טוב טעם ודעת קנג

פעפע בכולו לפנים ונהי דכתב האו"ה שם דממ"נ א"כ גם בפעם השני לא תעבור היינו גוף השיור כיון שנשתייר בראשון נשתייר גם בפעם ב' אבל מ"מ זה פועל דהטעם שנפלט למים וחזר למקומו כיון שחזר למקומו מצא מין את מינו ונעור ונתחזק כמו בפעם הראשון ונחשב טעם טוב כיון שחזר למקומו. ועוד דדוקא אם נפלט למקום חדש אמרינן דלא פליט כל טעמו רק עיקרו נשאר במקומו ופלט רק טעם קלוש אבל למקומו הראשון שפיר הוי בכוחו להמשיך אליו טעם עצמו לגמרי, ודוקא אם בא לבלוע דבר חדש מחבירו א"י למשוך אליו כל הטעם ממש רק נשאר העיקר במקומו ובלע רק טעם קלוש אבל בהי' דבר זה בלוע בו ופלטו אם בא לחזור ולבלוע פליטת עצמו מושך כל הטעם שפלט ושל עצמו שפיר בולע לגמרי וחוזר לכוחו הראשון כמעיקרא ונחשב כטעם הראשון. גם מה שהביא לקמן בסי' צ"ז ראיה מפשטי"דא בתנור וכו', הנה באמת הכו"פ כתב שם שזה אזיל אליבא דהאוסרים בנצלו ואף לולי דברי הכו"פ א"ש ויתיישב נמי מה שהקשה עוד החוו"ד דא"כ גם כשהוא בעיסה יאסור ולדעתי א"ש כיון דבאמת יש כאן ריחא ג"כ כיון שזב ממנו שומן א"כ יש כאן ריחא בתנור ונהי דקיי"ל ריחא לאו מלתא מ"מ בהצטרף עם הטעם ממש הוי מלתא ובהצטרף הנ"ט בר נ"ט עם הריח מלתא הוא, ועוד דהריח מוליך את כל הטעם שבו וכעין דאמרינן באם ההיתר שמן דהריח מוליך גם טעם הכחוש עמו כן ה"נ הריח מוליך כל הטעם ועיקרו לגמרי ולא נחשב כנ"ט בר נ"ט, ולכך זה אם זב שומן בעין אבל אם הוי מכוסה בעיסה א"כ ליכא ריח שוב הוינ"ט בר נ"ט דהיתרא, ועוד דברי החוו"ד תמוהין דלפמ"ש בכו"פ מכח דהוי כמו נצלו א"כ תינח אם היה שומן בעין אבל אם הוי מכוסה בבצק הדר הוי ליה ג' טעמים והוי כמו בישול ממש ולכ"ע הוי נ"ט בר נ"ט ולק"מ קושייתו, ולדינא נראה דאף דהוי המאכל עמו הוי נ"ט בר נ"ט וכדעת הכו"פ לא כהחוות דעת בזה ועיין מ"ש לקמן ואבאר יותר יע"ש. והנה לעיל דחיתי ראיות החוו"ד מדברי הט"ז בסי' צ"ב מכח דלגבי עצמו לא הוי נ"ט בר נ"ט ייע"ש. אך באמת לכאורה יש סתירה לזה ממ"ש באו"ח סי' תנ"ב דקודם שש מותר להגעיל כלי ב"י אפי' אם אין במים סמ"ך נגד הכלי מכח דהוי נ"ט בר נ"ט מן הכלי למים ומן המים לכלי א"כ מוכח דאף לחזור לכלי זה עצמו הוי נ"ט בר נ"ט, אך א"ש דבזה אני מקיים באמת סברת החוו"ד דלהכלי זה עצמו יש חילוק בדבר דהיכי דבא הטעם לכלי חדש אחר אין חילוק בין הוי ביחד או לא, סוף סוף כיון דבא למקום חדש כבר איקלש טעמו והוי נ"ט בר נ"ט, אבל אם חזר לתוך הכלי בעצמו בזה שפיר יש חילוק בדבר דאם לא הי' ביחד ממש נחשב חילוקי טעמים והוי נ"ט בר נ"ט אבל אם הי' הפליטה והבליעה הראשונה וחוזרת הבליעה אלי' הכל ביחד בפ"א ממש אז כיון דחזר למקומו והוי הכל ביחד זה שפיר לא הוי נ"ט בר נ"ט. וזה הוא הכלל כשהכל נעשה בפ"א אז למקום חדש הוי נ"ט בר נ"ט אבל בחזר למקומו הראשון אז לא הוי עליו שם נ"ט בר נ"ט כיון שנעשה הכל יחד. כן נלפע"ד ועיין בחיבורי החדש מ"ש השייך לכאן בתשובה יע"ש: תשובה קע שאלה אם בשלו בקדרה של בשר נקיה תבשיל הנקרא גריץ והוא צלול ואח"כ שמוהו בקערה של חלב ונתנו בו חמאה אם מותר לאכלו או לא: תשובה הנה לפי דעת הרמ"א ביו"ד סי' צ"ה סעי' ב' שאין חילוק בין נצלו ובין נתבשלו בשניהם בדיעבד מותר פשיטא דה"נ מותר אפי' בחלב עצמו. אך לפי מה שכתב הש"ך שם בשם מהרש"ל שבנצלו אפי' בדיעבד אסור בחלב עצמו וכתב הפרי מגדים החילוק דדוקא בנתבשלו ע"י מים הוי ג' נותני טעם ע"כ מותר היינו מן הבשר לקדרה ומן הקדרה למים ומן המים למאכל אבל בנצלו שלא ע"י מים הוי רק ב' נ"ט ואסור בחלב עצמו. ועיינתי ביש"ש שכתב שמש"ה כתב המרדכי בדבש שאם הריקו מכלי בשר לכלי חלב מותר מכח דנותן טעם לפגם ולא כתב מטעם דנ"ט בר נ"ט משום נ"מ לדידן לענין הריקו לחלב עצמו דאסור מטעם דהוי כנצלו דהוי רק שני נ"ט, וכן הביא הפמ"ג דהדבש והמים אסורים, ולפ"ז הי' נראה דאסור כאן ג"כ כיון דהוא צלול והוי רק שני נ"ט כיון דמעורב עם מים ביחד, אך נראה שהוא מותר לפי מה שכתב הפמ"ג בשפ"ד ס"ק ד' בשם הבל"י ודמש"א דאף בנצלו אין איסור רק כדי קליפה והסכים עמהם הפמ"ג בנצלו רק בכלי של בשר בין נבלע בכלי כחוש בין שמן יע"ש, ולפ"ז המהרש"ל שאסר הדבש אזיל לשיטתו שכתב הש"ך משמו בצלי שכל מקום שצריך לקלוף אם אי אפשר בקליפה צריך סמ"ך נגד הקליפה אפי' בחלב, ע"כ גם כאן אסור הדבש אם אין סמ"ך נגד הקליפה, אבל לפי מה שפסק הש"ך שם שבחלב אם א"א לקלוף מותר כך בלא סמ"ך ע"כ גם כאן מותר הדבש אם אין סמ"ך נגד הקליפה כיון דאי אפשר לקלפו רק במקום ששייך קליפה בזה כתב הש"ך שאסור אף דיעבד בלא קליפה אבל במקום שא"א לקלוף מותר כך. ונהי דהט"ז שם אוסר בכל גווני אם א"א לקלוף מ"מ הכא כיון דבלא"ה הרבה דיעות שגם בנצלו מותר בדיעבד רק שמהרש"ל אוסר בכה"ג סמכינן תו אדעת הרב והש"ך שבמקום שא"א לקלוף מותר כך בלא קליפה רק במקום ששייך קליפה צריך לקלוף כדעת מהרש"ל ועיין בש"ך סי' צ"א שם זה נראה לי ברור. והנה ראיתי בספר חוו"ד שרוצה לומר הא דאוסר מהרש"ל בנצלו היינו כגון שפוד שצלו בו בשר מתחלה בעין ע"כ לא הוי רק שני נ"ט. אבל אם בשלו בקדרה תחלה בשר במים אף דאח"כ נצלו הוי ג' נ"ט מן הבשר למים ומן המים לקדרה ומן הקדרה לדגים ומודה מהרש"ל שמותר והביא ראיה מתוס' זבחים דף צ"ו ד"ה אם לש וכו' דאל"כ נשאר עדיין קושית התוס' דממעט באכילת הרוטב, ולפע"ד אין ראיה לדבריו לפי מ"ש הפמ"ג כאן בט"ז סק"א דאין שייך נ"ט בר נ"ט אלא אם בתחלה לכלי ואח"כ לאוכל אבל אם בתחלה לאוכל ואח"כ לכלי ואח"כ לחלב לא הוי נ"ט בר נ"ט דכל באוכל הוי ממש ולא הוי נ"ט א"כ גם בנצלו דגים למהרש"ל דאוסר בנצלו ג"כ אסור דמן הבשר למים ומן המים לקדרה לא מיחשב רק חד נ"ט ומן הקדרה לדגים הוי טעם שני ואסור למהרש"ל כמו בשפוד. ומה שהביא ראיה מדברי התוס' אדרבא משם מוכח להיפוך כדברי הפרי מגדים שזה לא חשוב רק חד נ"ט מן הבשר למים ומהן לקדרה דהא התוס' כתבו שם שהוא טעם שלישי וכו' ומיירי שם בבשר עצמו ולדברי החוות דעת הוי טעם רביעי ומהרוטב לא נזכר שם כלל. אך אין ראיה גמורה מזה דמ"מ אפשר דנקטו זה בלשונם משום הרוטב אך גם לדבריו אין ראיה דהתוס' לא הקשו רק דממעט באכילת קדשים בבשר ממש בזה צריך שלא למעט באכילתן אבל ברוטב שאין כאן בשר ממש רק טעם לא אכפת לן במה שממעט באכילתן כיון דאין כאן רק טעם בשר והאמת כדברי הפמ"ג זה נראה לי. מיהו מ"ש למעלה שעכ"פ די בקליפה זה טעות דע"כ לא קאמרי הם דדי בקליפה רק אם נצלו דליכא רוטב לכך די בקליפה אבל בבשלו בו מים כיון דבזה יש רוטב ודאי בעינן סמ"ך ולכך אסורה הגריץ עם חלב אפי' דיעבד לדעת מהרש"ל כנ"ל. ודו"ק: תשובה קעא להרב מו"ה נחום מק"ק סמייאטיטש. הנה ע"ד אשר שאל על דברי הטור דסתרי אהדדי דבה"פ סי' תמ"ב ס"ל דדבר המעמיד אינו בטל ובסי' פ"ז ס"ל דבטל וע"ז תירץ הד"מ דשאני בב"ח דכל חד באנפי נפשיה שרי ואינו גופו של איסור ולרו"מ לא ניחא לי' בתירוצו מכח קושית הש"ך דבהעמיד. בקיבה שנמלח בקיבתה הוי איסור מגופו דבב"ח נחשב גופו של איסור ומה שמתרץ הש"ך נראה לו לדוחק וגם תירוץ השני של הד"מ מכח דהוי זה וזה גורם הקשה עליו בקושית הש"ך דהרי ביש בכ"א להחמיץ לא הוי זוז"ג. לזאת בחר לו רו"מ דרך חדש דהטור ס"ל כהראב"ד דדבר המעמיד בטל ואפי' בקיבת נבלה בטל, רק בגבינות עכו"ם אסרו דס"ל דבשל עכו"ם גזרו ולא הלכו אחר הטעם ובחמץ שאני מכח דהוי איסור הנאה לכך החמירו בו ואסרו אפילו מעמיד עכ"ד בקצרה, ולדעתי לא נראה דבריו בזה דממ"נ אם נאמר דכוונתו דמ"ש הראב"ד דכל דבעכו"ם לא הלכו בו אחר הטעם הכונה מכח חומר ע"ז אסרו בו מעמיד אם יהי' כונתו כן אין לדבריו שחר דהגבינה לא משום חומר איסור ע"ז אסרו רק מכח נבלה וכדפריך להדיא בש"ס דף כ"ט למ"ד שם מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז א"כ אפילו בהנאה לתסרו ובע"כ דלא חששו לאיסור ע"ז רק לאיסור נבלה וא"כ אין שם איסור הנאה, ואם כונתו דודאי כונת הראב"ד הוי דבשל נכרים לא הלכו אחר הטעם וכדי שיפרשו מנייהו וכמ"ש הכ"מ בשמו ומ"ש רו"מ דהטור ס"ל דבחמץ דאיסור הנאה החמירו הוא ענין בפ"ע והוא דעה חדשה דבאיסור הנאה אסרינן מעמיד קשה לי מנ"ל להטור כן לחדש דיעה זו מה דלא מצינו כן בש"ס ופוסקים, ומנ"ל חומרא זו ואין דרך הטור לחדש דבר מדעתו, ועוד דעכ"פ הוי לי' לכתוב בלשון יראה לי וכו' ועוד דהרי הטור כתב בהעמיד בחלא של שעורים חייב לבער ולמה חייב עוד לבער, ובשלמא לענין אכילה כיון דאסור אפילו בהנאה י"ל משום חומרא דחמץ אינו בטל, אבל למה יהי' חייב עוד לבער