליכא רוב פסולין והוי רק מע"מ וספק ממזר מן התורה כשר ושוב כיון דהותר מכח ספק ממזר אמרינן כיון דאשתרי אשתרי ומותרת אף לכהן אף דהוי רוב פסולין לזה אבל באם הוי רוב חללים לבד בלי צרוף הממזרים שפיר י"ל דבזה פוסל ר"ג לכך קמ"ל דאף בכה"ג כשרה. זה כוונת הש"ס בקדושין וא"ש ודו"ק, מיהו לא כתבתיו רק דרך הערה בעלמא ואין לי פנאי לעמוד בכור הבחינה נא מרו"מ לעיין בזה היטב אולי ימצא בזה איזה סתירה או סיוע יודיעני ואשים לבי עליו. והנה עכ"פ היוצא מזה דנראה דמאן דפוסל בבתה הוי רק דרבנן ולכך חולק וס"ל למאן דמכשיר מכשיר בבתה דבדרבנן חיישינן לחוכא ואטלולא אבל בשל תורה ח"ו להקל בשום איסור מכח חשש חוכא וכו': וע"ד אשר הקשה רו"מ על דברי הפרישה שהביא הפמ"ג ביו"ד סי' ק"ב במשבצות ס"ק ב' דס"ל דבדבר שיש לו היתר לא שייך דין דבר חשוב דלא בטל וע"ז הקשה מן הש"ס מס' ע"ז דקאמר דככרות של בעה"ב לא בטלו והרי הרמב"ם ס"ל דדשיל"מ אינו בטל. והנה רו"מ כתב שהוא קושיא חמורה ולפענ"ד אין כאן אפי' ריח קושיא חדא דהפרישה לא כתב רק ליישב דברי הרשב"א בביצת ספק טרפה ולכך לדברי הרשב"א מתרץ שהוא יסבור כן דדשיל"מ אין בו דין ד"ח והיינו שהרשב"א יסבור כהסוברים דחמץ לא הו"ל דשיל"מ והרמב"ם דס"ל דחמץ הו"ל דשיל"מ יסבור באמת דאף בכה"ג שייך דין דברים חשובים. ועוד הרי דעת כמה פוסקים דחמץ לא הו"ל דשיל"מ מכח דחוזר לאיסורו לשנה הבאה וא"כ נהי דדעת הרמב"ם דחמץ הו"ל דשיל"מ היינו דס"ל דבתר תרווייהו אזלינן לחומרא דלענין ביטול אינו בטל כיון דעכ"פ לאחה"פ יש לו היתר יש לו חומרא דדשיל"מ דאינו בטל מיהו להיפוך נמי לענין דין דברים החשובים אינו בטל כיון דאינו היתר לגמרי שהרי חוזר ונאסר לשנה הבאה ולכך בתר תרוייהו אזלינן אבל הפרישה מיירי בדבר שיש לו היתר לגמרי ואינו חוזר ונאסר כלל בזה כיון דיש לו היתר לגמרי לא החמירו בו דין דברים החשובים. ובחדושינו למס' ביצה פרשנו בזה דברי התוס' התמוהין בסוגיא דזימן שחורים ד"ה האיכא חד דמערב בהו שהקשו דלבטל ברובא ותרצו דב"ח חשיבי ולא בטלי א"נ דהו"ל דשיל"מ ולא בטלו והנה השעה"מ תמה דקארי לה מה קארי לה וכי לא ידעו דדשיל"מ לא בטלו, אך נראה דא"ש דהנה לכאורה דברי התוס' סתרי לדברי הפרישה הנ"ל שהרי כתבו, דבע"ח חשיבי ולא בטלו והרי הו"ל דשיל"מ ואינו שייך בי' דברים