טוב טעם ודעת קנא

ריעותא והכשירו ואח"כ מצאו שהעצמות שבפנים הנקראים סכינים נשבר אחד מהם וכו'. והנה מה שדימה אותם רו"מ לנשבר הצלע זה אינו דנשבר הצלע היינו במקום דאין שם הריאה לכך מותר, אבל הני עצמות הם מונחין על הריאה לכך יש בהם חשש שמא ניקב בזה הריאה, ולדעתי כבר מדברים בזה האחרונים שהוא טרפה, אבל מ"מ אין על רו"מ שום תלונה דאינו מחויב לבדוק אחר זה אם ראה שהאגפיים שלימים שלא הוי צריך לבדוק על העצמות שבפנים וז"ב ונכון: ומה ששאל אם מותר לילך על ליסטאצייע בשבת. הנה זה ודאי אסור וההולך הוי מחלל שבת בפרהסיא. ועיין בתב"ש שכתב דהמחלל שבת בפרהסיא אפי' בדרבנן הוי מומר ייע"ש ובנדון מה שהוא חרם בקהלתכם שלא לשכור האקציז רק על הקהל ואחד פרץ הגדר ושכרו לעצמו ובני העיר רוצים לדון עמו, רק באופן שיתן תחלה צעססיע וטראטי והוא אינו רוצה, ודאי הוי שלא כדין כי הוא מחויב ליתן תחלה בטחונות לקיום כדין המפורש בש"ע ברבים שיש להם דין ודברים ואם אינו רוצה מותרין לתבעו בדיני עכו"ם ליתן חשבון. ויותר אין בידי להאריך: דברי ידידו וכו': תשובה קסו לש"ע סי' פ"ו סעיף א לפיכך אין לוקחים ביצים מן הנכרים וכו'. הנה הר"ן בחולין נתן טעם בזה מכח דמצטרפין ב' מיעוטים אהדדי מיעוט טמאים ומיעוט נבלות וטרפות והנה בזה הארכתי בעז"ה בכמה מקומות וכעת אכתוב בקצור הערה אחת. והוא במה דגרסינן במס' מכות דף י"א ע"ב אבעיא להו במיתת כולן הוא חוזר או במיתת אחד מהם והנה בש"ס נשאר האבעיא בספק והרמב"ם בפ"ז מה' רוצח פסק האבעיא לקולא והוא תמוה וראיתי במשנה למלך שהרגיש בזה וכתב דהרמב"ם ס"ל ספק נפשות להקל ייע"ש, ולכאורה אין לו הבנה דמנין למד הרמב"ם דהוי גלות ספק נפשות, ועוד נראה מוכח מדברי הרמב"ם גופי' להיפך דהנה אח"כ שם פליגו ר' יצחק נפחא ור' אמי בנודע שהוא בן גרושה דחד אמר מתה כהונה וח"א בטלה כהונה ופסק הרמב"ם כמ"ד בטלה כהונה. ומנ"ל לפסוק כן והכ"מ כתב שם דהרמב"ם למד כן מסוגיא דקידושין דקאמר שם טעמא דר"י מכח ברך ה' חילו ייע"ש והוא תמוה דאטו מ"ד מתה כהונה לא ס"ל הך טעמא בע"כ גם הוא ס"ל הך טעמא דאל"כ מנ"ל כלל דאינו מחלל עבודה גם מ"ש מבעל מום ובע"כ מהאי קרא דכתיב ברך ה' חילו וא"כ בע"כ כ"ע ס"ל טעמא דר"י כן, רק דמ"ד מתה כהונה ס"ל דכיון דעכ"פ מהני כהונתו לענין דיעבד אם עבד עבודתו כשרה א"כ הוי שם כהן עליו לכך מהני נמי להחזיר הגולה וא"כ מאי ראי' מקידושין דלא כוותיה, ולכך נראה דהרמב"ם פסק כן רק מכח ספקא לחומרא ובפרט כיון דנתחייב גלות וכבר הוא גולה וספק אם נפטר במיתת הכהן אזלינן בתר חזקת חיוב ומוקמינן לי' אחזקה וא"כ מוכח דלא הוי ספק נפשות ולמה פסק האבעיא לקולא אך נראה עפ"י דברי הר"ן הנ"ל דבשני מיעוטים נעשה מחצה על מחצה וא"כ ה"נ כיון דמוכח בש"ס דאפשר להיות נעשה כה"ג אף דהוא בן גרושה ובע"כ דאפשר להיות בן גרושה ולא נדעה וא"כ כל כה"ג יש לחוש למיעוטא שמא הוא בן גרושה אך דאזלינן בתר רובא וא"כ תינח בכה"ג אחד אבל אם יהי' בעינן כולהו א"כ איכא בכל אחד חשש זה או זה או זה וא"כ בהצטרף תרווייהו ומכ"ש ג' ביחד נעשה מחצה ע"מ וא"כ הרי בטלה כהונה ואינו יוצא לעולם. ובשלמא לחוש למיעוטא דשמא לאו אביו הוא התם י"ל כיון דבחשש ממזר הוי נ"מ לענין אחר לבא בקהל וכדומה, וא"כ כיון דלשאר דברים הוחזק הרוב ונעשה כודאי לכך גם לענין גלות וכהונה אין לצרפן למיעוטא, אבל בחשש בן גרושה דאין חשש רק לכהונה א"כ שפיר י"ל אי בעינן כולהו א"כ הוי תרי וג' מיעוטי והוי מע"מ וראוי לילך לחומרא ונימא בטלה כהונה, ובע"כ בעיות הש"ס הוי רק למ"ד מתה כהונה א"כ מה בכך דהוי בן גרושה מ"מ חלה הכהונה ולכך שייך לספק דלמא בעינן כולהו. אבל למה דפסק הרמב"ם כמ"ד דבטלה כהונה א"כ מוכח דלא בעינן כולהו דאי בעי כולהו הוי תמיד בטלה הכהונה דדלמא הם בני גרושה או זה או זה והוי כמע"מ וספקא לחומרא ולא יצא לעולם ובע"כ מוכח דבחד סגי ולכך פסק הרמב"ם כן. ואף למ"ש דמכח ספק פסק הרמב"ם כמ"ד דבטלה כהונה מ"מ פסק האיבעיא לקולא מכח דבזה הוי ס"ס דלמא די בחד מנייהו ואת"ל דבעינן כולהו דלמא כמ"ד דבטלה כהונה ומוכח דלא בעינן כולהו וכעין זה כתבו התוס' בפ"ק דערובין גבי פרוץ כעומד דהוי ס"ס וכן ביו"ד בציר דגים ובסי' ס"ו גבי ביצים כן ה"נ בזה וא"ש בעזה"י תשובה קסז להרב החריף המופלג מו"ה ירמיה הלוי חתן הרב דק"ק חאליב וכעת הוא שו"ב בק"ק בראדי. ע"ד אשר שאל במה שראה שהשו"ב מטריפין אם תלשו הצמר מן הכבשים ונקרע מקצת העור ויצא דם, וע"ז כתב דלא ידע למה דלא שייך לחוש לנקיבת הוושט רק ע"י סכין. והביא שחכם א' הסכים עמו, והביא ראיה מלשון התב"ש שכתב דחיישינן שמא כשחתך העור חתך וניקב הוושט, משמע דוקא חתך בעינן, הנה ידידי לכאורה נעלם ממנו פלוגתא המפורשת באחרונים במקומה בסי' כ"ג גבי מריטת הנוצות דטרפה אם יצא דם והש"ך הכריע בהפ"מ להקל, והרי ע"י מריטת הנוצות נמי לא הוי חשש נקיבת הושט וכמ"ש הש"ך שם רק דכתב דגזרינן בזה אטו נקרע העור ע"ש. א"כ ה"נ בזה במריטת הצמר אם נקרע העור יש לגזור אטו נקרע העור ע"י קוץ וסכין ותליא בפלוגתא דמריטת הנוצות. והתב"ש שפיר כתב דודאי עיקר החשש הוי רק ע"י סכין זה עיקר הטרפות, ומ"מ אנן מטריפין ממילא ע"י מריטת הנוצות ג"כ משום גזירה אטו ע"י סכין וא"כ ה"ה במריטת הצמר יש לומר כן. מיהו כד דייקינן יפה אמר לדינא דהרי בש"ך בסי' נ"ז ס"ק ל"ג מפורש דע"י קנה רחב מותר אף דנקרע העור וא"כ מוכח דלא גזרינן אטו קנה דק, וקשה מ"ש ממריטת הנוצות דגזרינן אטו נקרע העור ובע"כ החילוק כך הוא דהנוצה כיון שהיא דקה היא ראויה לנקוב ואם הי' תוחב כן בהעור הי' מקום לחוש בזה כמו בקוץ רק דבאמת הוא אינו תוחב שם הנוצה רק אדרבא הוא תולש ממנו נהי דעי"כ נקרע העור מ"מ בזה ליכא חשש נקובת הושט, אך כיון דעכ"פ דהעור נקרע והנוצה היא באפשר לנקוב הוושט וכיון דהנוצה בעצמה יש לה דין קוץ וכל שנקרע העור ע"י קוץ לא פלוג בתקנתן ואסרינן משום גזירה דמיחלף אטו תחבוהו בפנים ונקרע העור כיון דעכ"פ גוף הדבר יש לו דין קוץ וראוי לנקוב ואין המניעה כאן מגופו רק מצד המעשה, בזה גזרו אטו תחבוהו לתוכו, אבל באם הקנה רחב א"כ הוא אינו ראוי כלל לנקוב מצד עצמו אינו בכלל דין קוץ כלל ולא שייך בזה לא פלוג כיון דניכר החילוק מגופו לא שייך חשש אחלופי, וא"כ ה"נ במריטת הצמר דזה אינו בכלל קוץ כלל ועדיף מקנה רחב לכן בזה ודאי יש להתיר, ונהי דבקנה רחב בעינן עכ"פ בדיקה כמשמעות הש"ך שם בסי' נ"א ובבהמה לא שייך בדיקה דאין לושט בדיקה מבחוץ מ"מ א"ש כיון דבמריטת הנוצות משמע דמכשרינן אפילו בלי בדיקה ובע"כ דבזה ליכא חשש נקיבה כלל, וטעם האוסרין הוא רק משום גזירה אטו נקרע העור וכיון דהוכחנו דבזה לא שייך הך גזירה הדר מוקמינן לי' על עיקר דינא כיון דבזה ליכא חשש נקיבת הוושט כלל לכן אפילו בדיקה לא בעי ויפה כיון רו"מ בזה לדינא, אם כי לא כיון בטעמא בדינא יפה כיון: הנה חזר השואל והשיב לי וזה אשר השבתי לו הנה מה שחזר והתנצל ותוך דבריו שידע מדינא דמריטת הנוצות המפורש בסי' כ"ג רק שהוא מסופק אם ע"י מריטת הצמר ונקרע העור הוי כנחתך בסכין והדין דמריטת הנוצות הוי רק בלי נקרע העור אבל בנקרע העור עמו טרפה עכת"ד. הנה במכתבו הראשון עיינתי היטב וחזרתי ועיינתי ולא זכר בדבריו כלל דברי הרמ"א ולחלק בחילוקו זה רק נסתפק סתם במריטת הצמר ונקרע העור ואם הי' אז כן בדעתו הוי ליה לפרש, וגם למה לו להסתפק במריטת הצמר ונקרע העור הי' לו לשאול זה במריטת הנוצות ונקרע העור מה דינו ואם פשיטא ליה שם דטרפה מה נסתפק במריטת הצמר והרי הוא עצמו במכתבו זה מודה דמריטת הצמר שוה למריטת הנוצות א"כ למה נסתפק יותר במריטת הצמר מבנוצות. וגם בגוף הדין דפשיטא ליה דבנוצות אם נקרע העור טרפה וציוה לעיין בב"י וד"מ. הנה אני אומר להיפוך דהרמ"א מיירי הן ביצא דם הן בנקרע העור דינם שוה דכל דלא הוי ע"י סכין מה ענין נקרע העור שיפול על ידו חשש נקיבת הוושט מה ענין זה לזה. ומה שציין לעיין בב"י וד"מ, הנה מדויל ידו משתלם דבב"י מפורש להיפוך וזה לשונו כתב בא"ח בשם הרשב"א כשהשוחט תולש הנוצה מן הצואר העוף פעמים מתבוסס בדם או נקרע העור אין לחוש לנקיבת הושט עכ"ל, וא"כ מפורש להיפוך דאפי' נקרע העור מותר והד"מ כתב בטעם המחמירין וז"ל והטעם דס"ל דגזרינן שמא ישחוט העור ויצא דם וישחוט דאז הוי טרפה וכו' וא"כ אם איתא דבנקרע העור ע"י מריטה טרפה בודאי מה לו לגזור שמא ישחוט