טוב טעם ודעת קנה

היכי דהוי בשל תורה וסמכינן על יחיד במקום רבים בשעת הדחק או הפ"מ י"ל היכי דעבר שעת הדחק חוזר לאיסורו, ואף גם אם לא נאמר כן אין לו דמיון כלל, דהתם ההיתר הוי במה שפירש קודם שנודע הספק והרי אז לא שייך לומר דיצא הדבר בהיתר וכיון דיצא הדבר בהיתר אשתרי לגמרי שהרי לא נודע לנו אז ספק כלל דהרי לא ידענו אם יש שם טריפות או לא ואח"כ כשנולד לנו הספק נהי דמה שפירש קודם נשאר בהיתרו על כל פנים אין לו כח לעשות גם מה שלא פירש להיתר, דממ"נ קודם שנולד הספק לא נפסק הדין ולא יצא בהיתר ואחר שנודע הרי כבר ידוע לנו שיש עוד במקולין שלא פירש ואנו דנין על שניהם יחד לכך מהו אולמא דהך מהך לכך ראוי לומר דכל חד תיקום אדוכתא ומה שפירש מותר ומה שלא פירש אסור אבל באם הותר הדבר לכבוד שבת כיון דהוי ידוע לנו הספק ונפסק לקולא וכיון שנפסק הדין להקל ואם היה נאכל כולו בשבת היה מותר כולו וכיון דנתחזק כולו בהיתר כיון דאשתרי אשתרי. ובחידושי למס' ע"ז הארכתי בזה להביא ראיה למעשה דק"ק ווילנא אין עת האסף פה. והנה מה שרצה עוד להביא ראיה מאברי בשר נחירה חולין י"ז ע"א ומחגיגה דף כ"ו מהפותח חביתו ע"ג הרגל דקיי"ל כחכמים דלא יגמור, הנה מכל זה אין לו דמיון לנ"ד. והנה מה שרצה רו"מ לחלק בין ההוא דחגיגה לנ"ד דבחגיגה אין היתר גמור רק מכח הכרח שלא לביישם ולכך אח"כ לא אשתרי אבל היכי דסמכינן על דעת המתיר הוי היתר גמור וכיון דאשתרי אשתרי. הנה המעיין בזבחים דף ל"ג יראה שם דלדידן קיי"ל הסברא להיפוך דהיכי דהוי דחויה אמרינן כיון דאדחי אדחי אבל היכי דאמרינן אשתרי רק להא אשתרי ולהא לא אשתרי ובתחלה רוצה הש"ס לומר כסברת רו"מ אך אח"כ דוחה שם דהסברא הוי להיפוך והכי קיי"ל. מיהו מטעם אחר אין דמיון ההיא דחגיגה לנ"ד וכן בעיא דאברי בשר נחירה. דהנה זה ודאי מצינו בתורה כמה ענינים שהתירה התורה לזמן ואסרה לזמן כגון חמץ שמותר בכל השנה ובפסח אסור, וכן דם טוהר לדידן דקיי"ל מעיין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טיהרתו הרי חזינן שהתורה התירה דם נדה זמן מה אחר לידה ואח"כ חוזר לאיסורו א"כ ה"נ באברי בשר נחירה י"ל דמתחלה לא התירה התורה רק לאותו זמן שיהיו במדבר ואח"כ כשיכנסו לארץ נאסר וכן בטומאת עם הארץ ברגל י"ל דברגל התירה התורה טומאת ע"ה ואח"כ חוזר לאיסורו ואינן תרתי דסתרי אהדדי ולא חוכא ואטלולא. אבל היכי דאנן סומכין על חד דיעה המתרת טרפות פלוני אם הוי ידעינן שהוא טרפה אחר השבת גם בשבת הוי אסור רק לכבוד שבת אנן סומכין על הך דיעה דס"ל שהוא מותר לגמרי א"כ בגוף השבת או בשעת ההפסד מרובה צריכין אנו להחזיק שהוא מותר לגמרי וכיון שנפסק הדין שהוא מותר לגמרי קם דינא ואין סותרין אותו לומר להיפוך אח"כ, אבל ברגל או באברי בשר נחירה במדבר ידענו שיהיה נאסר אח"כ ואעפ"כ באותו זמן הוא מותר דהתורה התירה לאותו זמן ולכך לא הוי סתרי אהדדי אח"כ. והנה מה יומתק בזה לשון הש"ס בחגיגה שם במה דבעו שם מהו שיניחנה לרגל אחר וקאמר יד הכל ממשמשין בה ואת אמרת יניחנה לרגל אחר ופריך אטו עד השתא לאו יד הכל ממשמשין בה, אמר ליה עד השתא טומאת ע"ה ברגל רחמנא טהריה אבל השתא טמאה היא, ולמה האריך בזה הוי ליה לומר בקיצור עד השתא רגל הוי והשתא חול והנה לפמ"ש כאן יהי' א"ש דהנה מה שאמרה התורה דהכל חבירים ברגל י"ל בו ב' כוונות א' דברגל תלינן שהע"ה אינו טמא רק טהור כיון דטומאת ע"ה אינו ודאי רק ספק וברגל תלינן הספק לקולא ואמרינן שהוא טהור באמת, או די"ל דברגל אמרה התורה דלו יהא שע"ה טמא ממש התורה טיהרתו ברגל וכעין דאמרינן מעיין אחד הוא התורה טומאתו וכו' ובזה יהיו מחולקין המקשן והתרצן, דהמקשן ששאל אטו עד השתא לאו יד הכל ממשמשין בה הוה ס"ל דטהרת ע"ה ברגל הוי מכח דתלינן לקולא שהוא באמת טהור א"כ בזה נהי דעכ"פ ס"ל לרבנן דלא יגמור ובע"כ אף דסתרי אהדדי חיישינן לחומרא מ"מ עכ"פ בהגיע רגל שני דבזמן הרגל עכ"פ תלינן לקולא שהע"ה טהור ומה לי אותו רגל ומה לי רגל שני, ובשלמא בימות החול מחזקינן הע"ה להיפוך שהוא טמא אבל עכ"פ ברגל שני דמחזקינן ספק ע"ה לקולא שהוא טהור א"כ מה לי רגל זה או רגל שני ולכך פריך אטו עד השתא לאו יד הכל ממשמשין בה וכו', אבל התרצן דוחה דבע"כ לאו מכח דנקטינן ספק ע"ה לקולא טהור ברגל דאם הוי מכח ספק לקולא הי' ראוי להיות מותר אפי' בחול לגמור דהיכי דהוי סתרין אהדדי כיון דהחזקנו להיתר מותר תמיד ובע"כ מדאמרי רבנן לא יגמור אין הכונה של טהרת מגע ע"ה ברגל מכח דנקטינן הספק לקולא רק דטומאת ע"ה ברגל רחמנא טהריה ואמרה דאף שהוא טמא נדון כטהור ברגל ולכך ממילא אחר הרגל הוי טמא דלא טהרו התורה רק לימות הרגל, א"כ תינח ברגל ראשון בשעת מגעו שאין אנו דנין על המאכל ומשקה רק על הנוגע אם הוא טמא או טהור ובזה אנו אומרים דטומאת גברא ברגל התירה התורה, אבל אחר עבור הרגל כיון דהשתא חוזר טומאת ע"ה למקומה א"כ כבר נטמא המשקה או האוכל וכיון דכבר נטמא המשקה שוב ברגל השני הוא טומאת אוכלין ומשקין דאנו דנין על המשקה והאוכל וטומאת האוכל לא התירה התורה אפי' ברגל דטומאת גברי התירה התורה לא טומאת בשר ומשקין, וכעין ההיא דאמרינן בפ"ז דפסחים גבי רצוי ציץ והרבה מזה, לכך דייק הש"ס בשלמא עד השתא טומאת ע"ה ברגל דאנו דנין על ע"ה אם הוא טמא או טהור ובזה טומאת גברי רחמנא טהריה אבל השתא טמאה היא וכיון דחל שם טומאה על החבית שוב טומאת משקין לא טיהרה לעולם לכך שפיר יש חילוק בין רגל ראשון לשני זה נראה כונת הסוגיא סוף דבר דלדידן אין ראיה לנ"ד מההיא דחגיגה: והנה כיוצא בשאלה זו מצינו שנסתפק הב"ש באה"ע סימן ט"ו בנשא שניה באונס ועבר האונס אם מותר לקיימה והעלה דאסור וצריך לגרשה א"כ הוי נראה דגם כאן הדין כן: והנה בגוף דברי הב"ש כתבתי שם באריכות במקומו והנה כעת ראיתי דאין ראייתו מהרמב"ם מיפ"ת ראיה כלל, לפמ"ש בסוגיא דזבחים והבאתיו לעיל דהיכי דאמרינן דחויה אמרינן כיון דאדחי אדחי אבל היכי דאשתרי אמרינן להא אשתרי ולהא לא אשתרי, א"כ ה"נ בזה בשלמא ביפ"ת דהתורה התירה אותה בפירוש א"כ הוי היתר לא דחויה, וכן אחז"ל במס' סנהדרין שאמר דוד ליואב יפ"ת רחמנא שריא א"כ מוכח דאינו דחויה רק הותרה, ובפרט לפי מ"ש רש"י בברכות דף כ' גבי מת מצוה דלא נחשב דחויה דלאו דטומאה לא נאמר גבי מת מצוה יע"ש ובחידושי הרשב"א. ובע"כ דס"ל דהיכי דנאמר ההיתר מפורש לא מקרי דחויה רק הותרה, אבל מה שאינו מפורש ההיתר בתורה נקרא דחויה א"כ ה"נ היתר יפ"ת לא נחשב דחויה רק הוי כאלו לאו דלא תתחתן לא נאמר גבי יפ"ת כלל וממילא הוי היתר גמור, ולכך כיון דאשתרי אמרינן להא אשתרי ולהא לא אשתרי וביאה שניה אסורה אף דנשאה בהיתר, אבל היכי דנשאה מכח אונס וההיתר בזה הוי מכח פיקוח נפש והנה היתר פיקוח נפש הוי רק דחויה דהרי שבת דחויה אצל חולה לא הותרה ומכ"ש לכל האסורין ולכך כיון דאדחי אמרינן הואיל ואדחי אדחי ומותר אפי' עבר האונס ואכ"מ להאריך בזה. מיהו אפי' לדברי הב"ש אין לו דמיון לנ"ד דהתם אמרינן דלזמן האונס התירה התורה ולא אחר האונס, ואם הוי ידעינן שאחר האונס תהיה אסורה מ"מ בשעת האונס תהיה מותרת דבמקום פ"נ מותר הכל דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, אבל באם מתירין איזה דבר לשבת הנה אטו יש כח לשבת לדחות דבר איסור, ובע"כ אם אנו מתירין דבר שהוא לכבוד שבת צריכין אנו להחזיק שהוא מותר לגמרי תמיד, דאם הוי מחזיקין אותו לאיסור לאחר השבת לא הוי לו היתר גם בשבת. ובע"כ צריכין אנו לומר בשבת שהוא מותר לגמרי וכיון שכבר הוחזק לגמרי להיתר היאך נחזור ונאסור אותו ובכה"ג קם דינא. והנה כשאני לעצמי הי' נראה לי דדין זה ש"ס מפורש הוא ביבמות דף ל"ז בפלוגתא דספק ויבם אם אמרינן אח"כ כשבאו לחלוק בנכסי יבם אם יכול לטעון ממ"נ, והנה פליגי שם ר"א ס"ל קם דינא ור' ירמיה ס"ל הדר דינא ואנן קיי"ל באה"ע ובחו"מ סי' רס"ח בהג"ה דקם דינא, וא"כ חזינן דהיכי דנפסק הדין עפ"י ספק נחשב כודאי ואפי' בהזדמן אח"כ הטעם דלא שייך בזה הטעם הראשון שהחזקנוהו לראשון בו מ"מ אמרינן כיון דנפסק הדין נפסק אף דאזל ליה הטעם בשביל מה פסקנו כך, וא"כ ה"נ כיון שתחלה פסקנו להיתר מכח כבוד שבת או הפ"מ אף דאח"כ אזיל ליה הטעם מ"מ קם דינא וכיון דנפסק הדין נפסק. ואין לומר דהתם הטעם מכח הפקר ב"ד או מחילה, דמחילה ודאי לא שייך בזה דהרי לא ידע דמחיל ודומה לע"מ שאין לך עלי אונאה א"כ ה"נ כיון דהספק אינו יודע אם הוא בר מיתנא הוא או לא אין כאן מחילה. וגם מטעם הפקר ב"ד לא שייך בזה דמה"ת יהי' בזה הפקר ב"ד והרי לא אמרינן הפקר ב"ד הפקר רק כשעשה שלא כהוגן או שראו חכמים איזה טעם בדבר וצורך אבל בזה מה"ת יעשה בזה הפקר ב"ד. וגם מנ"ל לר' אבא לומר שעשו בזה תקנת הפקר ב"ד, ובע"כ בלא"ה ס"ל מסברא דכיון שנפסק הדין נפסק וקם דינא. א"כ ה"ה באיסור הוי כן כיון דנפסק הדין קם דינא. וראיה לזה דלא הוי מטעם הפקר ב"ד או מטעם מחילה ממה דקאמר שם הש"ס דר"א ור' ירמיה בפלוגתא דאדמון ורבנן קמפלגי במי שאבדה לו דרך שדיהו וכו' ולמה לא קאמר דאפי' ר' ירמיה ס"ל כרבנן התם דטעמא דרבנן התם דעכ"פ ידע דמחיל שהרי יודע שנאבד לו דרך שדיהו וידע