טוב טעם ודעת קנב

העור ויצא דם הרי כיון דנשחט העור ממילא הוי בו קרע וא"כ טפי הוי לי' לומר דגזרינן שמא יהי' נקרע העור ע"י מריטה ואז טרפה ובע"כ דע"י מריטה אפי' בנקרע העור אין לחוש. וכן מורה לשון הרמ"א בהג"ה שכתב ומטעם זה אם תלש הנוצות בעוף או חתך העור בבהמה ויצא דם וא"כ הרי השווה אותם ויגיד עליו ריעו וכמו דבנחתך העור בבהמה מיירי דנעשה קרע בגוף העור כן ה"נ בחשש הנוצה מיירי בכה"ג ועלה כתבו האחרונים דהוי רק מכח גזרה, והן אמת שמלשון הד"מ אח"כ שכתב פירוש דבריו דגזרינן שמא יהא העור נשמט מן הצואר ואז צריך בדיקה שלא יהא נקב בושט שיתבאר לקמן סי' נ"ז ומאחר שאין אנו בקיאין בבדיקה יש להטריפו בזה"ז ולכן אנו מחמירין אפי' במריטת הנוצות וכו' ולפ"ז הטעם אין חילוק בין נמרטו הנוצות בשעת שחיטה או קודם וכו', והנה מלשונו שכתב פירוש דבריו משמע דכוונתו כיון שמהר"מ פאדוה כתב בלשונו דהגזרה הוי מכח שחיטה ממילא אם נמרטו שלא בשעת שחיטה לא הוי שייך גזרה זו לכך כתב פירוש דבריו דהגזרה הוי שמא יהי' נשמט העור מן הצואר והיינו בין בשעת שחיטה או לאו לכך אין לחלק בין נמרטו בשעת שחיטה או קודם וזה מוכח לכאורה דבנשמט העור קודם שחיטה נמי מדינא אסור, אך באמת לא כן הוא רק כוונתו שמא יהי' נשמט העור ע"י סכין מדלא כתב שמא ישמט העור ע"י המריטה בע"כ כוונתו שלא ע"י מריטה רק ע"י הסכין, וגם מנ"ל לפרש כן דברי המהר"ם פאדוה כיון דהוא נקט בלשונו שמא ישחוט העור ובע"כ דמשמע לי' דמה דנקט שמא ישחוט הוי לאו דוקא רק לכך נקט שמא ישחוט לרמז דאין לנו חשש רק בדומיא דשחיטה ע"י סכין לאפוקי אם הוי ביד או ע"י מריטה וז"ב ונכון. והנה מ"ש רו"מ במכתבו על מ"ש דא"כ גם בקנה רחב נמי נגזור אטו קנה דק וכתב רו"מ דמה שייכות גזרה בזה הרי לדעת המחבר יש לו תקנה בבדיקה ולדעת הרמ"א אינו אסור רק מכח דאין אנו בקיאין והוי גזרה לגזרה. הנה בדברי הד"מ מבואר הביטול דהרי כתב דעיקר הגזרה הוי מכח דאין אנו בקיאין וכו' א"כ מוכח דגזרינן שפיר בזה אטו מה שאין אנו בקיאין. הן אמת דיש לדייק על דברי הד"מ דהרי המרמ"פ דייק בלשונו שמא ישחוט העור ויצא מהם דם וישחוט וכו' ולמה ליה וישחוט השני דנקט ובע"כ דכוונתו דאם לא ישחוט יותר הרי אפשר לבדוק הושט שישחט הקנה לבדו ויבדוק הושט רק דחיישינן שישחוט גם הושט ואז לא יהי' אפשר לבדוק עוד וא"כ מוכח להיפוך דעבור אין אנו בקיאין בבדיקה לא גזרינן והיאך כתב הד"מ הפירוש בדבריו להיפוך וצ"ע. ועכ"פ מדברי הד"מ מוכח כדברינו דשייך גם בזה גזרה זו ויפה הקשתי דלגזור אטו קנה דק. גם מ"ש רו"מ דבקנה רחב נמי שייך חשש כיון דנקרע העור זה תמוה דמה ענין זה לזה מה ענין נקרע העור לנקיבה קריעה לחוד ונקיבה לחוד וקריעה שייך רק בדבר שנאחז בו בזה שייך קריעה אבל לא באבר אחר שלא נאחז ונסבך בו רק אם הקנה דק שיש לו עוקץ יש לחוש דע"י תחיבה לבד ונגיעה בנקל עושה נקב אבל בדבר רחב ע"י נגיעה לא יעשה נקב וליכא בזה חשש נקיבת הושט. וכן מוכח בפשיטות בפוסקים. והנה אין פנאי להאריך יותר ולדינא נראה כאשר כתבתי ראשונה דאין בזה חשש נקיבת הושט וכשרים. דברי ידידו וכו': תשובה קסח לכבוד ידידי הרב החריף המופלג וכו' החכם השלם כש"ת מו"ה יהושיע העשיל קלאהרפעלד נ"י. הנה מה ששאל בשוחט ששחט בהמה ואמר שהיא טרפה ואח"כ אמר שהיא כשרה ונתן אמתלא לדבריו במה שאמר תחלה טרפה ושאל אם יכולים הבעלים לומר איני מאמינך ותשלם לי בעד הבהמה, הנה הדבר פשוט שאינו צריך לשלם והבהמה מותרת, וז"פ כביעתא בכותחא, והדמיון של רו"מ ליו"ד סי' ד' וחו"מ סי' שפ"ה לא דמי כלל כעוכלא לדנא. דהתם כיון דהוי ב' דעות אם מותר היין או לא לכן יכול לומר דאינו רוצה לכנוס לספק אבל כאן דלכ"ע בנתן אמתלא נאמן ודאי אינו יכול לומר איני מאמינך גם להסוברים דהיין אסור לא הוי לצעורי אמתלא ביש לו שותפות לכן חייב לשלם. אך הכא דהוי אמתלא טובה והוא בעצמו חוזר בו ואומר שהיא כשרה ונותן אמתלא לדבריו ודאי נאמן וא"צ לשלם כלום וז"פ ונכון: ומה ששאל על מה שנסתפקתי בקונטרס ק"ס בהשמטות לשירי טהרה סי' נ"ד באם נשפך היין אם חייב המנסך לשלם. וכתב שמתמה על מה שנסתפקתי באם נשפך היין אם חייב לשלם ותמה עלי שלא ראיתי דברי התוס' בע"ז דף נ"ט ד"ה אמר רב אשי כו'. הנה רו"מ הרים קרני במה שאין בי שאין אני בקי בהש"ס, אך בזה אין אני זוכר אם היה אז בזכרוני דברי התוס' או לא בין כך ובין כך יפה כתבתי ורו"מ לא דק בזה דאני לא נסתפקתי רק בנשפך ממילא דבזה ודאי לא נשפך משום שנאסר רק ממילא וא"כ גם בלא נסכו היה נשפך בזה י"ל שפטור מלשלם והתוס' לא כתבו רק באם שפכו הבעה"ב בזה י"ל דלא שפכו רק מכח שנאסר ובלא"ה לא שפכו, ולכן י"ל דחייב לשלם. ואני לא נסתפקתי רק בנשפך ממילא: גם מה שתמה על מה שהקשיתי בחיבור טו"ט מה"ק סי' רפ"ח מקרא דבנה אצלו ציון נפש אדם כו' ותמה שזה קושית התוס' נדה דף נ"ז. בזה ג"כ לא דק כלל ולא דמו הקושיות זה לזה. דהתוס' הקשו על הדין אם מת נכרי אינו מטמא, ועל מה דס"ל לר"ש דנכרי לא נקרא אדם. ואני הקשיתי על ש"ס דכריתות דף ה' דקאמר שם דמת לא נקרא אדם על זה תמהתי דשם נקרא מת אדם, גם שם הקשיתי לפירש"י בכריתות דף הנז' שכתב רש"י כיון דנזכר שם בהמה לא סגי דלא ליקריי' אדם מוכח הא היכא דלא נזכר בההיא ענינא בהמה לא שייך לקראו אדם א"כ נסתר תירוץ התוס' שם בנדה דהרי ביחזקאל בההיא ענינא לא נזכר בהמה ויפה הקשיתי והנחתיו בצ"ע ורמזתי זה בלשוני שם ע"ש: ועל מה שהק' אותי על חיבורי טו"ט מה"ק סי' רפ"ה מ"ש שמת אחר קבורה מותר בהנאה. וע"ז הק' א"כ מה הקשו התוס' במס' נדה דף נ"ה ובחולין קכ"ב גבי שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין כו' והקשו התוס' שהרי מת אסור בהנאה כו' הנה גם זה לק"מ. דאני כתבתי רק באם קברו ע"ד להיות נשאר תמיד שם אז אח"כ מותר בהנאה כיון דנעשה מצותו, אבל אם קברו ע"ד לפנותו ודאי אסור בהנאה כיון דזאת לא נחשב קבורה וראי' שהרי הקבר מותר בהנאה אם הי' ע"ד לפנותו, ולכן לחוש שיקבור את אביו לחלוטין ואח"כ יהי' נמלך לעשותו שטיחין זה לא שכיח כלל ולא שייך לגזור עבור זה ובע"כ עיקר החשש הוא שמתחלה יהי' דעתו על כך. וא"כ אף אם יקברנו ע"ד לפנותו אסור בהנאה דזה לא נחשב קבורה וא"ש: ומה שהק' על מ"ש ברמ"א סי' ח' דשליח ב"ד יכול לומר לה"ר ולמדו מפ' קרח, ותמה מנ"ל משם דהרי על בעלי המחלוקת מותר לומר לה"ר כמ"ש המג"א כבר ציינתי בילדותי בגליון הסמ"ע שם והוא קושיא באמת. ויותר אין להאריך דברי ידידו: תשובה קסט לשו"ע סימן צ"ה סעיף ב' הנה הרב חוות דעת העלה בסק"א דהיכי דהוי יחד עם האוכל לא שייך נ"ט בר נ"ט דמחשבין לקדרה כאלו היא חלק מן המאכל ייע"ש ולדעתי אין נראה כן. הנה מדברי הכו"פ בסי' צ"ו בסופו מוכח להדיא להיפוך ייע"ש ועוד אני תמה עליו מדברי הראשונים שהרי הש"ע מתיר בקדרה של בשר שהודחה ביורה חולבת מטעם נ"ט בר נ"ט דהתירא ואמאי יחשב נ"ט בר נ"ט כיון דטעם השני מקושר המאכל עם הקדרה, א"כ נחשב הקדרה מן המאכל והוי כחד והוי טעם שני באיסור וכן להיפוך מן יורה החולבת לתוך הקדרה של בשר כיון דנחשב הקדרה כחלק מן המים א"כ הוי טעם שני באיסור, ואף להאוסרים היינו רק מכח דהטעמים פגעו זה בזה יחד ולא מטעם דהטעם שני באיסור ובע"כ כיון שיש כאן אמצעות מים נקלש הטעם במים דרך ביאתו טרם בא להקדרה אף דהמים הוי יחד עם הקדרה, ומכ"ש לדעת מהרש"ל דבנצלו אסורים אף בנ"ט בר נ"ט רק בבישול מותרים מכח דהוי באמצעות המים ואמאי לא נימא כיון דכעת הוי מחובר המים עם המאכל יחד א"כ הוי מקושר ונחשב כחד טעם ויהי' דינו כמו נצלו ממש ויהי' אסור ובע"כ אף שהוי יחד כל דהוי בהפסק אמצעי והולך דרך דבר אחר נקלש במקומו ויוצא אח"כ טעם קלוש, ובודאי אין סברא לחלק בין אם הטעם השני הוי יחד לשני הטעמים יחד דמה חילוק יש בין זה כיון דאם הוי טעם השני באיסור אסור כמו בנ"ט ממש א"כ ה"נ כיון דנימא דאם הוי יחד נחשב כולו כד"א א"כ הוי הטעם השני באיסור ומכ"ש להאוסרים בנצלו כנ"ל לכך אין לדבר זה מקום כלל. ואין שום סברא לחלק בזה, רק כל דהטעם הולך דרך דבר אחר נקלש במקומו והוי טעם קלוש. ומה שהביא ראי' מדברי או"ה שהביא הט"ז בסי' צ"ב ס"ק כ"ד נראה דאין ראיה משם דשם כיון דאח"כ חזר טעם הראשון למקומו נחשב בטעם הראשון ודוקא היכי דבא בכל פעם למקום חדש אז אמרינן דבכל פעם שפלט נקלש טעמו וכיון שפלט שני פעמים נקלש טעמו, אך תינח בנבלע במקום חדש אבל בנבלע למקומו הראשון בזה חיישינן דלמא בפעם הראשון לא