טוב טעם ודעת קנד

אם בשאר אסורין דבר המעמיד בטל. ואשר אני אחזה בישוב בדברי הטור, והנה בחידושי למס' ע"ז דף ל"ה ישבנו שם בדרך נכון. ונראה ליישב כעת בדרך נכון מה שהורונו מן השמים דהנה יש להבין להסוברים דדבר המעמיד בטל מ"ט נשתנה מדין המפורש במשנה לענין טבילת כלים ולענין טומאת כלים דקיי"ל כר"נ דהכל הולך אחר המעמיד ולמה לענין ביטול ס"ל דאין הולכין אחר המעמיד והוא בטל, אך נראה דידוע דעת כמה פוסקים דס"ל דע"י ביטול האיסור נהפך להיתר ולפ"ז נראה דבשלמא לענין כלים כגון אם הוא של עץ ומעמידו של מתכות וכדומה אפי' אם נאמר דאין הולכין אחר המעמיד מ"מ אטו נאמר דהמתכות נשתנה ונעשה עץ זה ודאי אינו לכך כיון דמ"מ נשאר עליו שם מתכות וכיון דהמתכות הוא המעמיד נחשב הכל כמוהו אבל בענין ביטול איסור בהיתר אם נאמר דדבר המעמיד בטל הוי האיסור גופו נהפך להיתר ונחשב הכל להיתר לכך שוב מה איכפת לן במה שהוא מעמיד הרי הוי כאילו בשל היתר הוא מעמיד ולכך ס"ל דדבר המעמיד בטל ובזה יהי' תליא פלוגתתם בפלוגתת הפוסקים אם האיסור חוזר להיתר או לא, דהני דס"ל דדבר המעמיד אינו בטל ס"ל דהאיסור אינו נהפך להיתר וא"כ אפי' אי נימא דהוא בטל מ"מ בכל מקום שהוא אסור הוא רק דאין לו כח לאסור המותר לכך בזה אמרינן כיון דהאיסור מעמיד ההיתר נהפך כולו לאיסור דאי אפשר לומר דנלך בתר איפכא ולימא דבטל והוי מעמיד בדבר היתר דהרי האיסור בין כך ובין כך לא יהי' מותר לכך שוב אזלינן לחומרא והוי מעמיד בדבר איסור לאסור כולו אבל הסוברים דמעמיד בטל ס"ל דהאיסור נהפך להיתר לכך ס"ל דאזלינן בתר איפכא ואמרינן דבטל לי' בסמ"ך וממילא לא נחשב מעמיד באיסור דכולו היתר הוא והוי מעמיד בהיתר, ולפ"ז נראה דהטור ודאי ס"ל דלא כהראב"ד רק כהרמב"ם דלכך אמרו גבינות עכו"ם אסור מכח דדבר המעמיד אינו בטל ומיני' יליף לכל דין מעמיד דאינו בטל והיינו מטעם הנ"ל דס"ל דאין האיסור נהפך להיתר בשום אופן לכך אינו בטל. ולפ"ז א"ש דברי הטור דתינח באיסור גופו זה אי אפשר להיות נהפך להיתר בשום אופן לכך כיון דהאיסור נשאר באיסורו שוב נחשב מעמיד בדבר איסור. אבל בב"ח כיון דכל חד באפי' נפשיה שרי מתחלה רק ע"י חיבורן נאסרו ואם הוי אפשר להפרידן ממש זה מזה היו חוזרין להיתרן וכמ"ש הש"ך בסי' ק"ה ס"ק י"ז לענין דאין חתיכה אוסרת חברתה בנגיעה בלי רוטב דאף בבב"ח הוי כן ולא נחשב איסור מחמת עצמו לענין זה כיון דכל חד באפיה נפשיה שרי וא"כ אם יבא אליהו ויאמר שהלך משם הבשר לבד בלא החלב מותר, וא"כ ה"נ הוי כאלו ידענו כן יע"ש, א"כ מוכח דגם בב"ח באם הוי ידוע לנו שנפרדו חזרו להיתר, א"כ ע"י ביטול בסמ"ך אמרינן כאלו נפרדו זה מזה, ובזה כ"ע מודים דהאיסור חוזר להיתר כיון דמתחלה היו מותרין רק ע"י חיבורן נאסרו ואם נפרדו חוזרין להיתרן לכך גם ע"י ביטול האיסור נהפך להיתר לכ"ע והוי כאלו נפרדו זה מזה ושוב לא שייך דין מעמיד דמה בכך בהיתר הוא מעמיד, משא"כ בחמץ דהוי איסור גופו ולא ע"י חיבור ד"א רק מצד עצמו לכך אין האיסור חוזר להיתר ע"י ביטול ואפילו קודם פסח כיון דחמץ שמו עליו נקרא איסורא בלע ולא נחשב נ"ט בר נ"ט דהיתרא וכמ"ש הפוסקים לכך לא נהפך להיתר ויש לו דין מעמיד כמו בגבינות עכו"ם, והכל הולך אל מקום אחד וזה תירוץ נכון לפע"ד. ועכ"פ לדינא אין בידינו להקל היפוך משמעות הפוסקים האחרונים דדבר המעמיד אינו בטל ואף לולי דברינו בשביל תירוץ לא יכריע הדין נגד אבות העולם ולכך הדין על עמדו דדבר המעמיד אינו בטל. זו"ז אין להאריך מחמת טרדות וחולשת כחי ועוד חזון למועד: והנה חזר השואל והשיב לי וזה אשר השבתי לו: הנה בראש מה שהקשה על תירוצי בדברי הטור דסתרי אהדדי וכתבתי לחלק בין חמץ לבב"ח, וע"ז תמה דהרי קיי"ל דחהר"ל בב"ח נחשב כגופו של איסור והוי חהר"ל ומ"ט לא נימא נמי כן כיון דבטל בסמ"ך הוי כאלו נפרד זה מזה עכ"ד, והנה לא ידעתי מאי קא קשיא לי' ומה מדמה בטרפות תיקשי לנפשי' למה בחהר"ל לכ"ע אינה בטילה ובדבר המעמיד לדעת כמה בטל לגמרי ואפי' המחמירין דאינו בטל מחלק הש"ך בין שאר איסורין לבב"ח דהיכי דהוי סמ"ך אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ובחהר"ל אפי' בב"ח אינו בטל, ובע"כ דדבר המעמיד קיל מחהר"ל לכך אני לא כתבתי רק דבדבר המעמיד מחלק הטור כן דאף המחמיר דאינו בטל י"ל דהיכי דהאיסור נהפך להיתר מודה דבטל אבל בחהר"ל דחמיר לא אמרינן חילוק זה ובכל ענין אינו בטל כן י"ל בפשיטות. אך אסברא לו טעם הדבר בטוב טעם דכל דבחהר"ל אזלינן בתר מעיקרא דכיון דחל עליו שם חהר"ל קודם שנתערב ואז הוי איסור בגופו וממילא אף אח"כ שנתערב אינו בטל והיינו כיון דשם חהר"ל שייך אפי' קודם תערובת לכך כיון דחל עליו שם חהר"ל תו לא פקע אח"כ אבל דבר המעמיד הרי לא שייך שם מעמיד רק ע"י תערובת וכל זמן שהוא בעינא לא חל עליו שם מעמיד, א"כ הוי עיקר איסורא רק בשעת תערובת לכך ממילא שייך ממ"נ שכתבנו דקודם תערובת לא שייך מעמיד ולאחר שנתערב כיון דיש סמ"ך האי לחודיה קאי וההוא לחודיה קאי ונהפך עתה להיתר ובהיתר הוא מעמיד. והנה על דברינו הנ"ל יש להקשות מדברי התוס' בחולין דף ק' ד"ה שאני חתיכה וכו' שכתבו בביאור הסוגיא דע"ז דהכונה דאי משום דכבר תנא לי' הכא א"כ לא לתני חתיכות בשר בחלב כיון דכבר תנא לי' הכא וכו', ומהו פריך הרי בב"ח שפיר אצטריך דהוי ס"ד לומר דדוקא בנבלה שייך חהר"ל כיון דבזה אפי' אחר הביטול נשאר באיסורו ויש לו דין חהר"ל, אבל בב"ח כיון דאחר הביטול יהי' חוזר להתירו רק דנלך בתר מעיקרא דהוי קודם הביטול חהר"ל ובתר מעיקרא אזלינן וזה לא נשמע מהתם. אך כד דייקינן א"ש דמטעם אחר אין התחלה לדחות דברי דאחר המחילה לא ירד לכוונתי אטו אני אומר דע"י ביטול בודאי נפרד החלב מן הבשר הרי זה אי אפשר לידע ודלמא לא פלט כולו רק כוונתי הוי דבדבר דעכ"פ אפשר שיזדמן שיהי' נפלט ממנו האיסור ויחזור להיתר וכל דאפשר שיהי' לו היתר אף דעתה לא נפלט ממנו לגמרי מ"מ הביטול נמי מהפכו להיתר ונעשה כולו היתר והוי מעמיד בדבר היתר וא"כ תינח דבר המעמיד שבעצמו אין בו חשיבות רק מצד כחו המעורב בהיתר שמעמידו, אבל הוא עצמו בגופו אין לו מעלה שלא להתבטל ולכך כיון שיש סמ"ך אמרינן שהוא עצמו נהפך להיתר וא"כ בבטל העיקר בטל הטפל וכיון דהוא גופו היתר מה איכפת לן מה שבכחו מעמיד דבר אחר, אבל בחהר"ל שהוא גופו חשוב ואינו בטל, א"כ שפיר נחשב בב"ח איסור מחמת עצמו דדלמא לא נפרד ממנו כל האיסור והביטול א"י להפכו להיתר כיון דדבר חשוב הוא ואין בו ביטול וז"ב ונכון בסברא הפוך בה והפוך בה. ידידו וכו': תשובה קעב לק"ק טארנאפל. ע"ד אשר שאל בדבר שהמורה מתיר לכבוד שבת בנשאר ממנו דבר מועט כל שהוא אחר השבת או בענין דלית בו הפסד אם מותר או אסור: תשובה הנה כבר ראה רו"מ מ"ש הפרי מגדים במשבצות סי' צ"ד ס"ק ט' דהיכי דאשתרי לכבוד שבת אשתרי לגמרי אך שרצה רו"מ לחקור בזה אחר ראיות מש"ס ופוסקים ראשונים. והנה במס' נדה דף ט' גרסינן שם מהו שעת הדחק א"ד שני בצורת הוי וא"ד טהרות אפושי לעבידא וחשו רבנן להפסד טהרות, והנה לכאורה לא נדע במה פליגי הני תרתי לישני ולכאורה שניהם שווים דכך לי בשני בצורת דבר מועט כמו בשאר שנים הפסד מרובה וכן להיפוך בשאר שנים הפסד מרובה הוי כמו שני בצורת דבר מועט ובמה פליגי ואטו לא ידענא מהו שעת הדחק. אך נראה דבהך סברא פליגי הני תרי לישנא ג"כ היכי שמתירין דבר משום הפסד מרובה ונשתייר דבר מועט אם מותר או לא, דלישנא קמא ס"ל דהיכי שמתירין משום שעת הדחק היכי שעבר הדחק חוזר לאיסורו לכך בשלמא בשני בצורת לפי מה שהוא לפנינו הוא מותר לגמרי וזה אין ידוע אם ישאר ממנו אח"כ ועפ"י הרוב לא יהי' נשאר אח"כ לכך לא מחזי כחוכא ואטלולא ולכך סמכו ע"ז בהפ"מ ושעת הדחק אבל היכי דלא הוי שעת הדחק רק טהרות אפושי לעבידא הרי אם אנו דנין על כל משהו ומשהו שבו ליכא הפ"מ ואסור רק בהצטרף יחד הוי הפ"מ וסופה בסתמא כשיכלה יהי' נשאר ממנו מעט דכן דרך כל דבר העומד לאכילה להיות כלה והולך מעט מעט וא"כ בסוף כשיהי' נשאר מעט יהי' חוזר לאיסורו ויהי' מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא לכך אסרינן לגמרי ולכך מפרש שעת הדחק דוקא שני בצורת. אבל אידך לישנא ס"ל דכל היכי דאשתרי אשתרי לגמרי אפי' היכי דנשאר רק מעט לכך קאמר בשעת הדחק הוי דטהרות אפושי לעבידא וחשו להפסד טהרות. והנה מה שרצה רו"מ לדמותו למעשה דחכמי ווילנא אין לו דמיון כלל לא מבעיא לפמ"ש בחידושי פ"ק דנדה בזה לחלק בין דאורייתא לדרבנן דדוקא בדרבנן חשו לחוכא ואטלולא אם יהי' לפעמים אסור ולפעמים מותר אבל בשל תורה ל"ח לחוכא ואטלולא כמ"ש שם בשם הרשב"א א"כ בשלמא במעשה דק' ווילנא דאיסור תורה ליכא שם דברובא בטל רק מדרבנן אינו בטל דהוי חהר"ל והוי רק קבוע דרבנן ולכך בדרבנן חיישינן לחוכא ואטלולא ולא מחלקינן רק אם מותר הכל מותר או אם אסור הכל אסור אבל