טוב טעם ודעת קנו

נמחיל. אבל כאן אינו יודע אם הוא בר מיתנא או לא ולא ידע דמחיל לכך הדר דינא ור"א אומר אפי' כאדמון דר"א מיירי בפסקו לו הב"ד לכך הוי הפקר ב"ד הפקר ואדמון מיירי שלא פסקו לו הב"ד רק שנאבדה לו דרך שדיהו ולא שייך בזה הפקר ב"ד ולכך ס"ל הדר דינא ומדלא מתרץ כן מוכח דס"ל להש"ס דאין הטעם מכח הפקר ב"ד או מחילה וא"כ נראה ה"ה באיסור נמי אמרינן קם דינא. והנה לדינא ודאי אין לזוז מדברי הפמ"ג דמותר בכל ענין וכן מנהג פשוט בכל המקומות היכי דהוי מותר לגמרי מותר. וכן יהיה מוכח גבי תקנות עגונות שמקילין כמה פעמים במקום עגון ועיין בח"מח סי' י"ז ס"ק ל"א מ"ש בשם המ"ב והרא"מ דהיכי דהוי פלוגתא אזלינן לקולא במקום עיגון וכתב שם הח"מח דלפעמים לא נחשב מקום עגון כגון בזקנה וכו' וא"כ אטו אם נתיר אשה במקום עגון נאמר לעת זקנותה כשלא יהיה מקום עיגון תחזור ותיאסר, וגם אם מת בעלה אטו אם נאסור אותה להנשא מחדש דעתה לא שייך מקום עגון וזה לא נשמע מעולם ובע"כ כיון שהותר הדבר ונפסק הדין קם דינא לגמרי: והנה בהיותי בזה ראיתי בש"ך יו"ד סי' רמ"ב בפסק איסור והיתר שתמה על הב"ח דס"ל אפי' בשל תורה סמכינן על יחיד במקום רבים והש"ך ס"ל דדוקא בדרבנן סמכינן על יחיד במקום רבים ולא בשל תורה יע"ש ותימה איך אשתמיט מיניה דברי המ"ב בשם תשובת הרא"מ דגם באיסור א"א סמכינן על יחיד במקום רבים בשעת הדחק ועיקר חיליה הוי ממשנה דעדיות ומה שמתירין איסור במקום הפ"מ הוי נמי מכח הך משנה והרי איסור א"א דאורייתא וס"ל להרא"מ ומ"ב דסמכינן לקולא. ומ"ש הש"ך ראיה מהורגין נפש ועיר הנדחת עפ"י דעת המרובין נדחה עפ"י דעת הח"מח הנ"ל שהבאתי שהיכי שפליגי בשעת הדחק כגון שפליגי בהריגת הנפש גופיה או גבי עיר הנדחת שפליגו בזה עצמו וכיון דפליגי בשעת הדחק עצמו הדרינן לכללא דהלכה כרבים אבל הב"ח וכן הרא"מ מיירי דפליגי היכי דליכא דחק וכמ"ש הח"מח לכך היכי דהוי שעת הדחק סומכין על דברי היחיד. והנה פלוגתת הב"ח והש"ך בזה יהיה תלוי בשני הפירושים שכתב הר"ש בפ"ב דעדיות שם בפירוש המשנה דנקט טעמא שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו ובתוספתא נקט טעמא כדי שיסמכו עליו בשעת הדחק דלחד פירושא מפורש שם דחד טעמא הוא ולאידך פירושא מפרש שם דתרי טעמי נינהו ייע"ש. והנה להך פירושא דחד טעמא הוא עם התוספתא בע"כ מוכח כדעת הב"ח דאף בשל תורה סמכינן על יחיד במקום רבים דאל"כ קשה קושית המשנה למה נשנה דברי היחיד במקום רבים בשל תורה וכמה פלוגתות בד"ת יש דהוי יחיד במקום רבים ובע"כ לסמוך עליו בשעת הדחק ומוכח כדעת הב"ח, אבל לאידך פירושא דב' טעמים הוי י"ל שפיר דבשל תורה שייך טעם המשנה ובדרבנן נקטה התוספתא עוד טעם דיהיה לסמוך עליו בשעת הדחק וי"ל כדעת הש"ך. והנה לולי דמסתפינא הייתי אומר מלתא חדתא לפרש המשנה דעדיות דהנה לומר דחד פירושא הוא המעיין שם בלשון המשנה יראה הדוחק ואין לשון המשנה סובל כלל כן ולפי' השני דשני טעמים קשה באמת למ"ל ב' טעמים בחד סגי ובפרט לדעת הש"ך א"כ קשה אכתי למה נשנה דברי היחיד במקום רבים בשל תורה וצריכין אנו לבוא לטעם המשנה א"כ נסתפק עצמינו בטעם המשנה. ואם רצה התוספתא להשמיענו דין זה דסמכינן על דברי היחיד בשעת הדחק בדרבנן הוי ליה לומר זה לדין בפ"ע לא דרך טעם על המשנה. ולכך נראה לומר. דהנה יש להוכיח מן הש"ס דערובין (ד' מ"ו ע"א) דהיכי דמתירין משום שעת הדחק כשעבר הדחק חוזר לאיסורו והוא ממ"ש שם התוס' ד"ה לסמוך עליו בשעת הדחק וז"ל פי' הקונטרס דשנת בצורת הואי וכו' וא"א לומר כן דבדחק כה"ג אפי' רבנן מודים כדאמר פ"ק דנדה אין שעת הדחק ראיה ומפרש התם דשנת בצורת הוי, ומה הקשו והוכרחו לומר דתרי שעת הדחק הוי כמשמעות לשונם דבדחק כה"ג אפי' רבנן מודו משמע דהם מפרשים דחק דר"א הוי ענין אחד, ולמה לא פירשו כך דזה איכא ביניהו אם נסמוך להתיר אפי' כשעבר הדחק דלפמ"שא חכמים אין שעת הדחק ראיה הוי רק בשעת הדחק מותר אבל לאחר שעבר הדחק חוזר לאיסורו כיון דלדידהו הוי ודאי טמא א"כ בזה דומה לאברי בשר נחירה ואינך כמ"ש לעיל דכשעבר טעמו חוזר לאיסורו אבל לדידן כיון דר"א פליג ומטהר לגמרי לכך קאמר רבי כדאי ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. ולכך כיון דנפסק הלכתא כוותי' בעת הדחק מותר לגמרי ואפי' כשעבר הדחק מותר ויהיה כונת רבי להתיר אפי' כשעבר הדחק כיון דכדאי ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ונקבע הלכה כמותו ושוב מותר לעולם ומה הקשו על רש"י, ובע"כ שהם ס"ל דכל היכי דאנן פסקינן כיחיד במקום רבים בעת הדחק כשעבר הדחק אסור ולכך הקשו שפיר על רש"י דבשעת הדחק גם רבנן מודו. ולפ"ז יש לומר דשיטת רש"י שמפרש שם דשעת הדחק הוי שנת בצורת שלא תקשה עליו קושית התוס' יסבור באמת כדעת הפמ"ג הנ"ל דהיכי דהותר לגמרי הותר והוי דין זה במחלוקת שנויה בין רש"י ותוס' ולפ"ז אנן נחזיק כדעת התוס' דהיכי דמקילין ביחיד נגד רבים אין היתר רק בשעת הדחק ולא אח"כ, ולפ"ז י"ל דאדרבא דוקא בשל תורה הוי כן היפוך מדעת הש"ך אבל לא בדרבנן והיינו לפמ"ש בחידושי פ"ק דנדה בשם הרשב"א דדוקא בדרבנן חיישינן לחוכא ואטלולא אבל בשל תורה ל"ח א"כ יש לומר דבשלמא בשל תורה שפיר סמכינן על יחיד במקום רבים בעת הדחק כדעת הב"ח ומ"מ לא חיישינן לומר כיון דכשעבר הדחק חוזר לאיסורו ויהיה חוכא ואטלולא דד"ת לא בעי' חיזוק ול"ח לזה, אבל בדרבנן לא סמכינן על יחיד במקום רבים בשעת הדחק ג"כ כיון דאף אם נתיר בעת הדחק עכ"פ כשיעבור הדחק יחזור לאיסורו ויהיה חוכא ואטלולא לכך אסור תמיד ולא סמכינן על יחיד במקום רבים. ואל תתמה בזה שהרי כמה פעמים מצינו שעשו חז"ל חזוק לדבריהם יותר משל תורה וה"ה בזה ומה דקאמר רבי כדאי ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק אף דהתם הוי דרבנן כמ"ש הש"ך סי' רמ"ב ומבואר כן בעירובין היינו דהתם שאני כיון דחזינן דרבנן עצמם מחלקים ומתירין בשעת הדחק לכך שוב כיון דר"א מתיר לגמרי נחתינן חד דרגא ומותר אפי' כשעבר הדחק וכמש"ל בזה כונת רבי במ"שא כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק דנ"מ דאף אם עבר הדחק מותר, והיינו דוקא התם דרבנן עצמם מפרשי בדבריהם דבשעת הדחק מותר לכך נחתינן חד דרגא וסמכינן על יחיד במקום רבים אפי' אם עבר הדחק ולכך לא הוי חוכא ואטלולא אבל היכי דאין הרבים מודים בעת הדחק רק דאנן סמכינן על היחיד במקום רבים בעת הדחק א"כ בזה כשעבר הדחק אין כח להתיר וא"כ כיון שסוף סוף אחר שיעבור הדחק נאסר שוב אפי' בשעת הדחק אין להתירו דחיישינן לחוכא ואטלולא ואתי לזלזולי בדרבנן וחמור בזה משל תורה. והנה הך כללא דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו וכו' יש לומר היינו רק בדרבנן דעשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה ולכך אף שרואין לדבריהם טעם הגון אין בידם לבטל דברי ב"ד אחר אא"כ גדולים מהם בחכמה ובמנין אבל בשל תורה לא הוי כן רק אם רואין שטעמם ונימוקם עמם יכולין לבטל דברי ב"ד שגדול ממנו. ובזה א"ש הכל דטעם המשנה דאין ב"ד יכול לבטל הוצרך לדרבנן דבזה לא שייך טעם התוספתא לסמוך עליו בשעת הדחק דהרי בדרבנן אפי' בשעת הדחק אין סומכין על היחיד במקום רבים ולכך הוצרך לטעמא שמא יראה ב"ד שהלכה כמותו ואם לא היה נשנה שהיה שם תיכף חולק לא היו יכולין אח"כ לחלוק דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אבל כשיש יחיד החולק תיכף אז יכולין אח"כ לפסוק כמותו אם נראה להם שהדין עמו, אבל בתוספתא הוצרך לדאורייתא דבזה אין שייך הטעם דאין ב"ד יכולין לבטל דברי ב"ד חבירו דבד"ת יכולין לבטל לכך הוצרך בזה לטעמא לסמוך עליו בשעת הדחק דבשל תורה שפיר סמכינן בשעת הדחק על דברי היחיד ודוקא בשעת הדחק ולא יותר ותרווייהו צריכי כן הוי לכאורה נראה לומר ע"ד פלפול וחדאי קוב"ה בפלפולא. אבל לא למעשה כיון שהוא נגד משמעות הפוסקים ראשונים ואחרונים. דמכולם משמע דבדרבנן ודאי סמכינן בשעת הדחק אדברי יחיד גם כך נוהגין כל מורי הוראות דהיכי שהותר לכבוד שבת או הפ"מ הותר לגמרי ואינו חוזר ונאסר כלל והדין דין אמת ובכ"ז היה עוד מקום להאריך אלא שאין כחי עמדי אולי יזכני ה' בזמן אחר לבאר יותר בזה ולקבוע בה מסמרות ועיין לקמן בסי' רמ"ב בזה. והנה חזר השואל והשיב לי על דברי הנ"ל וזה אשר השבתי לו. הנה בראש מה שרצה להביא סיוע לדברינו שיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן דבד"ת ל"ח לחוכא ואטלולא ובדרבנן חיישינן לחוכא ואטלולא מפרש"י ערובין דף ע"ו ע"א ד"ה לא מוכחא מלתא שכתב אבל הנך בתים הא קיימי קמן ואי משווינן הכא הכי והכא הכי הוויין מילי דרבנן כחוכא ואטלולא וכו' ומכח זה תמה למה הוצרך אני להביא ראיה לזה מדברי הרשב"א אחר שכן מוכח מפרש"י. והנה אחר המחילה דומה בראיה זו כההוא עורבא דמייתי עורבא לקיניה והרי אדרבא מוכח משם להיפוך כי רו"מ לא העתיק לשון רש"י כהווייתו אך לפי מה שהעתקתי אני ולהמעיין שם בש"ס מוכח להיפוך שהרי משני שם לחלק בין מנכרא מלתא או לא ומוכח להדיא דדוקא גבי בית שהוא עומד במקום אחד תמיד והוי קבוע בזה חיישינן לחוכא ואטלולא, אבל היכא דלא מנכרא מלתא כגון בהניח עירובו בה"ש שניהם קנו עירוב. וא"כ מוכח להיפך דגבי בה"ש אף דהוי נמי תרתי דסתרי אהדדי אעפ"כ שניהם קנו עירוב ולא חיישינן לחוכא ואטלולא. ולדברי הרשב"א מוכח דאף היכא דלא מנכרא מלתא חיישינן לחוכא